20.5.2013

הטירונות הפוליטית של יאיר לפיד והאם יש עתיד תהיה ד"ש החדשה ?

הציטוטים של יאיר לפיד מהשבועות האחרונים הולכים ויוצרים חשש בקרב המתבוננים בפעולותיו, כי לא רק שהאיש לא היה צריך לקחת על עצמו את תיק האוצר, אלא שבמסגרת מאמציו להתמודד עם הנטל שבחר לקחת על עצמו, חוסר ההבנה שלו את ההבדל בין תכנון לביצוע מביא אותו לעבור על כמה אמיתות היסוד הפוליטיות. 

הציטוט האחרון - "אם אני אכשל, גם ראש הממשלה ייכשל" (נאמר על ידו בוועידת ישראל לעסקים), הוא עוד ביטוי אחד לחוסר-הבנה פוליטית. כדאי לו, ליאיר לפיד, שיעיין מעט בתולדות מדינת ישראל בשנים 1977-1985, יראה כמה שרי-אוצר התחלפו להם, ויעיין בסיבות שהביאו להחלפתם (רמז: לא היה שום קשר בין חילופי הגברי במשרד ראש-הממשלה, לאלה שהתבצעו במשרד האוצר). ארבעה שרי אוצר כיהנו בממשלות הליכוד של 1977-1984. בעוד שראש-הממשלה מנחם בגין התפטר על רקע מלחמת לבנון, שרי-האוצר התחלפו על רקע הכלכלה המתדרדרת. אלה היו השרים באותן השנים - 

במקום שר האוצר לפיד, הייתי גם מקדיש מזמני לעיון במהלכי הקריירה של יצחק מודעי בממשלת האחדות הראשונה של שנות השמונים. ואם אין לו רצון בכך, אולי כדאי שיועציו הפוליטיים ישוחחו עמו על אותם שרים ועל שקרה להם. התובנה שאותם דפוסים היסטוריים חוזרים איננה רק רעיון שאינטלקטואלים משתעשעים בו. ההתעקשות שלא ללמוד משגיאות קודמיו עתידה להביא את יאיר לפיד לחוות את שהם חוו. 

יאיר לפיד לא שגה רק באמירה הזו. הוא מנמק את מדיניותו הכלכלית הקשה בכך שהוא מעניק ביטוח כנגד פיטורים לאוכלוסיה. "בספרד יש מעל 30% אבטלה, ואת זה צריך למנוע פה...ריקי כהן, חברתי, קנתה ב-385 שקלים תעודת ביטוח שהיא לא תהפוך ליוון ולספרד. אם תשאל אותה 'האם בסכום הזה תהיה לה תעודת ביטוח נגד פיטורים שלה או של בעלה והצמיחה תמשיך' – היא תגיד 'כן'."

אבל כדאי היה שמישהו יגיד לכבוד השר, שעם כל הכבוד לחשיבות שבהתמודדות עם הגרעון הממשלתי, העלאות מיסים אינן מעודדות צמיחה. יש הרבה שיח כלכלי סביב השאלה איך מעודדים צמיחה, הרבה ויכוחים סביב לקחי המשברים הכלכלים הקודמים, אבל מעט מאוד הסכמות. אחת מהן היא שהורדת תקציבי השקעה ממשלתיים או העלאת מיסים הם צעדים שמדכאים את הכלכלה המקומית. לא מעודדים אותה.  

כך שלא כל-כך ברור עד כמה הביטוח של השר באמת מבטיח משהו למישהו, במבחן הפשוט של הקשר בין אמצעי ומטרה. 

