נתניהו היה יכול לחסוך לעצמו את כל הצרות האלה אם היה מקפיד לדבוק במינהל ראוי.
בדיעבד, המאבק ברגולטור הממשלתי המתפטר דיוויד גילה הולך ומקרב את נתניהו אל עברי פי-פחת.
מדוע? כי הפער בינו לבין משה כחלון ואריה דרעי איננו מבשר טובות לקואליציה הזו.
הפער הזה מביא, למשל, לכך שאריה דרעי מוצא עצמו במצב כמעט בלתי-אפשרי. אם הוא יקדם את המדיניות שנתניהו רוצה בה,הוא ימצא עצמו מתוייג על ידי כל החברתיים מהשמאל ומהמרכז כמי שקידם מדיניות אנטי-חברתית.
הפער הזה מביא, למשל, את משה כחלון לכך שהוא נדרש על ידי נתניהו לעסוק בתחום שכחלון וידא שיהיה רחוק ממנו, כך שיוכללאכול את העוגה (להיתפש בתודעה הציבורית כמי שלא קידם מדיניות אנטי-חברתית) ולהשאירה שלמה (לשמור על יחסים טובים עם טייקונים כאלה ואחרים).
הבעיה של נתניהו היתה ונשארה שכל אחד מהשניים הללו יכול להביא לקיצה של הקואליציה. וכל אחד מהשניים האלו הוא, דה-פקטו,ההתגלמות של מפלגתו. בימים אלה ברור שבלי כחלון אין כולנו ובלי דרעי אין ש"ס.
אז מה צפוי לנו ? נתניהו מחוייב למדיניות שתקדם את הוצאת הגז ומכירתו לכל המרבה במחיר אבל מחוייב הרבה יותר מזה לשרידותו הפוליטית.
אם אכן מאזן המאזניים הפוליטי לא יאפשר לו את קידום המדיניות שלו, הוא יתגמש ויתפשר.
האומנם, כמו לוי אשכול בזמנו הוא יוכל להתפשר ולהתפשר ולהתפשר עד שישיג את כל שרצה?
אני מקווה שלא.
כי המדיניות הכלכלית הנאו-ליברלית הזו היא מדיניות עם קוצר-ראיה טיפוסי, שלא רואה את טובת המדינה בתור צרכנית הגז העתידית ומתעדף מכירת הגז לכל המרבה במחיר. סוג של אכול ושתה כי מחר נמות, שישראל חייבת להחלים ממנו.
מי יודע?
אולי הברית דרעי-כחלון, מתוך שלא לשמה, עוד תביא בשורה לכלכלה הישראלית?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה