נשיא חדש לישראל

לפעמים לא צריך לאכול כובעים ואפשר פשוט להסיר אותם לכבוד היבחרו של הנשיא העשירי של מדינת ישראל, ראובן ריבלין. 

בתום הסיבוב השני לבחירת נשיא המדינה, זכה ראובן ריבלין שזכה ב-63 קולות; מאיר שטרית זכה ל-53 קולות. 

הרגעים שלקראת הסיבוב השני היו סוערים. בין אנשי הליכוד היה מתח רב סביב הידיעות על פעולת אנשי ראש-הממשלה לטובת שטרית, מועמד "התנועה" (קדימה לשעבר). המצב הזה, בו אנשיו של ראש הממשלה דחקו באנשי הימין להצביע עבור שטרית. זכה לביקורת עזה "בסביבת נתניהו מוכנים שמועמד הליכוד יפסיד והכל בגלל שינאה אישית" וסביר להניח שנזכה לראות עוד ריקושטים בהמשך. 

זהבה גלאון, ראש מרצ, נענתה בתחילה לקריאת דליה איציק והודיעה שמרצ תתמוך במאיר שטרית. מסיבות כאלה ואחרות, שאולי גם גל מחאה פייסבוקי היה חלק מהן, ההודעה השתנתה לאחר מכן לכך שחברי מרצ נהנים מחופש הצבעה. 

כך או כך, בהשוואה לתוצאות הסיבוב הראשון, בו קיבל ריבלין 44 קולות בעוד שיטרית קיבל 31 קולות, אפשר לראות שהתוספת הגדולה יותר בסיבוב השני היתה דווקא של שיטרית. זה הוסיף 22 קולות, בעוד ריבלין מוסיף רק 19. אפשר יהיה להכביר מילים רבות בימים הבאים על הדרך שבה קולות שנחלקו בין דליה איציק, דליה דורנר (ואולי גם דן שכטמן) התפלגו בדרך הזו בין איש המרכז לאיש הימין, אבל בשלב הזה עדיף להתרכז בתוצאה - יש נשיא חדש לישראל. 

הצלחתו - הצלחתנו. 

לקריאה נוספת 

• ראובן ריבלין הוא הנשיא העשירי של מדינת ישראל
• ראש הממשלה בירך את ראובן ריבלין על נצחונו
• בנו של ראובן ריבלין: זוהי סגירת מעגל (הסב, יוסף יואל ריבלין, נחשב למועמד פוטנציאלי של תנועת החירות בבחירות לנשיאות ב-1957, בהן בסופו של דבר לא היה מתמודד). 
• ראובן ריבלין: 'רוצה להודות לחבריי האמיתיים'
• ראובן ריבלין בטקס השבעתו: "האמון מחייב אותי להשיל מעליי החל מרגע זה את הפוליטיקה. כעת אני עוזב את ביתי הפוליטי כפי שהחוק מחייב, הליכוד מבית חרות. האמון שנתתם בי היום מחייב אותי מרגע זה לא להיות איש של מפלגה מרגע זה אני איש של כולם אני איש העם. היום אני מתחיל את הדרך הביתה, בית השוכן לא רחוק מכאן".
• אדם נוסף שכנראה שמח מאוד על הצלחתו של ריבלין - חבר הכנסת לשעבר העתיד לשוב ולהיכנס במקום הנשיא הנבחר - כרמל שאמה הכהן 

זה טעים לאכול כובעים: הבחירות לנשיאות אחרי הסיבוב הראשון

האפשרות לעקוב אחרי בחירות חשאיות שהמתמודדים בהן צריכים לשכנע אלקטורט נתון (הכנסת) היא הזדמנות-פז לכל מי שמתעניין בתהליכי-בחירות, תהליכים פוליטיים, ודינמיקות קבוצתיות של בחירה במצב שבו הממון ותקשורת ההמונים אינם המפתחות לנצחון. 

מהבחינה הזו, הבחירות לנשיאות הן תענוג לכל מי שנהנה מעניין כאמור, וגם אני עוקב אחרי הבחירות בחדווה רבה. 

עם זאת, חדווה לחוד, והצורך להודות בטעות לחוד. לא מכבר כתבתי פוסט ובו התיימרתי לחזות את תוצאות הבחירות האלה, וטעיתי, פעמיים: 

ראובן ריבלין אומנם הגיע ראשון בסיבוב הראשון, אבל לא זכה לרוב מוחלט, ולכן יש צורך בסיבוב שני.

לא זאת בלבד שמאיר שטרית לא קיבל מעט קולות, אלא שהוא התגלה כסוס השחור של המירוץ, והגיע שני. 

תוצאות הסיבוב הראשון: 

ראובן ריבלין:  44 תומכים.