הסכמה אחרת, לגביה כל הכלכלנים עלי אדמות יסכימו, היא שיש פער גדול במציאות מורכבת בין תכנון לביצוע, והפער הזה גדול במיוחד כאשר אתה משפיע בצעדיך רק על הכלכלה שלך, אבל הכלכלה הזו, מעשה שטן, מושפעת הרבה יותר ממה שקורה במקומות אחרים. שר האוצר איננו יכול להעניק ביטוח לאף אחד שישראל לא תהפוך ליוון או ספרד, מסיבה פשוטה אחת - מאחורי המשבר הכלכלי העולמי עומדות הרבה יותר סיבות משאלת החוב הממשלתי של כל אחת מהמדינות. העובדה שהשאלה איך מתמודדים עם משבר כלכלי וחובות נענית במידה רבה על ידי האידיאולוגיה של המשיב אומרת יותר על טיבו ואופיה של מדע הכלכלה, מאשר על הדרך הטובה ביותר להתמודד עם משבר כלכלי נתון. 

אז יש לנו שר אוצר שטועה לחשוב שהוא וראש-הממשלה באמת באותה הסירה, והוא גם טועה לחשוב שתחזיות של כלכלנים הן מדוייקות ואפקטיביות.  
(התמונה מצוטטת מויקיפדיה שם היא מפורסמת ברשיון CC-By-SA 3.0)

הצירוף של שתי השגיאות הפוליטיות האלה יחד מרמז על כך ששר האוצר לפיד עדיין בשלב הטירונות הפוליטית שלו. 

למרבה צערו של שר האוצר, הנחת-המוצא הבסיסית שלו - כי הוא יזכה לקצור את פירות התקופה הזו מתעלמת מנקודה בסיסית אחת: יריבו הפוליטי הגדול ביותר הוא בנימין נתניהו . אם יש דבר אחד שאפשר להגיד על בנימין נתניהו מאז ששב וזכה בהנהגת הליכוד באמצע העשור האחרון, זה שהוא למד איך למנוע מיריביו מלהפוך למתחרים של ממש.

רק כך אפשר להסביר כיצד האיש שבתקופות כהונתו כראש-ממשלה או שר-אוצר נעשה שימוש רחב ואפקטיבי בכלי הקרוי חוק-ההסדרים, לא הציע לשר-האוצר שלו לעשות שימוש דומה באותו כלי, כדי לקדם את התוכנית של התניית תקצוב בלימודי ליבה.  יש הסבורים ששר האוצר בחר שלא להשתמש בחוק ההסדרים. אבל איזו סיבה יכולה להיות לשר לבחור שלא לעשות שימוש בכלי האפקטיבי הזה, בנושא שסיעתו שמה בראש סדרי-עדיפויותיה, שההסדר החוקתי הנדרש לו אמור להיות כבר מוכן באמתחתה, כשהוא יודע שמה שלא עושים ב-100 הימים הראשונים, אולי לא עושים בכלל ? 

אני סבור ששר האוצר לא בחר, אלא נאלץ לוותר על שעת-הכושר הזו. אני גם סבור שלא במקרה, הדחייה/ביטול של התניית תקצוב בלימודי-ליבה אירעה באותה התקופה בה נערך פיוס בין ראש-הממשלה, בנימין נתניהו, ליו"ר ש"ס, אריה דרעי.

לאן זה מוביל אותנו ? שאלה טובה. לו אני בנעליו של יאיר לפיד, הייתי נזהר מאוד בשנה-שנה וחצי הקרובות. כל שראש הממשלה נדרש לו הוא -
  • למצוא את המנופים הנדרש לפירוק הברית האסטרטגית שבין ה"בית היהודי" לבין "יש עתיד" (מו"מ מדיני, אמר מישהו?).  
  • לחכות לתקופה של דיווחים לא-טובים על כלכלת-ישראל (וכאלה יהיו - כי אינדיקטורים כלכליים הם תמיד מעורבים, אפילו בתוך  שיפור כלכלי; כי בתקופה שבה ארה"ב מצמצמת בהוצאותיה ואירופה לא מצליחה להחלץ מהמשבר יש אינדיקטורים כלכליים שאינם יכולים שלא להיות מושפעים; כי ישראל מקדמת צעדים של העלאת מיסים והקטנת הוצאות הממשלה, בתקופה שבה הקטנת הגרעון עלולה לגרור את הכלכלה המקומית להאטה או למיתון)
  • ולפטר את שר האוצר שלו, כשהוא מאשים אותו באחריות להתנהלות הזו.
תוצאה אפשרית אחת של המצב הזה, היא שנפתלי בנט עשוי להיות האיש שיחליף את יאיר לפיד במשרד האוצר.
תוצאה אפשרית אחרת, היא שאריה דרעי עשוי להיות שר האוצר הבא.

כך או כך, נראה שאט-אט הולך ונלמד שוב הלקח הפוליטי אותו למדו בד"ש לפני כמעט 50 שנה.

לא שאלת הנסיון הביצועי היא החשובה, אלא שאלת הכישורים הפוליטיים. ואם אתה טירון פוליטי, כדאי שתפתח את הכישורים האלה במהירות, לפני שחיות הג'ונגל יטרפו לך את הצורה. 

13.5.2013

תכנון התקציב החדש כל-כך קשה בגלל...

יובל שטייניץ, השר לנושאים אסטרטגיים, לענייני מודיעין וליחסים בינלאומיים, ולשעבר שר האוצר, הסביר בראיון לגלובס כי "התקציב הוא קשה בגלל שהוחלט על תוספת מאד משמעותית בעקבות המחאה החברתית על צהרונים חינם בכל המדינה, וכשמחליטים לתת יותר שירותים, צריך גם לממן את זה. אין ארוחות חינם".

לרגע התבלבלתי. 


גם אם התגלה לאורך זמן שהרפורמה היתה יקרה יותר מהמוערך, אף אחד לא הפריע לו כשר האוצר לעשות את כל הדרוש כדי לדאוג לתקציב מאוזן. לא היה שום צורך להיכנס לגרעון בגלל הרפורמה הזו. 

כל קו הטיעון הזה, שיש גם עיתונאים שמצטרפים אליו, הוא מגוחך לגמרי.

תקציב המדינה, כמו כל תקציב, מבוסס על הוצאה ועל הכנסה. וממשלת ישראל, לא רק הגדילה הוצאות,  אלא גם הקטינה הכנסות.

חשוב מאוד להבין את זה: עיקר הבעיה שיצרה את הגרעון היא לא הוצאות מופרזות, אלא ירידה בהכנסות. 

כך למשל, כבר בראשית 2013 ידע משרד האוצר לסכם ולדווח לתקשורת כי "הסטייה של הגירעון ביחס לתכנון בתקציב המקורי משקפת בעיקר הכנסות נמוכות מהתחזיות ב-18.5 מיליארד שקל ביחס לתחזית שהוכנה בתחילת 2012 של כ-221 מיליארד שקל (גביית המסים נמוכה ב-10% מהתחזיות) והוצאות הגבוהות מהתכנון בתקציב המקורי ב-2.2 מיליארד שקל."

איך זה קרה ? הביטו על מתווה מס-החברות בישראל. 

תרשים 5 – שיעורי מס חברות
המתווה אומנם נעצר ב-2012 (לא מעט הודות למחאה החברתית, אבל לא רק בגלל, אלא בגלל שהממשלה התבוננה בעצב בארנקה המתרוקן) אבל המצב שנוצר הוא כזה שבו עסקים קטנים ויחידים שכן משלמים מס-הכנסה בישראל משלמים שיעור גבוה הרבה יותר מהכנסתם מאשר החברות הגדולות. אפילו שר האוצר החדש, יאיר לפיד, הודה בכך שחנות נעליים משלמת יותר מסים כשיעור מהכנסתה מהקונצרנים הרב-לאומיים היושבים בישראל.

האבסורד הזה בולט במיוחד כשמביטים על החברות הגדולות במשק אשר שילמו בסביבות ה-3.3% מס. נכון, זה גבוה יותר מאחוז המס שמשלמים מחצית השכירים והעצמאים במשק (שכלל לא מגיעים לסף המס), אבל בהתחשב בגובה ההכנסות מהן נהנות החברות האלה, זה מגוחך. כשמביטים בגרף ההוא למעלה, שמשווה למיסוי במדינות ה-OECD, וזוכרים את סך המס הריאלי המגוחך אותו משלמות הגדולות, מבינים שמה שקרה בקיץ בנוגע לרווחים הכלואים (תוצאה סופית של שיעור מס אפקטיבי שינוע בסביבות 6%, עד כמה שניתן להעריך) הוא פשוט שערוריה. 

וזה לא עוצר רק שם. הכנסות המדינה עברו שינויים דרמטיים בעשור האחרון, כשנתח ההכנסה ממיסוי ישיר הולך וקטן ונתח ההכנסה ממיסוי עקיף הולך וגדל. זה הגיע לזה שב-2011 כבר יכול היה כלכליסט לפרסם את הקביעה החד-משמעית הבאה-  "בשנים 2009-2010 הסכום שגבתה הממשלה מהציבור במסים העקיפים, בעיקר במע"מ, גדול מהסכום שגבתה במס הכנסה". כלומר, בשנים האלה הלך וגדל נטל המס המוטל על השכבות החלשות. מודל המס הישראל הלך והפך לפחות פרוגרסיבי, והשיא קרה בשנים 2010-2012. 

את כל זה הוביל יובל שטייניץ.

והוא האיש שמצביע היום על המחאה החברתית בתור האחראית לגרעון - אותו הגרעון שהוא עצמו יצר בשנותיו כשר האוצר. 

ובל נשכח - כשממשלת נתניהו קיבלה לידיה את כלכלת-ישראל מידי ממשלת אולמרט, אי-אז ב-2009, העולם אומנם היה במשבר כלכלי, אבל ישראל נהנתה מכלכלה במצב מצויין, ותקציב המדינה היה בגרעון כמעט אפס ב-2007 וגרעון של 2.2% ב-2008. את השליטה על התקציב המדינה שטייניץ ונתניהו איבדו. 

אבל הכי קל להאשים מישהו אחר. 

3.5.2013

ההרוג היהודי הראשון של האינתיפאדה השלישית

אביתר בורובסקי ז"ל, שנרצח השבוע, צפוי להיזכר בתודעה הישראלית כהרוג היהודי הראשון של האינתיפאדה השלישית.
תיאור הרצח -  "פלסטיני חמוש בסכין הגיע אליו ודקר אותו שלוש דקירות בחזה, חטף את האקדח שהיה ברשותו של בורובסקי, וירה בו כדור אחד" - מזכיר אירועים טראגיים וקשים מהאינתיפאדה הראשונה ומהאינתיפאדה השניה

הקפדתה של ממשלת ישראל לטמון את ראשה בחול, למרות אירועים קשים שרק בדרך-נס לא הסתיימו במוות, דוגמת האירוע הקשה במהלך מרץ, במסגרתו נפגעה קשה תינוקת בעקבות תאונת-דרכים שנגרמה בשל יידוי-אבנים. איך זה קורה שהממשלה לא מפנימה את ההתנהלות עוד בשלב יידוי האבנים, למרות שכולנו יודעים שגם אבנים הורגות ? לך תבין. 

