ראש הממשלה עתיד להחקר

ראש הממשלה עתיד להחקר. משיחות ומתגובות אפשר ללמוד שכל המהלך הזה הוא עניין של ימין-שמאל. 

זו טעות חמורה. זה עניין של שלטון החוק. 

עצוב וקשה שכל-כך הרבה דמויות בכירות נחקרות ונכלאות (שר פנים - אריה דרעי; שר אוצר - אברהם הירשנזון; ראש ממשלה - אהוד אולמרט; נשיא - משה קצב). 

אבל בצד העצב והקושי יש גם ידיעה - שבכיר ככל שיהיה אדם, עדיין מורא החוק מוטל גם מעליו. 

נתניהו איננו מעל החוק. ובהתחשב בהתבטאות תמוהה שלו מהזמן האחרון (על כך שהדרך בה נאלץ לעזוב עם משפחתו את בית ראש הממשלה לאחר הפסדו בבחירות 1999 דומה לפינוי בכוח של מתיישבי/מתנחלי עמונה) נדמה שהתזכורת הזו חשובה במיוחד כדי להשיבו אל קרקע המציאות. 

אבל חלקנו חושבים שכל נושא אכיפת החוק נובע ממניעים פוליטיים. והם נזעקים משום מה להגן על נתניהו

 כאילו יש בו עצמו איזושהיא חשיבות מיוחדת עבור הימין בישראל. 

האמת העצובה היא שיש בימין אנשים לא פחות טובים מביבי, שהוא מרחיק ומסרס כבר שנים ארוכות.

לולא ביבי, אפשר היה לדמיין שלטון ליכוד רצוף ולא זגזגני מאז 1996. 

עם אוסלו שבאמת נעצר ולא בדרכו הפתלתלת של ביבי (שהחזיר את חברון). 

עם יציאה מלבנון בלי זנב בין הרגליים. 

עם כלכלה שזוכרת להיות גם חומלת ולא רק צומחת. 

עם אנשים שמילה שלהם זו מילה. 

רק דמיינו איך היינו יכולים להינות מרשימת ראשי הממשלה הליכודניקים הבאה:

משה ארנס (1996-2000) 

אריאל שרון (2000-2006) 

בנימין זאב בגין (2012- 2006) 

גדעון סער (2012-היום) 

וכן, אפשר גם לדמיין רשימה פחות ניצית, אבל לא פחות טובה, אם רק רוצים:

דוד לוי (1996-2004)

דן מרידור (2004-2008)

ציפי לבני (2008-2012) 

שאול מופז (2012-2016) 

המבט הזה על בכירים שהיו יכולים להיות, ודרכם נעצרה ונחסמה על ידי נתניהו מלמד לקח פשוט אחד: מבחינה פוליטית, נתניהו הוא לא הנכס הגדול של הליכוד. 

הוא הקללה הגדולה של הליכוד. 

כי מפלגה היא סך העולה על חלקיו. 

אבל זה לא המצב בליכוד. 

ולכן, גם מהבחינה הזו, מעט צניעות לא תזיק לראש הממשלה שלנו. 

היש דרך טובה יותר ללמוד שיעור בצניעות מאשר מצב שבו אתה צריך להצדיק את מעשיך? 

נתנחם בכך שאם זה לא נעשה לפני הבוחר, לפחות זה יקרה לפני השוטר. 

האמת מאחורי הוטו שלא היה

אומרים לכם שאובמה בגד בישראל כשהחליט שארה"ב לא תטיל וטו על הגינוי של ישראל?

שוב עושים עליכם סיבוב. 

ממשלת נתניהו בחרה לחצות קוים אדומים ביחסיה עם העולם בהתנהלותה סביב עמונה וחוק ההסדרה.

אבל עכשיו היא לא רוצה לשלם את החשבון (הפוליטי) שיוגש לה נוכח התגובה בעולם... אז מה עושים ? מסיתים !

ונגד מי הכי קל להסית במצב הזה? נגד השחור הזה, אובמה. ממילא בימין כבר כולם יודעים שצריך לשנוא אותו, נכון?

אבל האמת היא אחרת לגמרי:

1. ההכרעה האמריקאית להימנע מהטלת וטו ולהימנע מהצבעה בדיון במועצת הביטחון היתה צפויה מראש. 
2. זו מסורת אמריקאית ארוכת שנים שכאשר ישראל חורגת מהקוים שארה"ב התוותה לנו בהתנהלות שלנו מול הפלסטינים, היא לא מגנה עלינו. 
3. היו פעמים שבהן היא אפילו תמכה בהחלטה לגנות אותנו. 

לא מאמינים? תפתחו את הקישור הבא: רשימה המפורטת (מאז שנות ה-60, למיטב זכרוני) של כל הפעמים בהם ארה"ב נמנעה מהחלטות בעניין ישראל. תראו בעצמכם. 

מתעצלים? לא נורא. תחשבו על התגובה של ארה"ב לחוק רמת הגולן או לחוק יסוד: ירושלים.

כל מי שיודע קצת היסטוריה, ידע שהחלטה נגד ישראל במועצת הביטחון צפויה נוכח ההתנהלות בחוק ההסדרה. 

עכשיו, לדעת  כזה דבר ולבחור להתקדם, זה לא בהכרח דבר רע. איך אמר פעם בן-גוריון? לא חשוב מה יגידו הגויים. חשוב מה יעשו היהודים. 

אבל למה צריך לשקר ולהטעות? למה נתניהו לא מסוגל להביט לנו בעיניים ולהסביר שהוא בוחר מדיניות מסויימת ביודעין, ותוך נכונות לשלם מחיר מסויים? 

יכול להיות שהוא חושש שהעם לא מוכן לשלם את המחיר הזה?

Donald Trump is the president elect of the United States of America

After counting most of the votes in most of the states, media reported that Hillary Clinton called Donald Trump and conceded. Trump gave a surprisingly mild and gloriously unifying winner's speech.


Trump expressed appreciation to Hillary Clinton's campaign and service to the United States. He delivered unifying messages:  "Now is time for america to bind the wounds of division...it is time for us to come together as one united people...I pledge to every citizen of our land that I will be president of all Americans...for those who have chosen not support me in the past... I am reaching out to you... so that we can work together and unify our great country ..."

He repeated promises of rebuilding the nation, supporting veterans... " ...the forgotten men and women of our country will be forgotten no longer ... a project of growth and renewal ...we will ... take care of our great veterans... we will double our growth"

He expressed a message of peacefulness towards the world. "we will get along with all other nations willing to get along with us...we will deal fairly with everyone all people and all nations".

Trump thanked a lot of people, starting with his parents and family, and went through a lot of political allies and  activists (Some may find  possible hints in his choice of stressing some thanks over others. For example: what are the expected roles of Rudy Giuliani? Jeff Sessions? Chris Christie? Ben Carson? Mike Flynn? Reince Priebus?)

Trump's final promises:

• "We will not let you down. "
• "We will do a great job. "
• "Our work is just beginning. "

What president elect Trump has not said, although he appeared to be highly aware of, was that now that the campaign ends. The real work begins. While his campaign succeeded using extreme tactics, his governance shall not succeed using similar means. Reviewing the points I chose to quote from his speech it is easy to see that the key for a successful presidency of Donald Trump lies in balance and moderation. Is he going to be able to make it?

So far, Trump has been portraied by the media as the anti-thesis of Theodore Roosevelt's "Big Stick" ideology (which summarizes in the quip "speak softly, and carry a big stick."). But truth is that we do not really know the man. Despite his quick and blunt twitters and statements, he has been able to manage a disciplined campaign, hold it all together, and cross the finish line first.

Now that this exhausting one year race is over, Trump is entering a longer race, one that includes great adversities. For freedom loving people, nothing would be better than having the world's greatest superpower becoming stronger while keeping its unique democracy intact. Can Trump navigate the ship Americana in the troublesome seas of early 21st century international politics and global economy? How shall he prevail against Chinese and Russian leaderships? How shall he confront the more complicated issues he promised to solve with a harsh hand ? Time will tell.

It is always more popular to foretell hardships and sorrow. But for now, it is advised that all shall remember what was written in this blog many months ago: Donald J. Trump is no joke. He was not playing around as a candidate. It is safe to assume that whatever ways his presidency unfolds, he shall be revealed as a hard working president. Let us hope and pray that his term in office shall be remembered as one of the greatest, and that his name shall be mentioned in the future with former great republican presidents, the likes of Abraham Lincoln, Theodore Roosevelt and Ronald Reagan.

How the wisdom of science fiction could have helped me decide who to vote for in the united states elections

The U.S Elections are coming to their climax tomorrow.

And even this late in the race, it is still unclear which candidate is worse. Donald Trump is still a riddle. Douglas Adams' the Hitchhiker's guide to the Galaxy comes to mind, with a similar puzzle regarding president of the Galaxy Zaphod Beeblebrox.
We are still learning to distinguish -

"between him pretending to be stupid just to get people off their guard, pretending to be stupid because he couldn't be bothered to think and wanted someone else to do it for him, pretending to be outrageously stupid to hide the fact that he actually didn't understand what was going on, and really being genuinely stupid."

Is it true, that Trump, just like Beeblebrox, prefers "people to be puzzled than rather be contemptuous"?

Unlike Trump, Hillary Clinton has never pretended to be stupid. It might be one of the most obvious differences between these two nominees. And yet, her image is tarnished in the eyes of many voters. Considering the gap in governmental experience between these two nominees, it can be said with confidence that more than Trump beating Clinton, these have been elections in which Clinton was constantly displaying an ongoing inability to become acceptable as a nominee in the eyes of a great part of the republican college of voters.

comparing the levels of loathing in both camps, it seems that despite Trump's horrible collection of blemishes, which may very well be an unprecedented record in U.S history of elections, Clinton is still the most loathed nominee to be campaigning for ages. Considering the fact that she is following the campaigns of Barack Obama, the first non-white U.S  president, this says something.

Facing with two nominees who are utterly unacceptable in the eyes of the other half of the nation, the U.S has a very difficult time ahead, whoever may win.

This may very well be a good time to take another bit of wisdom from Douglas Adams, this time from the Restaurant at the end of the universe:

"...one of the many major problems with governing people is that of whom you get to do it; or rather of who manages to get people to let them do it to them. To summarize: it is a well known fact that those people who must want to rule people are, ipso facto, those least suited to do it. To summarize the summary: anyone who is capable of getting themselves made President should on no account be allowed to do the job. To summarize the summary of the summary: people are a problem."

The solution proposed by the ingenious Science Fiction writer? the ruler must be someone who does not want to do it. Democracies have chosen a different path. But in times of great alienation within the nation, the difficulty of finding a unifying leader may be impossible to overcome. Think Abraham Lincoln. His election did not bring unity. It brought a civil war, because people opposing him knew what his election meant.

What does the election of Trump or Clinton mean to the other side of the political map?  Can either one of them find within oneself the great (and currently hidden) ability that shall be demanded to lead the U.S of A towards a unified future?

Of the two, Trump seems as the less probable one to be able to become a non-divisive president. That is the reason why, had I been a U.S citizen, Hillary Clinton would have been my vote. Not because of any confidence in what type of president she might become. Because of the certainty of what kind of president Donald Trump cannot become.

And if you wonder if there is another secret ingredient behind Donald Trump's success in his 2016 campaigns, John Oliver has an interesting suggestion:

הספד לשמעון פרס

עם כל כך הרבה הספדים סביב לשמעון פרס, האיש שזכה לכבוד וליקר רק אחרי שהפסיק להיות פוליטיקאי והיה לנשיא, נדמה שהספד נוסף הוא מיותר למדי. 

אבל מותו של שמעון פרס הוא אירוע משמעותי בפוליטיקה הישראלית בגלל סמליותו. 

האיש שלא מילא עוד תפקיד ציבורי בשנה האחרונה, הוא אחרון הפוליטיקאים הבולטים מדור הבנים המייסדים של המדינה שלנו. 

מותו מבהיר עוד יותר עד כמה ישראל החליפה תקליט באמצע שנות ה-90 והתחילה תקופת מעבר. 

העשור שבין 1996 ל2006 היה מבלבל בגלל כהונתם של אנשים כמו ברק ונתניהו, אבל אם נזכור שהעשור הזה התחיל עם שמעון פרס כראש הממשלה והסתיים עם אריאל שרון כראש הממשלה, 

נבין שבסך הכל ראינו את נתניהו וברק מתפרצים קודם זמן (באופן שספק אם הועיל להם או לנו). 

מאז עברנו ברורות אל הדור השלישי של ההנהגה הפוליטית הישראלית. אנשים כמו בנימין נתניהו, אהוד ברק, אהוד אולמרט, ואחרים, שהיו ילדים צעירים עם קום המדינה, וגדלו יחד עם מדינת ישראל.  

מותו של שמעון פרס מזכיר לנו שלא עוד נזכה לשמוע את עצתם והשקפתם של מי שהיו אנשים צעירים שמילאו תפקיד עוד לפני קום המדינה, כמו אריאל שרון, יצחק רבין או שמעון פרס. 

עכשיו אנחנו לגמרי בידיים של נתניהו, ברק ודומיהם. 

פלא שאנחנו חשים מיותמים ? 

מהי מורשת פרס? קשה לדעת. בעוד עוצמת דמותו כבטחוניסט תלך ותתעצם ככל שיעברו השנים, דמותו כפוליטיקאי ומדינאי תיוותר קשורה לעד עם היוזמות המדיניות שקידם, ומתוכן שתיים כשלו ורק אחת הצליחה. הסכם השלום עם ירדן עודנו עומד. אך הסכם ירדן לא הגיע למימוש ואת שברי הסכמי אוסלו אנו רואים גם בימים אלה ממש. 

אני מעדיף לאמץ את המבט האופטימי של שמעון פרס כתרומה שלו לחזון הציוני: 

האופטימיות שהתבטאה במישור האינדיבידואלי, באימרה שלו: "האופטימיסט והפסימיסט מתים אותו דבר, הם רק חיים אחרת. ". 

האופטימיות עליה ניתן ללמוד בדרך בה קידם כשר ביטחון את מבצע אנטבה, ומתומצתת בפתק ששרד מהתכתבות בינו לבין רוה"מ, יצחק רבין ז"ל במהלך ההמתנה לתום הפעולה. 

באותו פתק כתב פרס:

"איך מתחיל מבצע? 1. אומרים שהוא בלתי אפשרי. 2. המועד אינו מתאים. 3. הממשלה לא תאשר. השאלה היחידה שראיתי, ואני רואה עדיין, היא 'איך זה מסתיים'". 

האופטימיות הטבועה בסרט שהופץ עם ידי מרכז פרס עם פרישתו מתפקידו כנשיא:

הסרט מסתיים במשפט שכדאי לכולנו לאמץ ואיתו נזכור את אומרו, את שמעון פרס ז"ל: 

אתה גדול כמו המטרה שאתה משרת, ואתה צעיר כמו החלומות שלך

יהי זכרו ברוך. 

לקריאה נוספת 

• על שמעון פרס ז"ל, בויקיפדיה 
• הספד  בואלה! 

הקשר בין דמוקרטיה והישרדות

לא מזמן כתבתי כאן על סוגיית המפתח של הסכסוך הישראלי ערבי והופתעתי לקבל פידבקים מקוראים ושבים מהם אפשר היה להבין שלדידם הפיכתה של מדינת ישראל לעוד דיקטטורה מזרח תיכונית היא לא איום. 

יש אף הסבורים שכך יהיה יותר טוב. 

איך תשכנע את מי שאיבד את הגיונו בתחביר הפשוט של המשילות ? 

האם לא די בכל מה שלמדה האנושות בתהליך הכאוב והארוך של ההתנערות מהמשטרים המלוכניים שעבר העולם המפותח ? (זה הקרוי המערבי) 

האם לא מספיק להתבונן בדרך שבה רוסיה מתקשה להתנער מהמנטליות הצאריסטית ושבה וכושלת שוב ושוב, בלי קשר לאידיאולוגיה, אל תוך משטר אוטוריטרי שאיננו מקדם את רווחת העם הנשלט ? 

האם מבט נוקב בעמים שסביבנו איננו מספיק כדי להבין עד כמה איכות הייצוג של המשטר השולט היא מרכיב מפתח באיכותה של המדינה ? 

המודל הסיני, יש האומרים, הוא מודל עדיף. והם מציגים את הפיתוח והקידמה והשגשוג שהביא המודל האוטוריטטיבי הקפיטליסטי של סין, ומשווים אותו למודל הדמוקרטי המקרטע של הודו. 

ואם זה מספיק טוב לסינים, הם מוסיפים, מדוע שזה לא יתאים גם ליהודים? 

דווקא העם היושב בציון צריך לדעת יותר טוב מזה. 

מבט עצוב בהיסטוריה שלנו מלמד עד כמה רודנות הביאה אותנו, שוב ושוב, אל עברי פי פחת. 

איבדנו כבר שני בתים בגלל הרודנות. הראשון בגלל מלכים לא חכמים. השני בגלל רודנות של קיצוניים. 

האומנם אנחנו צריכים לסכן גם את השלישי בדרך הזו? 

יש לנו, בידיים שלנו, את המשטר שתואר במילותיו בנות האלמוות של וינסטון צ'רצ'יל, כגרוע פחות מכל המשטרים, ובמו ידינו נביא על עצמנו חלופה גרועה יותר ? 

החיים במזרח התיכון, בדור הזה, וגם בדורות הבאים, צפויים להיות מאתגרים וקשים. 

מדינת ישראל היא לא מדינה פשוטה לשליטה ומשילה. 

דמוקרטיה היא המשטר האפקטיבי ביותר בנסיון להבטיח קיומן של חלופות למדיניות בכל רגע נתון. 

קיומן של חלופות, בצד דיון ציבורי אפקטיבי בהן, הם היסוד הדרוש  למשילות טובה. 

הוא לא מספיק, אני מודה. 

צריך גם ביצוע אפקטיבי, ובכך ישראל, כמו כל הדמוקרטיות, נאבקת. 

אבל הדרך האחרת, שלטון רודני שאין בו חלופה שלטונית ודיון בה, תהפוך אותנו למדינה דומה מאוד לשכנותינו. וככל שנהיה דומים להן יותר, כך ייקל לאלה בהן שאינן חפצות בקיומנו, לעלות עלינו ולכלותנו. 

הזכרון ההיסטורי שלנו מספיק טוב כדי לזהות את האמת במה שכתבתי כאן. 

תחשבו על זה. 

ובחרו את הבחירה הפטריוטית.

שמרו על ישראל דמוקרטית. 

אייר פורס 1 הישראלי כבר כאן

התקשורת מדווחת שהמטוס שנרכש כדי להיות מטוס ייעודי לראש ממשלת ישראל ולנשיא מדינת ישראל נחת בישראל. בקרוב יתחילו לעבוד עליו ובעוד זמן-מה יוכלו ראשי המדינה שלנו לנסוע לחו"ל כמו הגדולים. 

אומנם נשיא המדינה הנוכחי, ראובן ריבלין, אומר שהוא מעדיף לנסוע במטוס רגיל, בתחבורה ציבורית  כדי להיות בקשר עם הציבור, אבל מה זה משנה מה הוא אומר ?

נשיא לא מנהל את המדינה.

ראש הממשלה מנהל. 

ונתניהו, ראש הממשלה שלנו, חושב שישראל צריכה מטוס לבכיריה. 

ממש כמו בארה"ב. 

וזה לא משנה שיש בישראל אנשים עניים שזקוקים לתמיכת עמותות כדי שלא יצטרכו לבחור בין תרופות למזון. 

וזה לא חשוב שיש בישראל שכבות שלמות שלכודות בפריפריה עם מערכת חינוכית גרועה שתדון אותם לעתיד במקום בו נולדו, ללא סיכוי אמיתי למוביליות חברתית. 

וזה לא משמעותי שכל ההצדקות למטוס הזה אולי נכונות למשטר נשיאותי, אבל לא למשטר פרלמנטרי שיכול להתנהל היטב גם בהעדרו של ראש הממשלה. 

אומרים לנו שזה עניין של יעילות כלכלית, של קשיחות ישראלית, של עוצמה. 

אבל האמת היא שזה עניין של יוקרה, של נפיחות ושל העדר-פרופורציה. 

האמת הזו עצובה. 

לקריאה נוספת 

• על פרוייקט מטוס ראש הממשלה בויקיפדיה

אז אלה יהיו הילארי נגד דונאלד, אה ?

אז אלה יהיו הילארי נגד דונאלד, אה ? 

אפשר לשמוע אנחות כבדות מחלקים רחבים של היציעים הדמיוניים, סביב קרב הגלדיאטורים הזה. 

האומנם זה מה שארצות הברית של אמריקה מסוגלת להציע ?

האם השניים האלה הם המיטב שיש למערכת הפוליטית האמריקאית ? 

בכל זאת, ארה"ב, אתם יודעים, מנהיגת העולם החופשי?

אחת מ-3 המעצמות הגדולות של הגלובוס (לצד סין ורוסיה) ? 

ומה שהיא יכולה להציע לנו זה -

• או מזכירת מדינה שהצליחה להמאיס את עצמה על הצעירים של מפלגתה בדרכה הכל-כך ממסדית 
• או מיליארדר שחצן שהצליח להמאיס עצמו על כל אדם הגון בטקטיקות שלו ? 

מה עם איזה ג'ון קנדי? פרנק דלאנו רוזוולט ? אברהם לינקולן ? ג'ורג' וושינגטון ? 

האמת היא שכל ה-4 שהזכרנו - ג'ון, פרנק, אברהם וג'ורג' - זכו גם הם בזמנם לביקורת קשה מצד יריביהם הפוליטיים. לגבי קנדי, רוזבלט ולינקולן הדברים ידועים.

לגבי וושינגון הדברים זכורים פחות. 

הדברים הבאים למשל על וושינגטון- 

"a brief but trite review of your six years administration, mark the progressive steps which have led the way to the present public evils that afflict your country. . .the unerring voice of posterity will not fail to render the just sentence of condemnation on the man who has entailed upon his country deep and incurable public evils." 

("Belisarius," "To the President of the United States," Aurora General Advertiser, 11 September 1795)

היו יכולים להיות מוטחים על ידי דונאלד טראמפ כלפי הילארי קלינטון ואיש לא היה מהסס לרגע לזהותם כסגנונו של האיש. 

כן, עיקר הבעיה היא נוסטלגיה. בלעדיה, קל להבין שבכל דור היריבות מניעה את ההערכה של המתמודדים של אותה העת. היריבות היא הגורם היוצר מאחורי התלונות על רמתו המוסרית והאישית. היריבות היא הדבר שבלעדיו היינו מביטים על המתמודדים בצורה קצת שונה. 

תגידו מה שתגידו על חסרונותיהם (ויש להם חסרונות) - 

 דונאלד טראמפ הוא איש עסקים בולט, לרוב מצליח, עם סגנון בוטה ופשטני של אמירת האמת שלא, ללא סייגים, ללא היסוס. 

הילארי קלינטון היא מדינאית בולטת, לרוב מצליחה, עם סגנון מורכב וזהיר של התנסחות המבטא תפישה שכלתנית של העולם. 

הסגנונות שלהם מאוד שונים, אבל העימות ביניהם מבטא בצורה עזה, אולי יותר ממערכות-בחירות רבות בעולם הדמוקרטי, שני סגנונות חיים, שתי תפישות פוליטיות, שתי פרספקטיבות על העולם. 

כן, זו לא סתם יריבות. קורה כאן משהו מול עינינו. 

האומנם טראמפ מבטא את השקפת המפלגה הרפובליקנית? האומנם קלינטון מבטא את השקפת המפלגה הדמוקרטית ? 

נדמה שמערכת בחירות בין ברני סאנדרס לבין ג'ב בוש היתה יכולה לבטא בצורה טובה יותר את הפערים בין המפלגות.

נדמה שהפער בין המועמדים לבין הבוחרים הוא גדול יותר ממערכות-בחירות קודמות בעבר. 

נדמה שהעתיד יהיה אחר. 

אני סבור שזו אולי מערכת הבחירות האחרונה תחת הSixth Party System, אותו מערך בריתות פוליטיות ומאזן כוחות בין מפלגתי שמאפיין את ארה"ב כבר כמעט 60 שנה (ויש האומרים כמעט 100 שנה). 

אנחנו בתקופה של שינוי, ומה שהיה הוא לא מה שיהיה. 

לא מאמינים לי?

במקום להתרכז בתלונות על הילארי ועל דונאלד, הקשיבו לדרך בה האנשים סביבם מדברים. 

התבוננו בדרך בה המערכות הפוליטיות פועלות במערכת הבחירות הזו. 

זו הולכת להיות מערכת בחירות מרתקת, בלי קשר לשאלה מי ינצח או תנצח. 

ואם רק נפסיק להתלונן על רמתם של המתמודדים, ונבין שהעימות כאן הוא על משהו גדול יותר, אולי גם נוכל להינות מזה. 

40 שנה למבצע אנטבה

אי אפשר ולא נכון להתעלם ממלאת 40 שנה למבצע יונתן, הוא מבצע אנטבה. הפעולה הצבאית הזו שנועדה להציל יותר מ100 נוסעים יהודים וישראליים שנחטפו על ידי טרוריסטים, היא אירוע משמעותי ביותר במאה ה-20. לא רק בפרספקטיבה ישראלית. בפרספקטיבה האנושית. 

האפשרות הזו להתמודד עם טרוריסטים ולהצליח, העדות הזו לעוצמתה של הרוח האנושית, הידיעה שלא חייבים להיכנע, היא משהו שיכול וצריך ללוות מקבלי החלטות בכל מקום, בכל זמן. 

צריך הרבה אופטימיות, הרבה נחישות ולא מעט עוז כדי להחליט על פעולה כזו. אפשר לקוות שמקבלי-ההחלטות שלנו יידעו להמשיך ולהחליט בדרך הזו. 

הסרטון המצוייר הזה שמסכם את המבצע הוא אולי לא התיאור ההיסטורי המוסכם והמדוייק ביותר שיש, אבל הוא בהחלט דרך אפקטיבית לזכור, ולהזכיר: 

הסרט התיעודי הזה של רשות השידור גם הוא כנראה לא יהיה נרטיב היסטורי נאמן לגמרי למקור. אבל גם הוא דרך טובה לזכור ולהזכיר: 

נזכור ונוקיר את סא"ל יהונתן נתניהו ז"ל, שנהרג במבצע. 

נוקיר ונעריך את קורבנו של חייל צה"ל סמ"ר סורין הרשקו שנפצע קשה בעמוד השדרה ונותר נכה צה"ל, משותק בארבע גפיו, המצליח להתמודד עם מצבו בצורה מעוררת-השתאות והערצה. 

נזכור את 4 החטופים הישראלים שנהרגו: 

3 במהלך השתלטות כוחות צה"ל על הטרמינל: 

• ז’אן ז’אק מימוני ז"ל 
• פסקו כהן ז"ל 
• אידה בורוביץ' ז"ל (עליה, למרבה צערי לא הצלחתי למצוא מידע נוסף, מעבר לנסיבות מותה) 

ודורה בלוך ז"ל שאושפזה בבית חולים באוגנדה לאחר שחשה ברע, ולכן לא היתה יחד עם החטופים האחרים ולא שוחררה עמם. ונרצחה לאחר הפעולה, ככל הנראה בהוראה אישית של רודן אוגנדה דאז, אידי אמין.  

ונזכור ונזכיר שרוח לוחמי-אנטבה, הרוח הבלתי-נכנעת, זו שיודעת שאפשר גם אחרת, תפעם גם בנו - אם רק תרצו, אין זו אגדה. 

זה לא צבי. זה צב. וזה לא מצחיק

נתקלתי בעוד כתבה צרכנית מתארת את תפקודו הלוקה של דואר ישראל. 

עצוב. 

כבר הסבירו לנו שהדואר בתהליך של שינוי. 

מדברים על תהליך של הבראה. 

אבל גם אם יש שירותים חדשים שצפויים לשפר את חוויית איסוף החבילות (כמו תור בקליק, הזמנת תור דרך האינטרנט, שהיא דבר רצוי מאוד נוכח לימבו ההמתנה בתוך סניפי הדואר) עדיין נ דמה שהדואר מחמיץ את הנקודה הבסיסית.

מכתבים צריכים להגיע בזמן. 

מכתבים צריכים להגיע.

מכתבים, זוכרים ? 

לא רק חבילות בחו"ל. 

כרגיל בישראל, נדמה שמתמקדים בפתרון של בעיה אחת, 

ההגיון שמנחה את ההתמקדות הוא כנראה שיקולי רווח והפסד,

ובדרך ? בדרך מאבדים הבחנה בסיסית בין עיקר וטפל. 

יהיו שיסבירו שזו בעיה נקודתית. וממילא אנחנו בעידן האינטרנט. 

אבל אותם מסנגרים צריכים לזכור שמה שקורה לדואר הוא דוגמא למשילות הישראלית. 

ולכן מה שקורה עם הדואר צריך להדאיג את כולנו. 

שירות ציבורי בסיסי הלך והתפורר במשך שנים. 

תהליך שיקומו הנוכחי הוא בעייתי, בלשון המעטה. 

והחשוב מכל: האם זה מעניין איזשהוא פוליטיקאי או איש ציבור ? 

איך קרה שהשירותים הציבוריים שלנו הפסיקו להיות בעיה שמעניינת פוליטיקאים והפכו להיות בעיה של מישהו אחר ? 

איך קרה שהמצב הזה של חוסר תועלת בפוליטיקאים הפסיק להיות אבסורד משעשע ונהיה חלק מהמציאות הכואבת ? 

כמה זמן יכולה מדינה מודרנית להמשיך ולתפקד כמערכת דמוקרטית, כאשר אין קשר בין בעיות האזרחים לבין תחומי-העניין של נציגי הציבור הנבחרים על ידם ? 

האמינו יום יבוא (בו הפלסטינים יזכו להנהגה נבחרת אחת)

מבט על ההיסטוריה הפלסטינית מלמד שהתקופה בה היתה נציגות אחת דומיננטית לתנועה הלאומית הפלסטינית, איתה היה אפשר להגיע להסכמות כאלה או אחרות היתה קצרה מאוד. 

עם הקמת אש"ף בידי אחמד שוקיירי במאי 1964, נוצר וויכוח בין ירדן לבין אש"ף על ייצוג הפלסטינים. ירדן, ששלטה בגדה המערבית מאז סוף מלחמת העצמאות, העניקה אזרחות מלאיה לתושביה הפלסטינים ויצרה תהליך של אינטגרציה בין שתי הגדות. אש"ף, לעומת זאת, דרש לאומיות פלסטינית עצמאית, במנותק מן השלטון ההאשמי של המלך חוסיין. 

הויכוח הזה נמשך עד ועידת רבאט , ועידת הפסגה השביעית של הליגה הערבית, באוקטובר 1974 ברבאט שבמרוקו, בה הכריעו האומות הערביות להעניק לאש"ף ייצוג בלעדי של העם הפלסטיני, על חשבונה של ממלכת ירדן.

ההחלטה הזו, שכמובן התקבלה ללא היוועצות דמוקרטית בפלסטינים עצמם, חיזקה מאוד את אש"ף. למרות שהוא המשיך ליזום פעולות טרור, מדינות רבות הכירו בו והוא קיבל מעמד משקיף בישיבות האו"ם. לאחר נאומו של ערפאת באו"ם ב-14 בנובמבר 1974, הכירו האומות המאוחדות בהחלטות וועידת רבאט ובזכותו הבלעדית של אש"ף לייצוג הפלסטינים. 

כאשר התחיל תהליך אוסלו, עדיין החזיק אש"ף במעמד הזה מבחינה פורמלית. עם זאת, ההנהגה הפלסטינית בגדה וברצועה ניהלה את האינתיפאדה במנותק ממנו ומאש"ף זמן לא-מבוטל. יש הטוענים כי החשש שמנהיגים פלסטינים שצמחו מתוך השטחים יערער את מעמדם של פת"ח ואש"ף, יחד עם עליית כוחו של חמאס, היו המניעים העיקריים של יאסר ערפאת לכרות את הסכמי אוסלו.

מראית-העין של אחדות פלסטינית של שיתוף פעולה בין חמאס לאש"ף עם דומיננטיות אשפ"ית במסגרת הרשות הפלסטינית הגיעה לשיא של אשליה במסמך האסירים (במאי 2006) והתרסקה סופית עם השתלטות חמאס על רצועת עזה  (ביוני 2007) 

ומאז הפלסטינים שוב נטולי נציגות אחת מוסכמת. איך אפשר לדבר על תהליך מדיני עם אין עם מי ? 

אפשר לדמיין תרחיש פרואקטיבי, בו ישראל שומרת על גישת רבין לניהול הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ופועלת בנחישות לחיזוק מעמד המתונים. למשל, על ידי הסכמה להקמת נמל בעזה, שינוהל בידי הרשות הפלסטינית, בתנאי שהשליטה בכל שטחי עזה תשוב לידי כוחות הביטחון של הרשות.

סביר יותר לדמיין את החלופה של התעצמות חמאסית בגדה בעקבות מותו (שיבוא, ביום מן הימים) של אבו מאזן וההתפוררות הצפויה של הרשות הפלסטינית בעקבות מלחמות היורשים, שתביא, בסופו של תהליך עקוב מדם, לשליטה של חמאס בעזה ובאיזורי הגדה הנמצאים בשליטה מלאה של הרשות.

מי שחושב שעדיפה הרשות על פני החמאס צריך לזכור את האמת העצובה: ככל שהשנים עוברות הולך ומצטבר המידע כי ערפאת תכנן את האינתיפאדה השניה הרבה לפני שאריאל (אריק) שרון חשב להניח את כף רגלו בהר הבית.

לדוגמא - ראיה שהצטרפה לאחרונה לפאזל הזה:"לפי דיווח באל-אחבאר הלבנוני, כמה שבועות אחרי הנסיגה מדרום לבנון בשנת 2000, שלח ערפאת מסר למורנייה, דרך מפקדים בחיזבאללה שהיו בעבר אנשי פתח ונשארו בקשר עם יו"ר הרשות. במסר הודיע ערפאת על ההכנות לקראת פריצתה של אינתיפאדה שנייה. "

נזכיר לכל מי ששכח:

1. ישראל נסוגה מלבנון ב24 במאי 2000
2. חסן נסראללה נשא את נאום קורי העכביש ב26 במאי 2000
3. האינתיפאדה השניה פרצה ב-27 בספטמבר 2000

כלומר, כמה שבועות אחרי הנסיגה, הרבה לפני פריצתה 'הספונטנית' של האינתיפאדה המכונה אינתיפאדת 'אל אקצה'
תכנן אותה ערפאת.

אני תמיד חשבתי שהבחירה בפרטנר טרוריסט, שהיה בדעיכה, כפרטנר להסכמי אוסלו, היתה אחת הטעויות המרכזיות בהם. שניה אולי רק להכרעה להביא הנהגה מבחוץ, דווקא בזמן שבו היה ברור כי היא איבדה את רוב התמיכה שהיתה לה.

אותה טעות התפוצצה לנו בפנים פעמים רבות בדמות פיגועי הטרור הרבים. התשלום על הטעות הגיע לשיא כאשר חמאס, מי שהיה הפופולרי יותר ברחוב הפלסטיני כבר בזמן הסכמי אוסלו, זכה בבחירות ב-2006 למועצה המחוקקת הפלסטינית ולאחר מכן השתלט באלימות על עזה.

ומאז אנחנו שוב תקועים עם שכנים שאין להם הנהגה יחידה. ולך ותדבר ותסכם משהו עם מפלצת דו-ראשית.

יהיו שיאמרו שזה עדיף, אבל המציאות מדברת בעצמה: מחד, נראה שהרשות פועלת בקצה גבול יכולותיה, ומאידך, חמאס הולכים ומתמתנים ככל שהם שולטים בעזה.  למה ? בעיקר בגלל שיש להם יותר מה להפסיד.

המסקנה שלי ? היינו יכולים לשלם את אותו מחיר בפיגועים אם היינו מנסים להגיע להסכם ישירות עם החמאס ב-1993,
 במקום להמליך על הפלסטינים את ערפאת וחבריו.

יש כאן סוג של לקח: כאשר משטרים דמוקרטיים נוהגים בחוסר-דמוקרטיות ביריביהם, הם משלמים על כך מחיר יקר.

האם נזכה לראות בתיקון המצב ? אני נמנה על האופטימיים ומאמין שכן. אבל זה לא יקרה ברגע אחד. ראשית, נצטרך לראות את אבו-מאזן יורד מבמת ההיסטוריה. לאחר מכן, נראה את חמאס משתלט על החלקים ביהודה ושומרון שהם בשליטת הרשות. בשלב הבא כנראה נגלוש להתנגשויות אלימות וכואבות בין ישראל לחמאס.

ואחר כך? אז יקרה מה שהיה צריך לקרות ב-1993. משא ומתן בין ישראל לנציגיו הלגיטימיים הנבחרים של העם הפלסטיני: אנשי חמאס.

זה כמובן לא הכרחי. היתה וישנה ותהיה אפשרות שישראל תשתלט מחדש על עזה. תשמיד את החמאס. תאפשר לאלטרנטיבה חילונית לצמוח מחדש בחברה הפלסטינית.
היתה וישנה אפשרות שישראל תבצע טרנספר לפלסטינים.
אבל שתי האפשרויות האלה הן תאורטיות בלבד.
מה אפשר לעשות והמנהיג הפוליטי הדומיננטי ביותר שהיה לימין מאז ומעולם הוא פחדן בלבו, ואת כל הדברים שהבטיח, ואת כל הדברים בהם איים, הוא לעולם לא יקיים ?
אז מה נשאר? משא ומתן בין ישראל לנציגיו הלגיטימיים של העם הפלסטיני: אנשי חמאס.

האם ייתכן משא-ומתן כזה ? תביטו על מה שקורה בעזה. חמאס הם כבר מזמן לא הרדיקלים הקיצוניים ביותר שהיו שם.
במצב שנוצר, יש לחמאס יותר אינטרסים להיות ביחסים של אי-לוחמה עם ישראל מאי-פעם.
במציאות הזו, של אויבו של אויבי הוא ידידי, הדרך קצרה להסכמים מדיניים.

יהיו שיגידו שאין להסכמים האלה עתיד. אלה אותם אנשים שאמרו שגם להסכמים עם מצרים אין עתיד.
המציאות לימדה אותנו שיעור אחר. למרבה הצער, את השיעורים הבאים, עד שיגיע יום המו"מ הזה עם חמאס, נאלץ כולנו ללמוד.

סוגיית המפתח של הסכסוך הישראלי ערבי

איך זה קרה לנו, שסוגיית המפתח של הסכסוך הישראלי ערבי אינה נדונה עוד? 

מרוב עיסוק בביטחון ושלום, נשכחה המהות. אותה מהות שמפרידה בין ערביי ישראל לערביי מזרח ירושלים, אותה מהות שמאחדת את ערביי שטחי C ומזרח בירת ישראל: שאלת ההצבעה לכנסת ואפשרות ההשפעה והמעורבות על המדינה שבה אתה חי. 

תושבי מזרח ירושלים, נהנים ממעמד של תושבות קבע מאז 1967, אבל המעמד הזה הוא אליה וקוץ בה: יש תעודת זהות כחולה. יש הצבעה לרשות המקומית. אין אפשרות להצביע לכנסת. ישראל החליטה לתת להם את הבחירה אם להיות אזרחים או תושבי-קבע, ויצרה במו ידיה בעיה שאפשר היה להימנע ממנה. 

אומרים לי שאני במיעוט בשאלת ההצבעה לכנסת של תושבי מזרח ירושלים או בשאלת המעמד האזרחי של הערבים תושבי השטחים. 

אני לא מסכים. 

הסוגיות האלה כלל לא נמצאות במרחב הדיון הציבורי, בעיקר בגלל שהשמאל מקשקש כבר כמעט 25 שנה על הקשר בין סוף הכיבוש וחשיבות המשא ומתן לשלום במקום להבהיר מה הדילמה האמיתית שלנו: 

זה לא עניין של ביטחון אלא עניין של הישרדותה של ישראל כמדינה דמוקרטית.  

אנחנו לא צריכים לצאת משטחי B ולהגיע להסכמים בנוגע לשטחי C בגלל שזה יביא לשלום. 

זה לא יקרה בדור הזה. 

אנחנו צריכים לעשות את זה בגלל שהאלטרנטיבה תביא להפיכתה של מדינת ישראל לעוד דיקטטורה מזרח תיכונית בעוד דור או שניים, 

ואת סופו של המדרון החלקלק הזה רק אפשר לשער. 

זה לא באמת חשוב אם זו הוצאה להורג או הגנה עצמית.

חייל ירה במחבל מנוטרל והוציא אותו להורג. 

זה מה שקרה לפני יומיים. 

הויכוחים מתחילים - 

• מה באמת קרה
• ומה צריך לקרות 

והם יימשכו כנראה זמן רב. 

אבל אין בהם טעם של ממש, כי בתוך מערכת הצדק החייל צפוי לטעון שהוא לא ביצע הוצאה להורג אלא פעל בהגנה עצמית.

יש פער בין אמת משפטית לאמת פוליטית. 

ולמרבה הצער הדיון הצפוי להתפתח יתיימר להיות דיון משפטי אבל הוא יהיה דיון פוליטי. 

והפחדנים שהם אנשי הציבור שלנו לא יקח על עצמם את הנטל האמיתי - לעמוד מאחורי ערכיהם כל הדרך. 

חייל אחד פעל בהתאם לערכים מסויימים. 

אבל החברה שלנו לא תזכה לדיון מהותי בשאלה מהם ערכינו: האם החברה הישראלית היא חברה הרואה בהוצאה להורג של מחבל גוסס כמעשה ראוי ? 

מה זה אומר על הדמוקרטיה אם היא איננה מסוגלת לנהל דיון אמיתי בעניין הזה ? 

במקום לשבח התנהלות הוגנת הם תוקפים

ח"כ אמיר אוחנה הצליח למצוא פתרון מרשים לקונפליקט אליו נקלע בין המשמעת הקואליציונית שחייבה אותו להצביע נגד חוקים בהם הוא מאמין לבין צו מצפונו. הפתרון: נמצא לו קיזוז. 