מאיר שטרית: 31 תומכים.

דליה איציק: 28 תומכים.

דליה דורנר: 13 תומכים.

דן שכטמן: 1 תומך.

בסך הכל אושרו 117 קולות תקינים. שתי הצבעות נפסלו בשל הצבעה כפולה וחבר הכנסת אברהם פורוש מיהדות התורה לא נכח בהצבעה מאחר והוא נמצא בחו"ל.

ברגעים אלה מתנהלת ההצבעה בסיבוב השני, וינצח בו מי שישיג רוב. בסיבוב הזה, בניגוד לראשון, אין צורך ברוב מוחלט. 

ההתמודדות היא בין ראובן ריבלין לבין מאיר שטרית. 

דליה איציק קראה למי שתמך בה, להצביע בסיבוב השני למאיר שטרית. אם אכן כך יקרה, ייתכן שרובי ריבלין ינחול בפעם השניה ברציפות בה הוא מתמודד על נשיאות המדינה הפסד, שכן אז יזכה מאיר שטרית ל-59 תומכים וכדי שריבלין יגבור עליו, הוא צריך שכל תומכי דורנר, התומכת בשכטמן, ושני המצביעים שקולם נפסל בסיבוב הראשון, כולם יתמכו בו. הייתכן? 

קשה לדעת. שאלת המפתח היא מה יניע את המצביעים. האם הפער האידיאולוגי שבין שטרית לריבלין? ריבלין סובל מכך שדווקא בקרב הקרובים לו בדעותיו ממחנה הימין יש המתנכרים לו, לאור העדפתו אידיאלים של דמוקרטיה על פני אידיאלים אחרים של הימין. לכן אנשים כמו ליברמן, למשל, מתנגדים למועמדותו. האומנם הם יעדיפו את מאיר שטרית על פניו? 

בפוסט הקודם ביססתי את תחזיתי על ההנחה שהכל אישי, ושביחסים האישיים ריבלין, יותר מכל אחד אחר מהמתמודדים, מסוגל לקשור קשר אישי קרוב. האומנם יוכרעו הבחירות האלה לא על אלה שנקשרו בריבלין, אלא על אלה שלמדו לשנאו? 

אני עדיין סבור שריבלין צפוי לנצח, אבל עם שאריות כובע לעוס בפי, אני בהחלט מודע לאפשרות שבתחרות בין ריבלין לשטרית, בכנסת בשליטת קואליציית מרכז-ימין, דווקא המתמודד הימני יותר יפסיד למתמודד המרכזי יותר. 

בעוד זמן קצר נדע. 

בוחרים נשיא לישראל

התקשורת רוחשת תחזיות אחרונות לקראת הבחירות שיתנהלו בכנסת היום בסיומן יבחרו חברי הכנסת נשיא/ה חדש/ה למדינת ישראל, עת יסיים שמעון פרס, נשיא המדינה, את תפקידו, בעוד כחודש. 

למי שלא עסק בסוגיה, נזכיר שהמועמדים הם חמישה: 

• ח"כ ראובן (רובי) ריבלין 
• ח"כ (לשעבר) דליה איציק 
• שופטת בית המשפט העליון (בדימוס) דליה דורנר 
• פרופ' דן שכטמן (חתן פרס נובל) 
• ח"כ מאיר שטרית 

התחזית המסתמנת  - נצחון של חבר הכנסת ראובן (רובי) ריבלין בסיבוב השני, לאחר שיוביל גם בסיבוב הראשון. השאלה מי יעלה איתו לסיבוב השני מקבלת תשובות שונות ממקורות שונים. נוכח הסברה כי חברת הכנסת לשעבר דליה איציק היא המתמודדת העיקרית מול ריבלין רווחת סברה אחרת כי אירועי השבוע האחרון (במהלכם פרש ח"כ בנימין (פואד) בן אליעזר מההתמודדות   ומפלגת העבודה החליטה על מתן חופש הצבעה לחבריה) חיזקו את דליה דורנר (חיזוק שלכשעצמו הוא הגיוני אם זוכרים שמי שתמך בבן-אליעזר קודם לכן, עשה זאת תוך העדפתו על פני דליה איציק. מניעי ההעדפה הזו ממשיכים לחול גם כעת, כשפואד בחוץ. ואז במי נשאר למי שרואה עצמו כחלק ממחנה השמאל ?)

הבחירות האלה היו סוערות במיוחד.  

מה לא היה לנו? 

• שערורית מין פוטנציאלית שסיכלה את התמודדותו של השר סילבן שלום  אך עקב ההתנהלות המשטרתית והמשפטית   לעולם לא נדע האם העשן גרם לפרישה מהתמודדות או שמא היתה כאן גם אש. 

