18.12.2015

זה בידיים שלנו (בינתיים)

לא מזמן ניהלתי כאן דיון בחידה המוזרה שהיא חוסר-היכולת של הצד שלנו להבין למה הפלסטינים נוהגים
כפי שהם נוהגים.

חשוב להבין שאם אנחנו מבינים שהגענו לשלב בסכסוך היהודי-ערבי
על ארץ ישראל בו המאבק הלאומי הפלסטיני לעצמאות
הפך להיות עממי באמת ואולי אפילו ספונטני
זה לא מכתיב לנו שום דבר.

אפשר לתמוך בו.
אפשר להתנגד לו.
אפשר להרגיש אמפתיה לנאבקים (הטרוריסטים הרוצחים, כן?).
אפשר להרגיש אמפתיה לקורבנותיהם (אנשים חפים מפשע, כן?).
אפשר להאמין שהיענות להגדרה העצמית שלהם משמעה אובדן ההגדרה העצמית שלנו.
אפשר להאמין שיש דרך ליישב בין זכות ההגדרה העצמית שלהם לזכות ההגדרה העצמית שלנו.
אפשר להאמין שאין שום פתרון שיצור שלום וביטחון.
אפשר להאמין שיש פתרון שיצור גם שלום וגם ביטחון.
אפשר להאמין שעדיף על המצב הקיים פתרון של שתי מדינות.
אפשר להאמין שעדיף על המצב הקיים פתרון של טרנספר.
אפשר להאמין במשהו אחר.
אבל עדיין חשוב להבין.

למה ?
כי ההבנה הזו, גם אם איננה מכתיבה דבר, יכולה להועיל בתכנון לעתיד.
כי כאשר נזכרים בכך שמדובר במאבק בין שני לאומים
כשמפסיקים להכחיש שהצד השני גם הוא קיבוץ לאומי שגם לו זכות להגדרה עצמית
אפשר לחזור אל ספרי ההיסטוריה ולנסות ולהבין מהעבר מה צפוי לנו בעתיד.

כל מי שמעיין בהיסטוריה של המאבקים הלאומיים של המאה ה-20 יודע שהם -
  • כוחניים 
  • אלימים 
  • ספוגי דמם של חפים מפשע. 
  • מוכרעים לרוב במו"מ ורק לעתים נדירות בכוח. 
כל מי שלומד את הנושא הזה של מאבקים לאומיים רואה שבכל אחד מהמקרים
כל אחד מהצדדים משוכנע שהצדק כולו איתו ושהצד השני הוא אוסף של מפלצות חסרות-לב.

לכן, כל מי שרואה את המצב מבין שגם אם אין פתרון
צריך להערך למציאות העתידית
על כל אפשרויותיה.
לפני שהמצב יפתור את עצמו, לפני שיהיה טוב, יהיה הרבה הרבה יותר גרוע.

לא חייבים לנצל את המציאות שנוצרה במזרח התיכון ולנסות להכתיב פתרון.
אפשר לשבת ולחכות להתרסקות הרשות הפלסטינית ולצפות ביצירתה של מדינה דו-לאומית
בין הירדן לים
בה יש מיעוט עצום של ערבים.
גם אם המיעוט הזה לא יהפוך לרוב מייד (וזה עניין שנתון לויכוח דמוגרפי מורכב וקשה) ברור
שהמציאות הדו-לאומית הזו תהיה קשה ומרה.

עם מציאות כזו אפשר להתמודד רק באמצעות קונצנזוס. 
אריק שרון ז"ל ניסה ליצור קונצנזוס שכזה 
אבל לצערנו הוא נלקח מאיתנו בטרם עת.

פעם נתניהו, כשהיה צעיר, לפני שנהיה דומה ליצחק שמיר,
 דיבר על "הם שם ואנחנו כאן". 
היום, במחדליו, הוא מייסד את המדינה הדו-לאומית. 

אבל מה עם ההכנה של העם היושב בציון למערכה הקשה הצפויה לו?
המדינה הדו-לאומית,
זו שנתניהו מייסד לנו,
לא תהיה מדינה סימפטית במיוחד לגור בה.

כרגע האפשרות לעיצוב הפתרון היא בידיים שלנו.
רק בידיים שלנו.
כמה זמן עוד נשאר לנו, לפני שהפתרון יהיה רק בידיים שלהם ?

באיזה מצב נגיע למציאות הזו? כעם אחד מלוכד או כשבטים מפוצלים ונוחים להכנעה ?
נוכח המאבק הלאומי הזה, נדרשת הנהגה מאחדת ומלכדת שתגביר את חוסן העם.

הנהגה כזו - אין.
הסברים ישרים והגונים - לא ניתנים לציבור.
וכך, ממשיכים להתדרדר במורד הדרך אל עבר המדינה הדו-לאומית
עודנו תמהים מה בדיוק קורה כאן
אנחנו עתידים למצוא את עצמנו ברעה מכל המציאויות.

לא חבל ? יום אחד נביט אחורה ונגיד לעצמנו (עם צביטה בלב) - זה היה בידיים שלנו.




אין תגובות:

פרסום תגובה