הנה יש כאן איש ציבור שלבו ופיו שווים - מחד הוא מקבל את האחריות הציבורית שבתפקיד ולא מועל במשמעת הקואליציונית, ומאידך הוא לא מאבד את מוסריותו ולא מצביע נגד מה שאינו מאמין בו.

במקום לזכות בשבחים על כך מבקרים אותו אנשים שיודעים או צריכים לדעת שבהעדר תמיכה קואליציונית הצעות החוק האלה לעולם לא יעברו, שבקואליציה הזו יש בעיה קשה לחלק מההצעות בגלל הסיעות הדתיות/חרדיות, ושהדרך היחידה להגיע להישגים במציאות הפוליטית הנוכחית היא בהידברות. 

במקום להידבר ולנסות לשפר את האינטרסים שהם וח"כ אוחנה רואים עין בעין, הם תוקפים אותו.

על מה ?

על כך שהוא מבין שבלי משמעת קואליציונית לא תתכן מערכת פוליטית מתפקדת ?

על כך שהוא התעקש שלא להצביע נגד הצעות החוק בהן כולם תומכים?

האם היה עליו להכשיל את הקואליציה עליה הוא נמנע בהצבעה טרומית רק כדי לראות את ההצעות נכשלות לאחר מכן בתהליך החקיקה בגלל העדר התמיכה הקואליציונית ? 

ובאותה הזדמנות לשלם מחיר השווה להתאבדות פוליטית בקרב הדון-קישוטי הזה ? 

חוסר ההגינות של המבקרים הוא רב יותר מכך: הם יודעים או צריכים לדעת שגם בממשלות עבר בהם היו אנשים שיכלו לקדם את האינטרסים של הקהילה, האיזונים הקואליציוניים מנעו הישגים משמעותיים רבים.

המצב הזה לא השתנה ולא ישתנה כל עוד קואליציות בישראל לא יבטאו עמדה ברורה של ימין או שמאל.

(ולא, הקואליציה הנוכחית היא לא קואליציית ימין כפי שמתארים אותה. היא עוד וריאציה על ימין-מרכז, לא מאוד שונה מוריאציות שמאל-מרכז שראינו כאן עוד בשנות ה-50). 

אז למה הם עושים את זה? מהסיבות הפוליטיות הכי זולות שיש: ניצול הזדמנות להביך יריב פוליטי הגון בשעת מצוקה, כדי לנסות להיראות טובים על חשבונו. 

תרשו לי להבטיח לכם: אם יגיע יום בו הם יהיו בנעליו ובמקומו, במקרה הטוב ביותר הם יעשו בדיוק, אבל בדיוק, כמוהו. במקרים גרועים יותר, הם פשוט יישארו במליאה ויצביעו נגד הצעות החוק, 'בגלל המשמעת הקואליציונית'. 

בדרך על שביל הזהב אל הברירה הכוזבת

במדינה דמוקרטית
אנחנו לומדים
להגיע לפשרות
כדרך הנכונה להתנהל

אבל יש מצבים
בהם השביל הזה של הפשרה
איננו מוביל אל תוצאה ראויה

חשבו על הדיאלוג בין
המשעבד לבין המשועבד
הרוצח וקורבנו
הרוחש רע והתמים.

הבעיה שלנו היא 'שקרים גדולים'
מהם? שקרים כה גדולים
עד שרוב שומעיהם
מניחים שאיש לא יעיז לעוות את האמת
בצורה שכזו
ולכן הוא חייב להיות אמת.

ישראל מתמודדת עם 'שקרים גדולים'
עד שאפילו בתוכה יש רבים מדי
המאמינים בהם

ומה אתכם?
באיזה שקר גדול
אתם מאמינים ?

הנצחה והעדרה

לפני 3 (שלושה) חודשים, חשבתי לעצמי שיהיה מעניין לנסות ולכתוב פוסטים פוליטיים ברצף. הנסיון היה מאלף עבורי ואני מקווה שגם הועיל במשהו עבור קוראיו.

עכשיו, כשהגיע הזמן לחזור לשגרה, בפוסט הלפני-אחרון בסדרה הזו, חשבתי שכדאי להתייחס לתמונת הרקע של הבלוג ששימש לריצת-הכתיבה הזו, לפני שמוזגה עם בלוג-האב.
זוהי כמובן פראפרזה על הר רשמור האמריקאי, בו מונצחים 4 מגדולי האומה של ארה"ב.

בהר רשמור שלי מונצחים כמה וכמה מראשי הממשלה שלנו.

תסכימו איתי שבישראל אי אפשר להסתפק רק ב-4
והאמריקאים האלה, מה הם בכלל מבינים?

אבל כמו שכבר שאלו אותי, עוד כשהתמונה נראתה לראשונה,
יש כמה וכמה ראשי-ממשלה שלא זכו להגיע ל'הר רשמור' שלי.
למה זה קרה להם ?

• שמעון פרס - הוא דווקא היה ראש ממשלה מצויין. אבל הוא גם קיבל פרס נובל שלא הגיע לו. וחוץ מזה, האם יש דרך טובה יותר להנציח את הלוזר הנצחי בעוד אנדרטה אחת אליה לא זכה להגיע?
• גולדה מאיר - הרבה יותר מראש ממשלה טוב, היא היתה שרת חוץ מצויינת. אם יש דוגמא לכלל שמנהיגות צריכה להינתן למי שלא רוצה בה, זה מי שהיה צריך להיות ראש ממשלה במקומה, פנחס ספיר.
• אהוד ברק - אני באמת צריך להסביר ? נדמה לי שאין קונצנזוס גדול מההסכמה שלא היתה בהיסטוריה הפוליטית של עם ישראל בדורות האחרונים אכזבה גדולה יותר מהאיש הזה. הבטחה גדולה שאת שברה אפשר רק להבין אם זוכרים את המצב בו הוא קיבל את המדינה לידיו ואת המצב בו הוא העביר אותה לידי אריאל שרון ז"ל. 
• משה שרת - עוד שר חוץ מעולה שטיפס גבוה מדי. מזכיר קצת את ביבי, לא? אלא שביבי היה שר חוץ תקופה קצרה מאוד בקריירה שלו, וזו אולי הטרגדיה הגדולה ביותר שלו. או שאולי זו בכללה הטרגדיה הגדולה ביותר שלנו? אבל אני סוטה מהעיקר. משה שרת שילם במקומו על הר רשמור המקומי כשבחר לסגור חשבון עם דוד בן גוריון בועידה ההיא, אז כשבן גוריון נלחם על מנהל תקין והפסיד, ואת ההפסד ההוא כולנו משלמים, עד היום.
• אהוד אולמרט - הדבר הכי עצוב בטרגדיה של אהוד אולמרט, זה הדמיון הפוטנציאלי שלו ללוי אשכול. הוא היה יכול להיות טוב כמו לוי אשכול. אבל ההסתבכויות שלו בפלילים לקחו אותו מהפוליטיקה, ועד היום קשה לי להחליט מי נפגע מזה יותר - הוא או אנחנו. וחוץ מזה, אנחנו לא ש"ס. כאן לא סוגדים לעבריינים מורשעים. את השיקום שלו שאולמרט יעשה במקום אחר.
• לוי אשכול - הוא היה ראש הממשלה הטוב בהיסטוריה של מדינת ישראל ואף אחד לא זוכר לו את זה. זה יהיה עלבון לו ולזכרו לשים אותו במחיצה אחת עם כל האגואים הנפוחים של האבות המייסדים האחרים. המציאות שלנו היתה נראית אחרת לגמרי, אם רק היה לו קצת יותר אגו, והוא היה מתעקש להישאר שר הביטחון במלחמת ששת הימים. רק דמיינו את הפתרון שלוי אשכול היה מעצב על הר הבית אחרי הנצחון, ללא מעורבותו של משה דיין, ואולי תבינו על מה אני מדבר. ואם קשה לכם להבין מה כל הרעש שאני עושה סביב לוי אשכול, תחשבו על ישראל של 1968-1969, לקראת מותו של אשכול, ותשוו אותה לישראל של היום. 

נתניהו ממשיך להפריח גז

נתניהו התייצב מול שופטי בג"ץ ולא התבייש לדבר איתם על כך שאם ישראל לא תייצא את הגז " מדינות אחרות ילכו לאויבנו וייקחו מהם". כאילו שיש איזושהיא פרופורציה בין היקף מאגרי הגז של ישראל ושל איראן.

האומנם שופטי בג"ץ לא יודעים מתמטיקה פשוטה ?

ואם הם יודעים, האומנם ראוי שהם יקבלו טיעונים שחוסר-ההגיון והעדר הקשר ביניהם לבין המציאות זועקים לשמיים ?

אפשר רק לקוות שאכן, כפי שאמר בגין פעם, יש שופטים בירושלים, והם יידעו לסמן לאיש שהוא ראש הממשלה, שפעל כמחליף שר האוצר הנבצר, החליף את שר הכלכלה, ועשה את כל מה שיכל כדי לאבד את משאבי-הגז של ישראל, שהוא חצה את הקוים:

• שיקול דעתו בנושא הזה איננו במתחם הראוי והסביר. 
• התנהלותו בנושא הזה איננה מקובלת במשטר דמוקרטי. 
• הגיע הזמן לחשוב מחדש על הנושא - מההתחלה. 

אסור לחלום ? 

אינך יכול לתת את מה שאין לך

אינך יכול לתת את מה שאין לך טוען המזרחן מרדכי קידר
כשהוא מסביר מדוע לא יהיה שלום במזרח התיכון בין ישראל לשכנותיה
כל עוד לא יהיה שלום בין הערבים לבין עצמם:


יש משהו מושך מאוד בטיעון זה של קידר.
אבל יש בו גם בעיה בולטת.

עובדה, לישראל יש הסכמי שלום יציבים עם שתי מדינות:

1. מצרים 
2. ירדן 

יתרה מכך, לישראל יש יחסים לא רשמיים יציבים עם כמה וכמה מדינות במזרח התיכון
(ששמן לא יוזכר מטעמים ברורים, אבל שלפחות לגבי חלקן, הסוד כבר מזמן גלוי לגמרי).

איך נבדיל בין הערבים שיודעים לעשות שלום לבין אלה שאינם יודעים לעשות שלום ?

יתרה מכך, במקרים מסויימים, ייתכן שעצם הסכם השלום ישנה את התהליכים הפנימיים באותה מדינה. אחרי הכל, מצרים של ערב הסכם השלום עם ישראל היא איננה אותה מדינה שלאחריו. התודעה היא קצת אחרת, אחרי מהלך שכזה.

אם כבר אפשר לטעון את ההיפך: בזכות עשיית השלום עם ישראל, ילמדו הערבים לעשות שלום בינם לבין עצמם.