• האשמות אינטרנטיות  שהתגלגלו אט-אט לכדי חקירה משטרתית  והביאו לחקירה ימים ספורים לפני הבחירות  ולפרישתו ברגע האחרון של בנימין בן אליעזר מההתמודדות כשגל החשדות הפליליים נגדו הולך וצובר תאוצה גם אחרי הפרישה.

• השערוריה בעניינו של פואד גררה אחריה גל של גילוי לב פיננסי מצד המתמודדים בדמות הצהרות הון של כל המועמדים. כל המועמדים? אה, זהו. שלא. דווקא ח"כ מאיר שטרית, האיש שמקדם את תעודת הזהות החכמה והמאגר הביומטרי, חרף האיומים שבמאגר על הפרטיות של האזרחים, פוליטיקאי שבבירור חושב שיש דברים חשובים יותר מאשר הפרטיות של כולנו, נוהג אחרת לגמרי כאשר מדובר בפרטיותו  שלו. (ונזכיר, שלמרות ההבטחות של כל המעורבים בנוגע לאבטחת מאגר המידע הביומטרי, משרד הפנים כבר איבד פעם אחת שליטה על מאגר המידע של האוכלוסיה). 

• גילויים בדבר עברה הצבאי (החסר) של דליה איציק אשר הביאו לדיון האם ראוי שנשיא המדינה יהיה מי שלא שירת בצבא. אישית, תמהתי מדוע אלה שהעלו את הטענה הזו, לא שאלו את אותה השאלה לגבי שר בממשלה, יו"ר הכנסת או מורה בביה"ס. במישור הציבורי, נראה שהסוגיה הזו בניגוד לסוגיות שהוזכרו קודם לגבי מועמדים אחרים, לא הצליח לטרפד את מועמדותה של דליה איציק. 

• לראש הממשלה ולאחרים היו מחשבות והרהורים האם בכלל צריך את מוסד הנשיאות. ככל הנראה המהלך קרם עור וגידים, עד שנחסם בגלל שנתפש כמהלך שהוא לגופו של אדם. אבל העיסוק ברעיון הדחייה של הבחירות לא פסק עד לאחרונה. האם באמת צריך את מוסד הנשיאות ? נדמה שעיקר ההנמקה הפרקטית דהיום היא העומס של טקסים ואירועים  הנחסך מראש הממשלה. לכולנו ברור שחלק גדול מהאחריות הטקסית המוטלת על כתפי נשיא המדינה יכולה לעבור לכתפי שר החוץ ללא קושי רב; לכולנו בעצם גם ברור שהמוסד הזה הוא פרי רצונו של בן-גוריון להתמודד עם חיים וייצמן; אבל העובדה שהמוסד הזה לא בוטל אחרי מות וייצמן, אמורה, לדעת כותב דברים אלה, לרמז על הבאות, ועל עתידו של מוסד הנשיאות, כל עוד תיכון המדינה ולא תשנה את משטרה מהיסוד. 

• היה לנו אפילו נסיון מוזר משהו להביא מועמד מרשים מחו"ל בשעת לילה מאוחרת, בדמותו של אלי ויזל. ויזל עצמו תיאר את התהליך ואמר כי נתניהו התקשר אליו לניו יורק שלוש פעמים ואמר לו "אתה תהיה נשיא מדינת ישראל", ואף הוסיף: "סגרתי את זה עם כולם, רק תגיד כן. זה חשוב לישראל, זה חשוב למען העם היהודי". ויזל ניסה לנפנף את נתניהו בעדינות באמירה כי ישקול את ההצעה, אבל נתניהו, "כשלא קיבל תשובה חיובית, לחץ עליי דרך ידידים משותפים", סיפר ויזל והוסיף , "הלחץ היה כבד, אבל אני יודע לעמוד מול לחצים...שאני אגיד כן? שאהיה נשיא מדינה? נו, באמת. זה לא בשבילי. אני כותב ספרים, לא נועדתי לזה"

• ומעל לכל זה הופגנה התנגדות עזה כמעט עד הדקה האחרונה מצדו של ראש הממשלה למועמד הבולט ביותר ממחנהו. נתניהו ממש, אבל ממש לא רצה שמטעם הקואליציה יוצע ויתמודד ראובן ריבלין. רק לאחרונה התרצה ובירך את ריבלין על מועמדותו. וכל זה למה? שאלה טובה. יש הסבורים שהתשובה, גם במקרה הזה, כמו באחרים, היא שרה נתניהו. אולי בגלל התבדחות שריבלין הרשה לעצמו בעבר, כשהתרה בחבריו לסיעה 'אל תדברו סרה בנתניהו' היא שהביאה להתנגדות הנמשכת למועמדותו , ואולי התייחסות לשאלה מי אחראי למינויים במשרד ראש הממשלה היא שהביאה בעבר להתנגדות הזו, שבגלל בעבר לא מונה שוב ליו"ר הכנסת  ? ואולי, בדומה להתנגדות של אביגדור ליברמן לרובי ריבלין, התנגדות הנמשכת גם עתה, זה בכלל אידיאולוגי ? 