אל תתנו לתקשורת ולהצהרות הרשמיות לבלבל אתכם. המציאות של אינתיפאדה שלישית בתהליכי הסלמה ברורה מדי

אבל ההתנהלות הממשלתית בנוגע למאחז שהוקם לאחר הרצח, מלמדת שבכל הנוגע להתנהלות בשטח, המערכת ממשיכה להתכונן למלחמה הקודמת.
מחד, האינתיפאדה השלישית תהיה שונה מקודמותיה בכך שהיא תהיה שלובה בקמפיין מדיני פלסטיני מתוחכם, והיא תעשה כל שימוש אפשרי בשאריות אווירת אביב העמים הערבי.
מאידך, ציבור המתנחלים בשטחי יהודה ושומרון/השטחים הכבושים (איש והטרמינולוגיה העדיפה עליו) הוא גדול משמעותית מכפי שהיה בעבר, וחלק ממנו הקצין מאוד בדעותיו בעשור האחרון, והוא נכון לפעולות קיצוניות במסגרת תפישותיו האידיאולוגיות. 
חומר-הנפץ  הזה מחייב טיפול זהיר ומדוייק מצדה של ממשלת ישראל, גם כדי להגן על שלומם היהודים היושבים בארץ-ישראל, גם כדי לצמצם ככל האפשר את הפגיעה בחייהם של הפלסטינים המקפידים שלא לנהוג באלימות, ובעיקר כדי לקדם את האינטרסים ארוכי-הטווח של מדינת-ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. 

האם הממשלה מסוגלת לעשות זאת בלי שר-חוץ במשרה מלאה, ועם ראש-ממשלה הידוע בחוסר נכונותו לקחת סיכונים ?



16.4.2013

יום העצמאות 2013

יום העצמאות (או, עבור חלק מהציבור בישראל, יום הנכבה) הוא בראש ובראשונה עוד יום של זיכרון - זיכרון המהלך הודות לו זכה הציבור של היהודים שישבו בארץ-ישראל בעצמאותם המדינית. זיכרון המציאות שקדמה להקמת מדינת-ישראל. זיכרון המציאות שהתהוותה בזמן המלחמה ההיא, המכונה על ידי רוב הישראלים מלחמת-העצמאות. אותה המציאות שהביאה אותנו עד הלום.

כדאי לזכור דברים נכוחים שנרשמו על ידי אחד, עמוס עוז, בוודאי לא מי שחשוד בימניות יתר, בספרו "סיפור על אהבה וחושך" (עמ' 388, 2002):
 "מצפון מדרום, ממזרח וממערב לירושלים השתרעו איזורים ערביים. רק יישובים עבריים ספורים היו פזורים, פה ושם, בסביבות העיר: עטרות ובני יעקב מצפון, קליה ובית הערבה שלחוף ים המלח ממזרח, רמת רחל וגוש עציון מדרום, ומוצא, קריית ענבים ומעלה החמישה ממערב. במלחמת 1948 נפלו רוב היישובים העבריים הללו, יחד עם הרובע היהודי שבין חומות העיר העתיקה בירושלים, בידי הלגיון העבר-ירדני. כל יישובי היהודים שנפלו במלחמת העצמאות בידיים ערביות נמחו כליל מעל פני האדמה - כולם בלי יוצא מן הכלל - והתושבים היהודים כולם עד אחד נרצחו או נמלטו או נלקחו בשבי, אך לאיש מהם לא התירו צבאות ערב לשוב לאחר המלחמה למקומו. הערבים ביצעו בשטחים שנכבשו בידיהם 'טיהור אתני' יסודי עוד יותר מזה שעוללו היהודים לערבים באותה מלחמה: מתוך שטח מדינת ישראל נמלטו וגורשו מאות אלפי ערבים, אך למעלה ממאה אלף נותרו במקומותיהם. לעומת זאת, בגדה המערבית וברצועת עזה בימי שלטון ירדן ומצרים לא נותרו יהודים כלל. אף לא יהודי אחד. היישובים נמחקו, בתי-הכנסת ובתי-הקברות נהרסו." 
עוז כתב בהמשך לתיאור הזה, גם פרשנות, חשובה וראויה לזכירה לא פחות, וכנראה יותר (עמ' 388-389): 
"בחייהם של יחידים וגם בחיי העמים, הקונפליקטים הנוראים ביותר הם לא פעם דווקא אלה המתגלעים בין שני נרדפים.... לא תמיד שותפות הגורל מקרבת אותם זה לזה. לא פעם הם רואים איש באחיו לא אח לגורל כי אם דווקא את צלם פניו המבעיתים של רודפם המשותף.... אירופה שהתעללה בערבים, השפילה ועשקה אותם....היא אירופה שרדפה ודיכאה גם את היהודים.... הערבים מביטים בנו ורואים לפניהם לא קומץ ניצולים היסטריים למחצה אלא שלוחה חדשה ויהירה של אירופה הקולוניאלית, המשוכללת והנצלנית.... אנחנו...מביטים ... ורואים לפנינו לא קורבנות כמותנו, לא אחים לצרה, אלא קוזאקים עושי פוגרומים, אנטישמים צמאי-דם". 
מבחינות רבות, גם בלי הסמיכות שבין יום-הזיכרון ליום-העצמאות, קשה לו לאזרח המתבקש לעזוב מעצב-הזכרון לשמחת-העצמאות. בין הכרת-המציאות לחגיגת-העצמאות, חשוב לזכור גם את האמירות האלה על המציאות שלנו. יום אחד, בצורה כזו או אחרת, יבוא הקונפליקט הישראלי-פלסטיני לפתרונו. אפשר רק לקוות שהפתרון הזה יאפשר ליהודים ולערבים החיים בין הנהר לים עצמאות מלאה, תוך קיום שלו ונינוח, כשכנים טובים. 