ואם הטענה הזו נכונה, מה האחריות המוטלת עלינו ? 

Donald J. Trump is no joke

I keep hearing reporters and analysts over here in Israel and around the world, in and  outside the U.S, stating that Donald John Trump, Sr. has no real chance to become the next president of the United States of America.

I beg to differ. We should let personal preferences and prejudices aside, and look at the U.S presidential race realistically.

First half of the race: the race for the Republican nomination

The race for the Republican nomination is obviously widely opened. Trump has as good a chance as any other candidate and following his landslide victory in New Hampshire, it is obvious that he enjoys wide support in all sections of Republican party voters.

Unlike most or all of the other candidates, he enjoys two strong advantages:
1) He is an outsider, and as such, he enjoys near automatic sympathy by all who oppose the establishment. Tea party support, symbolized by Sarah Palin's endorsement of Trump, goes a long way in the Republican party. Not only does it provide a strong base of zealous supporters, it also means that Trump has more freedom. He is allowed for more liberal views than other nominees. This lets the man attract both the extreme and the moderate parts of the Republican party.
2) More than any other nominee, he is the anti-thesis to Barack Obama. Any republican who thought Obama was a bad president, would find Trump appealing. More than most other nominees.

Trump enjoys a great momentum, following his recent victory. Unless strong alliances are formed against him by two or more of the other Republican candidates, this momentum should become an important parameter of its own. It may very well bring Trump to a point where he gets the support of one of the candidates that are expected to withdraw in the coming weeks and months. This will put him far ahead and very near to victory.

Second half of the race: the general elections
Come the general elections, The republicans have a better chance than many believe, regardless of the identity of the Democratic opponent. Everyone would agree that Trump has Reagan-like qualities. The Republicans can be expected to make a lot of Carter/Obama comparisons in the buildup of their candidate's competency for presidency. Trump is expected to pick a moderate vice president (John Kasich or Chris Christie would be great choices) that would make his appeal significantly greater. If Trump and Carly Fiorina can solve their differences, they may prove to be an invincible team.

During general elections, the greater parts of the Republican machine are expected to work for Trump. This is true regardless who the opponent is. Few Republicans I know would prefer Clinton or Sanders over Trump.

And then again, Trump would have a huge advantage over his Democratic rival. Sanders would make him appear as the moderate capitalistic alternative to the left-wing Democrat. Clinton would make him appear as the out-of-town Sheriff that has come to bring peace and justice. And in a third-runner scenario like Michael Bloomberg, Trump can only profit from the expected Democratic voice split.

It all sums up to one possible conclusion: Donald Trump is a serious runner in this race. He should be treated as a real contender and very possibly the next president of the United States of America. He most certainly should not be considered a joke.

עתיד מפחיד עם יאיר לפיד

התקשורת מדווחת כי תקנון מפלגת "יש עתיד" שונה 
כך שיו"ר המפלגה, יאיר לפיד, 
ימשיך בכהונתו עד לבחירות לכנסת ה-23.
כן, הוא ימשיך כשליט יחיד,
ללא התמודדות והוא יבחר לבדו את רשימת יש עתיד לכנסת ה-21 ולכנסת ה-22.

השינוי נעשה בלי הודעה לתקשורת.
כולנו מבינים מדוע יאיר לפיד עשה את זה.

אבל מדוע חברי מפלגתו משתפים פעולה עם
שינוי המוודא כי מפלגתם תמשיך להתנהל
תחת שלטון יחיד הרבה אחרי
שתקופת הקמתה הסתיימה ?

האומנם הם מאמינים שמפלגתם מתמצה
ביאיר לפיד ? הוא המנהיג היחיד שיכול להוביל אותם ?
אמונה מהסוג הזה אפיינה הרבה משטרים בהיסטוריה. אבל לא דמוקרטיה.

אולי הם סבורים שרק יאיר לפיד מסוגל לנצח את נתניהו ?
מבט מפוכח על שתי ההתמודדויות שהוביל יאיר לפיד מאלף. אפילו כשהוא גנב
את רוב הישגי המחאה החברתית, לפיד לא הצליח להגיע לשלטון. 
ולא במקרה. אין לו את הכישורים הפוליטיים של נתניהו.

האנשים היושבים ב"יש עתיד" יודעים את כל זה בדיוק כמוני וכמוכם.
אז למה הם נותנים ללפיד להמשיך ולשלוט כדיקטטור במפלגה שלהם ?
ממה הם מפחדים ?

משום מה נזכרתי במשל יותם (שופטים,ט). זוכרים ?

"ח הָלוֹךְ הָלְכוּ הָעֵצִים, לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ; וַיֹּאמְרוּ לַזַּיִת, מלוכה (מָלְכָה) עָלֵינוּ.
ט וַיֹּאמֶר לָהֶם, הַזַּיִת, הֶחֳדַלְתִּי אֶת-דִּשְׁנִי, אֲשֶׁר-בִּי יְכַבְּדוּ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים; וְהָלַכְתִּי, לָנוּעַ עַל-הָעֵצִים.
י וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים, לַתְּאֵנָה:  לְכִי-אַתְּ, מָלְכִי עָלֵינוּ.
יא וַתֹּאמֶר לָהֶם, הַתְּאֵנָה, הֶחֳדַלְתִּי אֶת-מָתְקִי, וְאֶת-תְּנוּבָתִי הַטּוֹבָה; וְהָלַכְתִּי, לָנוּעַ עַל-הָעֵצִים.
יב וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים, לַגָּפֶן:  לְכִי-אַתְּ, מלוכי (מָלְכִי) עָלֵינוּ.
יג וַתֹּאמֶר לָהֶם, הַגֶּפֶן, הֶחֳדַלְתִּי אֶת-תִּירוֹשִׁי, הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים; וְהָלַכְתִּי, לָנוּעַ עַל-הָעֵצִים.
יד וַיֹּאמְרוּ כָל-הָעֵצִים, אֶל-הָאָטָד:  לֵךְ אַתָּה, מְלָךְ-עָלֵינוּ.
טו וַיֹּאמֶר הָאָטָד, אֶל-הָעֵצִים, אִם בֶּאֱמֶת אַתֶּם מֹשְׁחִים אֹתִי לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם, בֹּאוּ חֲסוּ בְצִלִּי;
וְאִם-אַיִן--תֵּצֵא אֵשׁ מִן-הָאָטָד, וְתֹאכַל אֶת-אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן."

מעשה במהפך: בנימין נתניהו הרביעי וערביי ישראל

התקשורת מדווחת: "המועצה הארצית לתכנון ובנייה צפויה לאשר בשבועיים הקרובים שורת שינויים בתוכנית המתאר הארצית לפיתוח (תמ"א 35) שתאפשר הרחבה של השטחים המיועדים לבנייה ביישובים ערביים רבים בגליל, בוואדי ערה ובאזור המשולש."

האישור הצפוי מצטרף להחלטת הממשלה להקצות 15 מיליארד ש"ח עבור "תכנית החומש לצמצום פערים במגזר הערבי. במסגרת התכנית יוקצו למגזר 15 מיליארד שקלים בחמש שנים לתחומי הרווחה, השיטור, התשתיות והתחבורה. " 

שני אלה מצטרפים לתוכניות משטרת ישראל להקמת  10 תחנות משטרה במגזר הערבי, ולתגבור כוח המשטרה ב- 1,350 שוטרים כדי לאכוף את החוק ביעילות גם ביישובים הערביים. 

אתה שומע ומשפשף את העיניים. 

הפוליטיקאי שאיים על ציבור בוחריו בערבים הזורמים באוטובוסים מפתיע. 

הנמר באמת הופך את חברבורותיו. לקחו לפוליטיקאי הזה כמה שנים מאז שהזדעזע מהאמת שגילה על המגזר ועד שעשה משהו רציני בעניין .

אבל אי-אפשר להתעלם מכך שהממשלה ברשותו פועלת עבור ציבור אזרחי ישראל בצורה המרשימה ביותר שראינו כאן, מאז ממשלת רבין באמצע שנות ה-90'. 

כן, בנימין נתניהו התחיל את הקדנציה הרביעית שלו ברגל שמאל, בכל הנוגע ליחסיו עם ציבור הערבים אזרחי ישראל. אבל מעשיו בחודשים האחרונים מדברים הרבה הרבה יותר חזק.

אין מנוס מהמסקנה שנתניהו החליט והוא פועל, ברצינות רבה, להפוך לראש-הממשלה שייזכר בתור האיש שהוביל את מהפכת השוויון של ערביי ישראל. 

כבר בשלב הזה, כשאיננו יודעים אם המעשים אכן יבשילו למציאות אחרת, חייבים לשבח את ראש הממשלה. מעשיו מציגים אותו -

• כמי שיודע ללמוד מטעויות,
• כממשיך אמיתי של משנת זאב ז'בוטינסקי ושל דרך השוויון וחיזוק החלשים של הליכוד בהנהגת מנחם בגין, 
• כמי שהופך את מדינת ישראל למקום כזו שבו ירוו משפע ואושר, בן ערב, בן נצרת ובני. 

ההצלחה שלו תהיה ההצלחה של כולנו. 

המשחק הוכרע: מני נפתלי: 1;רעיית ראש-הממשלה: 0; אבל מתברר שמי שכנראה הפסיד כל הזמן הזה הם לא רק העובדים אלא כלל אזרחי ישראל.

עוד ידיעה תקשורתית שלא ברור אם קוראי ישראל היום יזכו לשמוע
ובטוח שקוראי הארץ ייחשפו לכל היבט והיבט שלה ....
מני נפתלי זכה בתביעתו נגד מעון ראש הממשלה.

על פי הדיווחים של כלי התקשורת האובייקטיביים פחות או יותר,
(YNET  , NRG  , גל"צ  , מעריב )
ביהמ"ש פסק  כי אב הבית לשעבר במעון רה"מ סבל מתנאי העסקה פוגעניים ובסעיף זה זכה לפיצוי מלא.
 על הטענות של רעיית ראש-הממשלה על התנהלות לא ראויה מצד מני נפתלי פסק ביהמ"ש: "לדברים אלה לא נמצא כל ביסוס ראייתי, ולא הובא אף לא בדל ראיה התומך בהם".

נדמה לי שזו הפעם הראשונה בה אשת ראש הממשלה שלנו מוצאת עצמה במצב הזה, בו רשות חוקית במדינת ישראל קובעת כי מבחינה משפטית טענות קשות שהועלו כנגדה על ידי עובדים הן אמת לאמיתה וכי גירסת ההגנה שלה היא חסרת כל ביסוס.

כאשר לוקחים בחשבון את המאבק העצום שהתנהל כנגד מני נפתלי, קשה שלא להרגיש מוטרדים.