אז מי ינצח? האם תמיכתו של נתניהו בריבלין תהיה לו לרועץ? האם ההצבעה תתנהל לפי הבסיס הפוליטי כסברתו של רביב דרוקר ?  (שבעצם רמז, אך לא העיז לחזות בנחרצות, שלריבלין צפויה הפתעה לא נעימה?) 

אני סבור שרובי ריבלין עתיד לנצח, ולעשות זאת כבר בסיבוב הראשון. מדוע? בשורה התחתונה, לרוב רובם של חברי-הכנסת, אין אלטרנטיבה טובה באמת.

אם נתבונן בחרדים, למשל, כמקרה-בוחן, הרי שקל להעריך שמסיבות תרבותיות ושמרניות הם לא ירצו לראות את דליה איציק או דליה דורנר על כס הנשיאות. דן שכטמן מהווה עבורם איום בדמות קול הקורא להשקעה בחינוך החילוני. ולכן, הגיוני לסבור כי מבחינתם הבחירה היא בין מאיר שטרית לבין רובי ריבלין. על מאיר שטרית כבר נאמר על ידי אחד מחברי הכנסת החרדים " זכורה לנו כהונתו כשר משפטים כשר פנים כשהיית צריך טובה ממנו למגזר החרדי הייתה לו יכולת מדהימה להוציא לך את הנשמה".  כך שלמרות סברתו של מאיר שטרית עצמו בעניין הזה, נראה לי שהחרדים, אם לא יימנעו, יתמכו בראובן ריבלין כאיש אחד. אחרי הכל, עם כל רצונם להתנכל לנתניהו, גם הם יודעים עד כמה תהא רוחו של נתניהו סרה אם ייבחר ראובן. 

עם זאת, החרדים יכולים להימנע. זאת בהחלט התנהלות סבירה מבחינתם. בוודאי בסיבוב הראשון. במצב כזה, נראה שבין המתמודדים, עיקר הסיכויים הם של רובי ריבלין ודליה איציק שהקריירה הפוליטית שלהם אפשרה להם ליצור רשת קשרים ובריתות פוליטיות היכולה לעמוד להם בשעת-המבחן הזו. לכאורה, מאיר שטרית נהנה גם הוא מיתרונות פוליטיים, אבל לטעמי שטרית יוכל לגבור בהתמודדות ראש מול ראש אל מול ראובן ריבלין רק במצב שבו ייערך גיוס אפקטיבי לטובתו, בצורה דומה לזו שהביאה בזמנו לנצחונו של משה קצב על פני שמעון פרס. האומנם יש מי שיערוך מהלך כזה עבורו? אולי ליברמן כשלצדו פועל נתניהו במסתרים? והאם יכולה תמיכתו של נתניהו להועיל במצב כזה? הרי אחת הסיבות המרכזיות להפסדו של פרס במערכת הבחירות לנשיאות בשנת 2000 היתה תמיכתו של ראש הממשלה אהוד ברק. 

אפשר היה לשקול ברצינות את סיכוייו של מאיר שטרית, לולא היותה של הקריירה שלו מאופיינת בהתמודדויות על ראשות הליכוד ועל ראשות קדימה בנסיבות של סיכויים נמוכים. מאחר וברור שהאיש יודע להעריך נכונה את סיכוייו, השאלה החשובה באמת היא מדוע הוא בחר לעשות כן? האם זה נסיון אחרון להציל קריירה שוקעת? שמא שטרית התבקש על ידי חבריו ב"תנועה" להתמודד כדי להשאיר את הסיעה ברלוונטיות שלה? או שמא זהו מהלך מפוקח ומחוכם של שטרית, המביט קדימה וחוזה איחוד בין "יש עתיד" לבין "התנועה", ומבקש לשפר ככל האפשר את מצבו ברשימה המאוחדת?