הערה: 
מיותר לציין שהכתוב בספר רהוט ונעים יותר לקריאה מהציטיטים המובאים כאן במסגרת מגבלות השימוש ההוגן


15.4.2013

אסון בית המכס העליון

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא הזדמנות לזכור עד כמה לעתים הפער בין חיים ומוות הוא תוצאה של מהלך לא הכרחי, לא חיוני, כשאפשר היה אולי לנהוג אחרת.

לזכור ולא לשכוח - גם כדי שאלה ששילמו את המחיר היקר מכל יישמרו בזיכרון האומה; גם כדי שנכונותם למסור את חייהם באמונת-קדושת-המשימה ובמסירות-הנפש לא תמוש מתודעתנו; גם כדי שאולי בעתיד אירועים כאלה ייחסכו, ואלה שהיו עלולים ליפול, ימשיכו להלך בינינו, לשמחת משפחותיהם וחבריהם, לטובת כולנו. 

אסון בית המכס העליון, הוא דוגמא לעובדה עצובה וידועה (שמשום מה עדיין יש שאינם מכירים אותה): רוב-רובם של הנופלים במערכות ישראל לא נפלו בקרב. באסון הזה, נהרגו 11 לוחמי גולני ימים ספורים אחרי תום מלחמת ששת-הימים, בפעולה של איסוף תחמושת מתוך בונקר סורי, שככל הנראה היה ממולכד, ולא נבדק היטב קודם שהלוחמים נשלחו להוציא את התחמושת מתוכו.

ואלה הרוגי האסון -
יהי זכרם ברוך. 



8.4.2013

יום השואה והאנטישמיות החדשה

כמו שכבר כתבתי פעם בבלוג הזה, אני נמנה על אלה הסבורים שלהשמדות-עם יש שורשים עמוקים בהיסטוריה האנושית. שואת היהודים, כפי שאני סבור שיש לכנות את השמדת-העם שניסו לבצע הנאצים ביהדות אירופה וצפון-אפריקה היא להשקפתי עוד חוליה בשרשרת-הרצחנות הנוראה הזו. 