אז אולי בכל זאת יש אמת בכל אותם פרסומים?

• הסיפורים שלא סופרו על מעורבותה 
• שתיקת הכבשים: כשהאמת תצא לאור
• תיק רעיית ראש הממשלה

פעם כתבתי כאן בבלוג שהבעיה הפוליטית האמיתית שלנו עם חבר הכנסת אורן חזן היא שאיש כזה מחזיק את ראש ממשלתנו בביצים.

אבל אם באמת יש אמת בחלק מהדברים הנוראים שנאמרו על רעיית האיש שהוא ראש-הממשלה שלנו כבר קדנציה רביעית (אחת בשנות ה-90 ו-3 ברצף מאז 2009),
אז יש לנו בעיה הרבה הרבה יותר גדולה מאורן חזן.

קחו את הפוליטיקאי המוכשר הזה,
היחיד מאז בן-גוריון שמצליח להחזיק כל-כך הרבה זמן
בהגה השלטון של המדינה שלנו
ודמיינו כמה הוא היה יכול להיות יותר כמו
בן גוריון, בגין או שרון
אם רעייתו היתה קצת יותר
כמו -

• פולה בן גוריון 
• עליזה בגין 
• לילי שרון 

נתניהו בונה לנו גדרות

על פי חזונו של ראש הממשלה שלנו,
גדר תקיף את כל מדינת ישראל.

מדוע?
"יגידו לי זה מה שאתם רוצים לעשות, להגן על הווילה? התשובה היא כן. האם נקיף את כל מדינת ישראל בגדר ובמכשול?
התשובה היא כן.
בסביבה שבה אנו גרים עלינו להגן על עצמנו מפני חיות הטרף".

יכול להיות שאין לנו שום ברירה אחרת.
אבל חשוב שנזכור
את הקטע המוזר הזה עם גדרות
שבאותה מידה שהן מונעות מאחרים להיכנס
הן מונעות מאיתנו מלצאת
שבאותה מידה שהן יוצרות הגנה
הן גם יוצרות כליאה
ושמרגע שהקמת אותן
יש להן נטיה מוזרה להתמיד
לא רק במישור הפיזי
אלא גם בתודעה.

לא רק בתודעה שלנו,
מוקפי הגדרות
אלא גם בתודעה של אלה שמסביבנו
הרואים כיצד אנו מקיפים עצמנו בגדרות.

האומנם שבנו לציון
כדי לחיות בה
מוקפים בגדרות ?

ממש כמו אז בגולה ?
בגטאות?
במחנות?

הפוך בה והפוך בה

יש לי מין קטע כזה,
שבכל פעם בה התקשורת מנסה למכור לי נרטיב של פוליטיקאי פלוני או אלמוני,
אני מנסה להפוך בדברים,
כדי לבחון אותם מזוויות אחרות
מאלה המוצגות.

אם כותבים לי שישראל עשתה מעשה לא ראוי
אני מנסה לדמיין מדינות אחרות
מבצעות את אותו המעשה
בקונטקסט דומה.

אם כותבים לי שיהודי עשה מעשה לא ראוי
אני מנסה לדמיין בודהיסט
מבצע את אותו המעשה
בקונטקסט דומה.

אם כותבים לי שערבי עשה מעשה לא ראוי
אני מנסה לדמיין יהודי
מבצע את אותו המעשה
בקונטקסט דומה.

דמיינתי לי
אנשי ציבור יהודים
באים לבקר משפחות שכולות
של פעילי מחתרות
(כמו פעם, בזמן המנדט הבריטי)
נושאים יחד תפילה לעילוי נשמת המתים
ולאחר-מכן באים בדין ודברים עם השלטונות
כדי להביא את המתים לקבורה.

אחרי זה,
משום מה,
לא הצלחתי למצוא הגיון רב
בהצעת החוק שמקדם ראש ממשלתנו 
ותכליתה להעניש את חברי-כנסת הערבים המבקרים משפחות מחבלים. 


אל תבינו אותי לא נכון.
זה מרגיש גם לי
כאילו הם מעודדים את הרצח, הטרור ושפיכות הדמים.
אבל אם היינו מצפים שהבריטים יכבדו פעילות כזו
מצד אנשי הציבור שלנו
אנחנו צריכים לדעת לכבד פעילות כזו
מצד אנשי הציבור שלהם.

תאמרו לי: אם הם אנשי הציבור שלהם, מה הם עושים בכנסת שלנו ?
אומר לכם: 20% מאזרחי המדינה, לערך, מיוצגים על ידם.
אותם 20%, נרצה או לא נרצה,
קשורים בקשרי-משפחה ודם עם אחיהם בגדה וברצועה.
זה חלק מובנה בסכסוך הזה.

כן, אנשי הציבור שלהם מייצגים מורכבות.
במקרים רבים, אם הייתי במקומם, הייתי בוחר בחירות פוליטיות אחרות.

אבל במקרה הזה,
כפי שראינו,
גם אנחנו היינו פועלים כמותם.

במקרים כאלה,
לא רק שהמורכבות הזו לא תיפתר על ידי גירוש מהכנסת
אלא שאנחנו נימצא משחקים לידיהם
מחזקים את הקיצוניים
ומחלישים את המתונים.

אז בואו נפעל על פי הנחייתו של השכל
ולא על פי זעקת הלב
ונכיר בכך
שמה שמותר היה לנו
מותר גם להם.

לפעמים אתה נתקל בטקסט פוליטי לא רגיל, כזה שחייבים לקרוא

שבי פרומן סיפר באתר NRG על תגובתה של אשתו, מיכל, להתקפת הטרור שחוותה. זה משהו לא רגיל. חייבים לקרוא את זה.

בתמצית התמצית:
מיכל פרומן, אישה בהריון, יהודיה המתגוררת בתקוע שביהודיה ושומרון (כן, מתנחלת)
נפגעה בפיגוע דקירה.

כשרואיינה על האירוע, הסבירה
שבמהלך הפיגוע,
תוך שהיא מתגוננת על חייה, ראתה
 נער אבוד שמחפש ערך בתוך המעשה הנורא הזה.

אחרי הדקירה, בעודה מתאוששת מפצעיה,
היא גם ידעה לדבר על האומללות של המציאות שלנו,
בה ילד אבוד בוחר לנסות לרצוח אישה בהריון.

אתה קורא את התגובות לכתבה הזו,
ואתה חווה רגע של ייאוש.
כמעט אף אחד מהמגיבים לא הצליח
להפסיק להיאחז ולו לרגע
בשנאה, בכעס ובכאב.
וכתוצאה, נמנע מהם מלראות
את האצילות, האנושיות והעוצמה
המופלאים שבמיכל פרומן.

אבל אז נזכרתי והתעודדתי.
הרי לא הכל אבוד,
כל עוד אנו נהנים
מהזכות העצומה הזו
שהולכים בינינו
כאן על האדמה הזו
אנשים כמו מיכל פרומן
המאצילים עלינו מרוחם.

הכותרת צווחת, אבל המעיין בגוף המאמר מגלה את שקריה

כותרת בעיתון 'הארץ' צווחת:"לא בממלכת יהודה, אפילו לא בימי הצלבנים או הממלוכים: מחקר חדש מגלה כי רוב הטרסות החקלאיות בהרי ירושלים הוקמו ב—400 השנים האחרונות על ידי פלחים ערבים"

איך הגיעו למסקנה ? שיטת בדיקה מגלה מתי נחשפה האדמה בפעם האחרונה לשמש. המחקר מראה שרוב הדגימות מתוארכות לתקופה העות'מנית, בעיקר מאות 17 עד 19. רק דגימה אחת מתוארכת לתקופה הרומית המאוחרת - לפני פחות מ-2,000 שנה.

נו, אז זהו ? יש הוכחה שהפלסטינים הם אלה שגרו כאן ולפניהם לא היה דבר ?

אז זהו. שלא.

ולא צריך ללכת רחוק.

רק לעיין בתוך המאמר.

מי שעושה זאת מגלה: המחקר שגוי.רוב הטרסות החקלאיות בהרי ירושלים לא הוקמו על ידי פלחים ערבים במאות השנים האחרונות.

איך אפשר לומר את זה כל-כך ברור?

בואו נעיין בנימוקי המבקרים יחד:

• "ברור מאינספור מקורות ארכיאולוגיים וספרותיים, כי בתקופת התנ"ך וגם בתקופות מאוחרות יותר היתה חברה חקלאית משגשגת בהרי ירושלים. אם הטרסות חדשות יחסית, לא ברור כיצד התאפשר השגשוג בתקופות קדומות יותר ... [למשל] פיזור של מתקנים חקלאיים — גתות ובתי בד — מהתקופה הביזנטית. 'אם יש גתות זה אומר שהיה גידולים וגידול על המדרונות בלי טרסות זו בעיה, לכן זה מחייב שיהיה משהו קיים. גם המלה 'מדרגה' היא מלה תנ"כית שמתארת את הטרסה' ".

• "בתקופה העותמנית היו ירושלים וסביבותיה אזורים דלילים למדי בתושבים. הערכה היא כי בשנת 1800 חיו בירושלים פחות מ–10,000 בני אדם. כיצד ייתכן שאוכלוסייה קטנה קיימה מערכת טרסות כה גדולה?"

• "לטענת המבקרים הממצאים מצביעים על שלב השיקום האחרון של הטרסה ולא על תאריך בנייתה. 'השאלה הבסיסית היא אם מה שהם מגלים זו לא התחזוקה המאוחרת של הטרסה?', אומר ד"ר ג'ון זליגמן, איש רשות העתיקות, שחקר את החקלאות הביזנטית."

• "חיבורים רבים שכתבו נוסעים שהגיעו לארץ הקודש במאה ה–19 ועוד קודם לכן, מתארים טרסות קדומות הרוסות ונטושות והרי 'טרשים קרחים' לא מעובדים."

אז מה היה לנו כאן ?
המחקר מלמד שרוב הטרסות החקלאיות בהרי ירושלים תוחזקו על ידי פלחים ערבים במאות השנים האחרונות.
האם זה מפתיע מישהו ?
בוודאי שלא.

זה קורה. 

כולנו טועים. 

מודה ועוזב - ירוחם. 

אבל יש מי שטועה ומסרב להודות בטעותו. 

ויש מי שרץ ותופש בטעות ומשתמש בה לצרכים פוליטיים. 

כבר עכשיו אני יודע שבשנים הקרובות אמצא עצמי מתווכח עם ידידים שמאלנים ואצטרך להפנות אותם לפוסט הזה ולנקודות המועלות בו. 

וכל זה - לשם מה ?

מדוע כל-כך חשוב לאנשים מסויימים להתעקש על זכותם ההיסטורית של אחרים בארץ הזו? 