לגבי דליה דורנר איני צריך לנחש את הערכת סיכוייה. היא עצמה העריכה בראיון כי "הסיכוי הוא צנוע מאוד". לדעתי, את הסיבה לכך שהיא בחרה להתמודד על המשרה אפשר למצוא בתשובתה לשאלה מה צריך נשיא לעשות: "נשיא צריך לקדם זכויות חברתיות... אוכלוסיות חלשות, נשים, ילדים בעלי צרכים מיוחדים וניצולי שואה ...היחס לניצולי שואה הוא ממש חרפה. אנחנו שולחים ילדים לפולין - למה לא לשלוח אותם לבתיהם של ניצולי שואה בישראל? גם נשים בישראל זקוקות לחיזוק למען השוויון, ונשיאה תחזק אותן מאוד". להבנתי, דליה דורנר סברה שעצם ההתמודדות שלה מהווה הזדמנות להעלות דיון ציבורי בנושאים האלה, והשתמשה בפלטפורמה הזו לתכלית הזו, שהיא לכשעצמה ראויה ביותר. 

מה שמביא אותנו לשאלה מדוע דן שכטמן בחר להכניס עצמו לקלחת הזו? לדעתי, את התשובה הכנה הוא עצמו נתן במסיבת העיתונאים שכינס אתמול, בה דן באפשרות שאם לא ייבחר לנשיאות, ייכנס לפוליטיקה במסגרת מפלגת מרכז חדשה שיקים. ההתמודדות לנשיאות המדינה היא פלטפורמה מצויינת לחשיפה. נישא על גבי ההד הציבורי של זכייתו בפרס נובל, ממתג עצמו מחדש כאחד המועמדים לנשיאות המדינה, האיש הולך והופך לדמות בעלת זיהוי פוליטי לגיטימי. בדרך הזו הופך האיש מ"סתם פרופסור" המבקש להתמודד על קולות האזרחים לשם מוכר. האומנם יש בקריאה הצינית הזו של דרכו של האיש אמת? ימים יגידו. 

אסיים באשר התחלתי - בנסיון לחזות. הבלוג הפוליטי של טל שניידר ואבישי עברי העלה פוסט מתעדכן על תמיכתם של חברי-כנסת במועמדים השונים, מהם ניתן ללמוד, אם הנתונים משקפים את הכוונה של חברי-הכנסת בהצבעתם ולא רק באמירתם, כי נכון לזמן הזה, יידרש סיבוב שני אליו יעפילו רובי ריבלין ודליה דורנר. אם יתמידו חברי-הכנסת בסנטימנטים האמורים, צפוי נצחון של ריבלין בסיבוב השני. 

אני לכשעצמי סבור שריבלין ינצח כבר בסיבוב הראשון. לא רק בגלל כל הנימוקים השכלתניים שהועלו לעיל. ראובן ריבלין הוא אדם היודע לקשור קשרים רגשיים. ברגע האמת, מאחורי הקלפי, ההצבעה לנשיאות, בשל טבעו של התפקיד, היא הצבעה יחסית נקיה. במצב כזה, סבורני, תכריע היכולת להגיע לקשר אנושי. 

בעוד כמה שעות נדע.

יהיה מי שיהיה המנצח בבחירות, כל שיכולים אנו, אזרחי המדינה לקוות הוא שתהא כהונת הנשיא/ה הבא/ה כזו שתמלא לבנו כבוד. 

למען האמת, כשזוכרים את העבר, בואו נקווה שלפחות נזכה לנשיא/ה שלא יביישו אותנו. 

לקריאה נוספת 

• על התהליך - כך בוחרים נשיא/ה 
• על השתלשלות האירועים בחודשים האחרונים 
• מערכות הבחירות הקודמות לנשיאות בישראל בויקיפדיה

בשולי החשדות כנגד פואד בן-אליעזר

אזרח: שלום, אני מדבר עם אברהם? 

מיליארדר: מדבר

אזרח: אברהם נניקשווילי?

מיליארדר: כן, כן 

אזרח: בכבודו ובעצמו? 

מיליארדר: בהחלט

אזרח: מדבר ישראל ישראלי. אני פונה אליך בעניין אישי ועדין בהחלט. 

מיליארדר: במה אוכל לעזור? 

אזרח: נהדר! אתה ממש כמו שכתבו בעיתון. אמרו שאתה עוזר לכל מי שאתה מבקש. שאתה לא יודע להגיד לא. 

מיליארדר: אמממ... אני... אני.... אני לא....

אזרח: תראה אדוארד. זה הולך ככה. אני אזרח ישראל כבר הרבה מאוד שנים. שירתתי בצבא. עושה מילואים. עובד. משלם מיסים. ממש ממש כמו פואד. נכון, אולי לא הייתי תת-אלוף ושר ביטחון כמוהו, אבל אני חי כאן. במדינה הזו. עם כל החרא שלה. זה לא פשוט, אתה בטח יודע. 

מיליארדר: אני... אני... אני לא בטוח שאני מבין לאן אתה מבקש ללכת עם זה. 