לא חייבים להסכים איתי, אבל למי שלא מכיר, כדאי לעיין קצת בתולדותיהן של השמדות-עם אחרות (כמה דוגמאות פחות פופולריות - ג'נוסייד המאג'י מאג'י והג'נוסייד של ההררו והנאמה ; רצח העם הטסמני) ואולי גם לעיין בהיבטים פחות מוכרים של שואת היהודים כפי שלמשל באו לביטוי בקרואטיה העצמאית של מלחמת העולם השניה

זו החובה המוסרית של כולנו, כבני-אנוש, להזכיר ולזכור את האירועים האלה, בהם הגיעה האנושות לשיאים של זוועה ושפל.

זו גם החובה המוסרית של כולנו לנסות ולהבין אותם, כדי שנוכל למנוע את הישנותם. 

כאמור, אינני מסכים עם אלה הטוענים לייחודיות יוצאת-דופן של השואה לעומת השמדות-עם אחרות.

כל השמדת-עם מיוחדת היא, בדרכה שלה.

עם זאת, אף אחד אינו יכול להתכחש לכך שליהודים יש ייחודיות משלהם - בהיותם קורבן לשנאה רצחנית ועקבית במשך תקופה ארוכה מאוד בהיסטוריה האנושית.

הדוגמאות הן רבות מספור, אבל נזכיר רק כמה - 
קל היה להמשיך את הרשימה, עוד ועוד. אבל אני חושב שהנקודה ברורה דיה. 

אסור להתכחש לכך שהשנאה העומדת בבסיס גילויי-האלימות הקיצוניים האלה, האנטישמיות, לא נעלמה מהעולם.

לא זאת בלבד, אלא שהיא זוכה בתקופה הזו לעדנה, דווקא בקרב האנשים המגדירים עצמם כנאורים ביותר, בדמות האנטישמיות החדשה

במסווה של התנגדות לפעולותיה של מדינת-ישראל על רקע הסכסוך הישראלי-פלסטיני הלכה והתגבשה התופעה של הקדשת יחס שונה ומיוחד במינו למדינת-ישראל המאפשר הצגתה באופן שלילי וביקורתי ביותר, בכל נסיבות שהן. כתוצאה מעיגון התפישה של מדינת-ישראל כיישות חורשת-רע, נוצר היזון-חוזר של שנאת-יהודים ברחבי-העולם. 

התופעה הזו, שרבים טוענים כי החלה בשנות ה-60'  הולכת ומקבלת לגיטימציה ברחבי-העולם. יש בתהליך התגבשותה  עליות ומורדות, ככל תהליך, אך אי אפשר להתעלם מכך שהמאה ה-21 היא תקופת-עדנה לאנטישמיות החדשה (למשל - ועידת האו"ם הראשונה נגד הגזענותועידת האו"ם השניה נגד הגזענות).

בדיוק כמו בנסיונות הויכוח עם האנטישמים "הישנים", אין למבקש להתווכח ולהתדיין עם מי לדבר. הם מחזיקים בדעותיהם גם כאשר מדדים אובייקטיביים מעידים על כך שישראל איננה בולטת לרעה כלל ועיקר בהשוואה למדינות אחרות. הם סבורים שהטיעון כי אולי ישראל איננה צריכה להתקיים כלל הוא לגיטימי, למרות שלא היו רואים אותו ככזה בנוגע לשום מדינה אחרת על פני כדור-הארץ, והם מצליחים ליישב את הסתירה בין התפישה העצמית שלהם כנאורים לבין הנכונות לשלול את הזכות להגדרה עצמית מהעם היהודי, ללא רגע של פקפוק או תחושת אי-נוחות. 

אי-הרציונליות שבבסיס האנטישמיות החדשה, הוא הצריך לעמוד במרכז תשומת-לבם של אלה הגורסים כי פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני יביא להעלמותה של האנטישמיות החדשה. נכונותם של אינטלקטואלים אירופאיים לדון באפשרות העלמותה של ישראל מעל מפת כדור-הארץ צריכה להדאיג את ראש-הממשלה בנימין נתניהו לא-פחות משאלת הגרעין האיראני. בעוד ששאלת הגרעין האיראני איננה יכולה להיפתר באמצעות נאומים והסברים, האנטישמיות החדשה יכולה וצריכה להיענות בקמפיין חינוכי רחב-היקף. ולא בכדי - השנאה העמוקה, השיטתית, הלא-רציונלית היא היא הנושאת בחובה זרעים  של איום בשואה עתידית.

21.3.2013

למה הנשיא אובמה בא לבקר ?

כתבתי את זה כבר בינואר. האינתיפאדה השלישית כאן. 

מקבץ דיווחים, די אקראי, על התקפות על מטרות יהודיות בחודש מרץ - 

מספר את הכל. 

והמקבץ הזה הוא אקראי לגמרי.
רחוק מלהיות ממצה. 

נכון, אירועים כאלה היו גם במהלך השנה האחרונה (ראו למשל, דיווחים ברשת על אירועים בחברון בשנה האחרונה)
נכון, אי-אפשר להתעלם יותר מהפיכתה של אלימות גזענית על ידי יהודים כנגד ערבים למכת-מדינה  זו תופעה שמחייבת התמודדות, ולכן חשוב להקדיש גם לה לה משאבים ותשומת-לב. אבל צריך להבין את המציאות, שאיננה קשורה לכל אלה, והתקשורת שלנו מתעלמת ממנה. 

כשיודעים ש-
צריך להודות - יש לנו אינתיפאדה.

יכול להיות שזו הסיבה לביקורו של הנשיא אובמה ? האם ייתכן שאולי גם אובמה וגם נתניהו מבינים שבמצב הנוכחי של המזרח-התיכון, אינתיפאדה שלישית עשויה להעביר מציאות כלל-איזורית קשה, מתוחה ונפיצה אל מעבר לנקודת-הרתיחה ? האם הם הולכים לעשות משהו ? 

מי שחושב שלאובמה אין מה לעשות בחיים, צריך להיזכר כיצד נראה הלו"ז של נשיא ארה"ב, ואילו בעיות אחרות מונחות על שולחנו (קוריאה הצפונית, קיצוצי התקציב הכפויים, הפיקוח על הנשק בארה"ב, בתור 3 דוגמאות אקראיות). 
בניגוד לאחרים, לי ברור שהוא לא בא סתם
ואם הוא בחר לבוא דווקא רגע אחרי שמוקמת קואליציה חדשה, התזמון הזה נבחר בקפידה. 

יש כאן שתי אפשרויות: 
א. ביקור איראני 
ב. ביקור פלסטיני 

גם אם לא מסכימים לחצי הראשון של הפוסט הזה על אינתיפאדה בראשיתה, עצם הבחירה של אובמה לעשות דילוג לרשות ואבו-מאזן, אומרת אמירה ברורה. הביקור הוא פלסטיני בתוכנו. 

מדובר בעוד מהלך שתכליתו התנעה של הסדר-ביניים, עם דיאלוג אמריקאי-ישראלי המנסה לעשות מיסגור מחדש של חשיבות היחסים הישראלו-פלסטינים למכלול התהליכים (הסופר-מורכבים) שעובר המזרח-התיכון. 

האם יש ספק למישהו שהסדר ביניים או הסדר קבע, אשר יצליח, ישנה לטובה את כל המזרח-התיכון ? 
האם יש ספק למישהו שהצלחה כזו תשנה לטובה את מקומה של ישראל במרחב הזה ? 
האם יש ספק למישהו שיעד כזה עדיף בהרבה על חזון המזרח-התיכון המתגרען, עתיר הקונפליקטים והמשטרים האיסלאמיסטיים שמבטיחים לנו כאן רבים וטובים ? 

הצלחתו - הצלחתנו.
כשלונו יביא עמו צער, כאב, ושכול בבתים רבים מדי באיזור הזה ובמדינה הזו. 
נחזיק לו אצבעות. 
אבל נהיה ריאליים...