אזרח: זה מאוד פשוט. וזה קטן עליך. אתה הרי מיליארדר. תראה אברהם. אני רוצה דירה משלי. זה הכל. ממש כמו שפואד רצה. רק דירה שאני אוכל לבוא אליה הביתה ולנוח. בשקט. בלי בעל דירה על הראש שלי. והאמת - לי הרבה יותר קשה מפואד. לי אין פנסיה מהצבא ומשכורת מהמדינה כמו שהיו לפואד. תאמין לי שקשה לי לגמור את החודש אחרי שכר הדירה וכל ההוצאות ועוד עם אישה וילדים קטנים. ואני אף פעם לא הייתי בקזינו בלונדון. או בקזינו אחר. אין לי כסף להפסיד, אתה מבין?

מיליארדר: כן, כן, אני חושש שאני מבין (ממלמל ברקע למישהו שיושב איתו, 'אין לך  מושג מה שהכתבה הזו עשתה לי')

אזרח: אז תגיד, אתה תוכל לתת לי הלוואה ככה? כמו שנתת לפואד, כזו הלוואה שלא צריך להחזיר נורא מהר? (קולו מצטרד) ואני לא צריך שהיא תהיה כמו של פואד. אני צנוע. תאמין לי עם 2-3 מיליון ש"ח אני מסתדר על דירה מה זה יפה בראשון או בכפר סבא. באמת. לא צריך יותר. אז מה אברהם? מה אתה אומר? תעשה לנו ג'סטה? 

מיליאדר: [שתיקה. נשימה כבדה.] 

אזרח: [שתיקה. נשימה מהירה. נשמע מעט חרד]

מיליאדר: אז מה חשבון הבנק שלך? אני אעביר לך את הסכום עד אמצע השבוע.

אזרח: [נשימה נעתקת. קול חבטה של השפופרת ברצפה וצעקת "אוי לא!" בעקבותיה השיחה מתנתקת]

מיליאדר: [מניח את השפופרת בעדינות בחזרה כשהוא מנענע בראשו]

הערה בהתאם לעצת המחלקה המשפטית של הבלוג: 

התסריט האמור הנו דמיוני לגמרי ואינו בגדר המלצה להתקשר לבני-אדם באשר הם בבקשת עזרה כלכלית, יהא עושרם אשר יהא. 

לקריאה נוספת

• כתבה בYNET: בנימין(פואד) בן אליעזר הסביר למשטרה וחברו, טייקון האנרגיה, אברהם נניקשווילי, אישר כי השניים חברים קרובים מזה שנים וכי הכסף שהולווה לפואד הוא "עזרה לחבר" ולא ניתן מתוך ציפיה לקבל בתמורה דבר.
• כתבה בYNET: מכר של אברהם נניקשוילי מתארו כאדם שאוהב לעזור. "הוא אחד שלא יודע להגיד לא".
• בנימין ("פואד") בן אליעזר פרש מהמירוץ לנשיאות בשל החקירה המשטרתית המתנהלת בעניינו

ירושלים לעולם לא תחולק עוד?

ראש ממשלת ישראל דיבר היום בכנסת, לכבוד יום ירושלים, והצהיר "לפני 47 שנים אוחדה ירושלים והיא לעולם לא תחולק עוד". 

אז הוא הצהיר. 

האמת היא, שמאז מלחמת ששת הימים, ירושלים לא אוחדה. הר הבית הופקר בהשגחת הואקף, בכפיפות שבעבר היתה ירדנית והיום היא ירדנית-פלסטינית מסובכת-משהו, והמציאות, משנה לשנה, ברורה ועצובה. 

באותן דקות בהן דיבר ראש הממשלה, לא יכלו לעלות מבקרים יהודים להר הבית. צעירים ערבים שהתבצרו פתחו בעימותים עם כוחות המשטרה, המשטרה סגרה את ההר לכניסת מבקרים, ובתגובה לסגירת המתחם - פרצו הערבים במקום בחגיגות. 

אז מי שולט בהר הבית ? האומנם העיר מאוחדת בשליטת ישראל ? או שמישהו אחר שולט בחלקים מירושלים ?

לא צריך להיות ימני או שמאלני כדי לכאוב את כאב האימפוטנציה של ממשלות-ישראל לדורותיהן. מספיק לקרוא את נבואות הנחמה התנכ"יות על בניינה העתידי של ירושלים ולתמוה האומנם אפשר לשוש על כך שלא נשוב לנטוש מקומות אשר טרם שבנו אליהם ? 

לקריאה נוספת

• חגיגות הצעירים הערבים בהר הבית בעקבות החלטת המשטרה היום
• האם השכונות הערביות של ירושלים המזרחית שמעבר לגדר ההפרדה הן חלק מהעיר המאוחדת? מסמך "עובדות ונתונים" מאת האגודה לזכויות האזרח, על תושביה הפלסטינים של ירושלים המזרחית, לקראת יום ירושלים 2014

חידה: למה בנימין נתניהו צריך את כאב הראש של בניית מעון ומשרד חדש?

כשקראנו שהממשלה הולכת לאשר מעון חדש ומטוס חדש לרוה"מ הרמנו גבה. 

בכל זאת, הרי ביבי, ב-2009, כשהתמודד על ראשות הממשלה מול אהוד אולמרט, הבטיח שהדבר הראשון שממשלתו תעשה הוא לבטל את הפרוייקט הזה. 

לא עזר שהדוברים של אולמרט ביקשו להזכיר לו שפרוייקט "אלמוג" שנועד להקמה של מתחם מאוחד של מעון ראש-הממשלה ומשרד ראש-הממשלה, ניזם בעצם בכהונתו הראשונה של נתניהו. ואולי כן עזר. כי נתניהו לא ביטל אלא הקפיא. כנראה שהוא ידע למה. 

אז למה ביבי צריך בעצם את כל כאב הראש הזה? יש המשיבים (בציניות מה), שהתשובה הרי ברורה. אין בבית הישן מקום למטוס הפרטי. הרי הממשלה החליטה לאשר גם מטוס, זוכרים? 

אבל בואו נהיה רציניים. איך אפשר להתלונן על מהלך שאישרה ועדה ציבורית שבה היו חברים 3 אנשים ללא רבב - השופט בדימוס אליעזר גולדברג, מפקד חיל האוויר לשעבר עידו נחושתן, ורו"ח איריס שטרק (מי שהוכתרה על ידי גלובס בתואר  הגברת הראשונה של עולם ראיית החשבון בישראל). 

הרי הם בעצם שקיבלו את ההחלטה, לא ? 

לא. קודם כל, כי מי שהפקיד אותם על המדוכה ידע שלא חייבים למנות מלכחי-פנכה. דרך פשוטה בהרבה לוודא תוצאה שתשמח אותך היא לוודא שאתה ממנה אנשים שחושבים כמוך. 

אבל הרבה יותר חשוב מזה, זה לא נכון לומר שהועדה הציבורית קיבלה את ההחלטה. 

זו ממשלת ישראל שקיבלה את ההחלטה. 

היא היתה יכולה לקבל גם החלטה אחרת.

לדחות את המלצות הועדה הציבורית.

לשנות אותן. 

לקבל התנגדויות של שרים כאלה ואחרים. 

להכניס סייגים. 

להתנות. 

לעשות משהו אחרת. 

מה למשל?

לדחות את זה בכמה שנים. לפחות עד שהתוכניות המבריקות של יאיר לפיד ישנו את המצב של שוק הדיור בישראל, ולא רק ראש הממשלה יוכל להינות מציפיה ריאלית למעון חדש. האם זה באמת כל-כך דחוף?

איך שלא מביטים על זה, קצת קשה להתבונן בפרוייקט שעלה 650 מיליון ש"ח בתקופת אולמרט, זכה לביקורת קשה מצד המועמד לראשות-הממשלה בנימין נתניהו, ולשוב ולראות את הפרוייקט הזה מקודם ומאושר על ידי ראש-הממשלה נתניהו, עם תג מחיר שאינו מעיד על שינויים דרמטיים בתוכן הפרוייקט. כלומר, שוב 650 מיליון ש"ח. 

אבל זה בכלל לא אישי, יגידו האומרים. הרי כך או כך, מדובר בפרוייקט שיושלם בעוד 20 שנה. האומנם ביבי סבור שהוא יהיה ראש-ממשלה גם בגיל 85?

יהיו שישיבו  לאומרים מובן שכן. הוא הרי מביט על פרס שיהיה בן 91 ביוני הקרוב. 

אבל אנחנו הרי רציניים, לא ? 

אז בואו נפסיק להיות ציניים ונהיה ריאליים: 

על פי הפרסומים, מדובר בפרוייקט בנייה של 20 שנה. 

בואו נביט על פרוייקט מגלומני אחר שרץ כאן בישראל. 

בסוף 2002 התחילו לחפור בהרי ירושלים את "הבור" של הממשלה .

ב-2006 אפילו זכינו להצצה אל הפרוייקט במהלך בנייתו.

על פי כתבה מ-2012, המקלט הזה עדיין לא הושלם. אותה כתבה ידעה להסביר בצורה מאוד יפה למי יש מקלט אטומי בישראל ולמי אין. אבל בואו לא נהיה קטנוניים עם מנהיגי הציבור שלנו ונתמקד בעיקר: פרוייקטים בישראל לא עומדים בלוחות זמנים. בנימין נתניהו הוא ראש ממשלה מנוסה. הוא בוודאי מביט על המקלט האטומי ועל הרכבת לירושלים ויכול להבין שיהיו כאן איחורים בסדר הגודל המקובל כשגוף ציבורי בונה משהו. ביבי הרי לא מאמין בבנייה ציבורית, זוכרים? 

אומנם היה נחמד לדמיין שבעוד 40 שנה, כשהפרוייקט באמת יושלם, הקשישים נתניהו ופרס יתמודדו על הזכות לגור במעון ראש-הממשלה החדש, במסגרת מערכת הבחירות של 2054, אבל אנחנו ריאליים, זוכרים?

יש משהו  אחר לגמרי שמניע את ראש-הממשלה נתניהו הבנאי: הוא רוצה שיזכרו אותו לנצח. 

כמו כל שליט, נתניהו רוצה לבנות כדי להיזכר. 

אולי כדאי שמישהו יקריא לו את 'אוזימנדיאס' של פרסי שלי? (תרגום לעברית ) 

ואולי, חשוב מזה, כדאי שאזרחי ישראל יקראו את הפואמה הזו, יחשבו עליה היטב, יתעוררו, וינסו לברר לעצמם איזו ממשלה הם רוצים? 

לא היתה ולא תהיה דוגמא טובה למשנתו הכלכלית-חברתית של בנימין נתניהו, מהכרעתו לטובת השקעה של 650 מיליון ש"ח במעון ומשרד ולטובת השקעה של עשרות מיליוני דולרים במטוס פרטי (בין 50 ל-70 מיליון $), בזמן שבו רוב הישראלים אינם יכולים להרשות לעצמם לקנות בית. 

אז איזו ממשלה אתם רוצים ? 

לקריאה נוספת

• 39% מהנשים בישראל דחו הבאת ילד לעולם בגלל מחירי-הדיור.
• ישראל היא המובילה העולמית במספר המשכורות הנדרש כדי להגיע לדירה.

הפיכתו של אח לאויב

אתה קורא את הדעות - 

• "אני בעד זריקת אבנים, גם אם האבן תביא למותו של חייל". 
• "אין שום בעיה הלכתית להרוג חייל בפינוי לילי"

(מצוטטות בכתבה בNRG    )

ואתה תמה, האם אכן הכותבים מבינים את משמעות המילים שיצאו תחת מקלדתם או צג המגע של סמארטפונם. 

איך שלא מביטים על זה, אי אפשר להבין את הדעות הללו,אלא באותה צורה של אותן הדעות שהובעו לפני כמעט 20 שנה, לפני רצח ראש-הממשלה, יצחק רבין. 

הבסיס של הדעות האלה הוא אחד: הפיכתו של האחר לאויב. זה לא משנה אם האחר הזה הוא הרמטכ"ל שהוביל את צה"ל לנצחונותיו הצבאיים הגדולים ביותר במלחמת ששת הימים. זה לא משנה אם מדובר בחייל הממלא פקודה במסגרת פעולות הבט"ש של צה"ל באיזור יהודה ושומרון. זה לא משנה שהוא נושא את מדי צבא המדינה, צבא העם.

שום דבר לא משנה. כי הוא האוייב. 

היה פעם בישראל איש שקראו לו מנחם בגין. יש לו הרבה מאוד זכויות, אבל למרות שמדובר באחד המובילים של מחתרות ישראל במאבקן לשחרור הלאום מעול הבריטים, למרות שמדובר בראש הממשלה שהוביל את ישראל להסכם השלום הראשון שלה עם גדולת אויבותיה, מצרים, אני סבור שיש לו זכות גדולה מכל אלה: 

מנחם בגין זכאי, יותר מכל אחד אחר, לקרדיט על כך שבאותם ימים נוראיים שאחרי אלטלנה, ידע לעשות את כל מה שצריך כדי שלא תהיה כאן מלחמת אחים. 

לכאורה, כולנו חונכנו על הידיעה שעל שנאת חינם חרבה ירושלים. ובכל זאת, הנה קמים אנשים ומרשים לעצמם לדבר על אחיהם, בני אותו העם, כאילו הם האויב. 

היה זה הנביא עמוס שהבטיח (עמוס ט', פסוק י"ג-ט"ו): 

"הנה ימים באים, נאום-יהוה...ושבתי, את-שבות עמי ישראל, ובנו ערים נשמות וישבו...ונטעתים, על-אדמתם; ולא יינתשו עוד, מעל אדמתם אשר נתתי להם--אמר, יהוה אלוהיך."

האומנם יכולים להתגשם הדברים בדור בו נוהגים בני-ישראל באחיהם כאילו היו הם אויבים?