האומנם זה משנה במשהו את אופיו המורכב והקשה והעצוב של הסכסוך הישראלי-פלסטיני ? 

הרי כל מה שצריך לדעת עליו זה שבעת הזו,
שניים אוחזין,
שניהם אומרים 'כולה שלי'
ואיש איננו מוותר. 

את מי צריך להשליך לכלבים ?

סגן שר החינוך מאיר פרוש תקף את נשות הכותל וקרא להשליך אותן לכלבים. 

הוא לא מסתפק בהן. 

"הרפורמים אחראים ואשמים בהתבוללות הנוראה שאנו עדים לה בארצות הברית. שם הרפורמים גם עורכים טקס נישואין עם כומר ו'רביי'. "

אבל האמת היא שמי שאחראי להתבוללות הנוראה הוא הזרם ביהדות אותו מייצג סגן שר החינוך. לו הרפורמים היו זוכים להכרה מהמדינה ולתקציבים מהם נהנים אחיו של פרוש, היינו רואים יהדות אחרת, מושכת, מודרנית, שמאפשרת לכל יהודיה ויהודי למצוא אושר תחת כנפיה. 
האורתודוקסיה המדכאת, המשניאה, המתנשאת, היא האחראית לאובדן של בנים ובנות יקרים לעמנו, אל עבר המודרניזם והדתות האחרות. 

הכל מתחיל בשאלת היחס לאדם האחר.
מי שקורא להשליך יהודים לכלבים שוכח את הגורל היהודי לאורך הדורות. 
מי שעושה זאת, עובר על מצוות לא תעשה לרעך את ששנוא עליך. 
מי שעושה זאת, שכח מה זה להיות יהודי. 

פעם ידענו לקחת את הכוח ולהשתמש בו בחכמה ובערמה, היום אנחנו משתמשים בו בעוצמה

רמ"ט פיקוד דרום לשעבר, תא"ל (מיל')צביקה פוגל, אמר כמה אמיתות כואבות וקשות. כדאי לחזור עליהן ולשנן אותן:

• "כבר מזמן אין לנו הנהגה יוזמת, שרוצה לעצב את המציאות. יש לנו מנהיגות מבוהלת, מפוחדת, שמקבלת החלטות רק על סמך ההתפתחות והיוזמה בצד השני. "
• "פעם ידענו לקחת את הכוח ולהשתמש בו בחכמה ובערמה, היום אנחנו משתמשים בו בעוצמה."
• "כדי להרוס 11 אלף בתים בעזה גם ניסים משעל יכול להפעיל את חיל האוויר, אבל בשביל להגיע אל האויב ולהכריע אותו, צריך קצת יותר מזה"
• "הייתי מגיע מחר בבוקר אל המנהרות מהמקום שהם נחפרו...אל הבתים, מתחת לבית חולים שיפא, לבית של איסמעיל הנייה, למקלט של מוחמד דף, לשם הייתי הולך. לא מחכה למנהרות אצלי, לא מחכה לקטיושה אצלי"
• "אתה רוצה לחיות בדו-קיום עם השכנים? בוא תהרוג את אלה שמפריעים לזה"
• "אם נצליח למצוא פתרון למנהרות הם ימצאו איום אחר. זה תכליתו של ארגון גרילה ששולט באדמה. אתה רוצה להפר את זה פעם אחת? לך תכריע אותו. מספיק כבר עם האגדה שאי אפשר להכריע את הארגונים האלה. הם כבר מזמן לא אמורפים. יש להם קרקע, שלטון, מוצבים, כל המאפיינים של מדינה וצבא. לך תפגע בזה. " 

כל מילה בסלע.

היה שווה לתלות את האמירות האלה לצד המראה של ראש-הממשלה שלנו.
אולי זה היה משנה משהו ?

לא רק בישראל

לא רק בישראל מוכרים לנו סקרים.
פתיחת הבחירות המקדימות במפלגות הגדולות בארה"ב 
היתה דוגמא מופתית לחוסר האפקטיביות של סקרים.
טראמפ, המוביל הגדול של הרפובליקנים הגיע במקום השני, והמירוץ שם, התברר כמירוץ תלת ראשי בין קרוז, טראמפ ורוביו.
קלינטון, המובילה של הדמוקרטים, סיימה בתוצאה של כמעט כמעט תיקו, שיותר מכל דבר אחר, מבשרת לה רע מאוד בהמשך הדרך.
מה יש לתקשורת להגיד על זה? כמה קשה לנבא תוצאות
אבל הנסיונות שלכם לנבא
מקבעים אצל חלק מהציבור את התפישה על מה שיקרה.
ואם אין לכם מושג על מה אתם מדברים
באיזו זכות אתם מתנבאים ?

אבל מה לי להלין על נביאי-השקר של התקשורת
אם הציבור ממשיך לצרוך סקרים
במקום להשליך אותם לפח
ולסרב לשתף איתם פעולה ?

האומנם אין שום משמעות להזדהות פוליטית בזמן שאתה מחזיק במשרה רמה ?

יו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן, הצטרף למפלגת העבודה. הוא מתכוון להמשיך להיות יו"ר ההסתדרות. בעבודה מברכים על כך. איש אינו פוצה פה ומצפצף.

זה כנראה אחד מתפקידיה של הבלוגוספירה הפוליטית. אם אין אני לי, מי לי ?

אני לתומי חשבתי -

• שההסתדרות מנסה להציג את עצמה כאיגוד עובדים מקצועי; 
• שנעשתה עבודה רבה בעשרים השנים האחרונות אשר תכליתה אחת: לנתק את ההסתדרות מהמוניטין הנורא של פעם; 
• שגם בימין וגם בשמאל מבינים שזכויות העובדים חשובות לכל האזרחים; 

איך זה יכול להיות שאף אחד אינו מוצא  טעם לפגם בדבר הזה ?

יו"ר ארגון העובדים הגדול בישראל מתפקד למפלגה פוליטית כלשהיא
וממשיך לכהן בתפקידו, כאילו אין משמעות להזדהות הפוליטית הזו .... אבל בואו נחשוב יחד:

• האם האפקטיביות שלו כנציג עובדים מול הממשלה לא נפגעה כלל בגלל המהלך הזה של הזדהות עם מפלגת האופוזיציה הראשית ? 
• האם היכולת של עובדים המחזיקים בדעות פוליטיות שונות משלו לפנות לעזרתו כלל לא הושפעה מהמהלך הזה ? 
• האם הציבור לא יתייחס למהלכים הבאים של ארגון העובדים שבראשותו בחשדנות רבה, עד כדי פגיעה של ממש ביכולתו לקדם מאבקים למען עובדים ? 

שוב הוא מקשקש

"מצבה הבינלאומי של ישראל הוא הגרוע ביותר מיום הקמת המדינה" קובע יאיר לפיד מ'יש עתיד' ומפגין - שוב - עד כמה הוא לא מכיר את ההיסטוריה של המדינה שלנו. אולי כדאי שמישהו יספר לו איך נראו הדברים כאן בעבר, בשנים הראשונות אחרי הקמת המדינה ובשנים שאחרי הנצחון הגדול ב-1967 (ימי 'סליחה שניצחנו'). 

גרוע מזה הוא קובע ביהירות "הנחת העבודה שלנו היא שעד סוף השנה הזו הממשלה הזו תיפול. זו קואליציה עם המון סדקים של 61 חברי כנסת, שגם לא מצליחה לעשות הרבה".

אבל מבט בוחן על מעשי הקואליציה הזו שנעשה בבלוג הפוליטי "פוליטיקה ישראלית 101" דווקא לימד שהיא עשתה לא מעט. נכון שהקואליציה הזו נפלה פה ושם בפינות, אבל למרות שאורן חזן מחזיק את נתניהו במקום פוליטי רגיש, היא מצליחה לתפקד. 

אז האם נראה את התחזית הלפידית מתממשת עד סוף השנה ? 

אולי כן, אולי לא, אבל זה לא יהיה קשור לאמירות מהרהורי-הלב של יאיר לפיד אלא לתוכנית הפוליטית של בנימין נתניהו, שהיא, ככל הנראה קשורה קשר עז לדרך שבה הוא אומד את האיומים הפוליטיים עליו. 

אז למה לפיד מקשקש? 
תביטו עליו. 
יושב לו אומלל באופוזיציה אליה נדחק בגלל החרדים. 
מה עוד הוא יכול לעשות ? 

מבט במראה האמריקאית

בYNET סוקרים את התחלת מערכת הבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית בארה"ב.

זה לא סתם עניין במעצמה שמנהלת את העולם

(או ניהלה; אם מביטים על מה שקורה בסוריה, הולך ומסתמן שאנחנו בדרך חזרה לעולם דו-מעצמתי; אם מביטים על מה שקורה באפריקה, אנחנו בדרך לעולם תלת-מעצמתי). 

זה עניין במראה. 

הדמות הנשקפת מולנו במראה האמריקאית יכולה לספר לנו הרבה מאוד על עצמנו. 

על פי הכתבה, הרבה צעירים תומכים בברני סנדרס. מדוע?

"הוא היחיד שמבין אותנו, הצעירים. הוא יודע מה בדיוק אנחנו צריכים: ביטוח בריאות והשכלה. מכל המועמדים שבחנתי עד כה הוא היחיד שמביא אידיאולוגיה וכשהוא מדבר על זה זה נשמע אמין".

ומה לגבי קלינטון ?
על פי ראיון בכתבה, תומכי סנדרס יעברו אל  קלינטון אם היא תהיה לבסוף המועמדת. "אבל היא לא נותנת לי את ההרגשה שהיא מבינה מה צריכים אנשים כמוני, צעירים שרוצים להתקדם בחיים ולהגיע למשהו".
ומה לגבי הטענה שמשמיעים נגד סנדרס כי הוא סוציאליסט?

על פי  תומכי סנדרס כולם רוצים ביטוח לאומי ורוצים ביטוח בריאות. 

ומה אתכם ? 

אתם מרגישים שהפוליטיקאים בהם אתם תומכים מבינים מה צריכים אנשים כמוכם ? 

אתם רוצים ביטוח לאומי ?  ביטוח בריאות ?  חינוך גבוה נגיש ? 

איזה עתיד אתם רוצים ? 

האם יש קשר בין הרצונות האלה לבין מי שמקבל את הקול שלכם בבחירות ? 

ממשיכים לסקר לנו שקרים

אחת הכתבות המפתיעות ביותר שקראתי השבוע היתה במעריב, שם עסקו בסקרים שונים שנערכו השבוע ובמשמעויותיהם. סקר אחד טען שכוחה של מפלגת השלטון ירד. סקר שני טען שהיא שמרה על כוחה. אני מתאר לעצמי שאם היו עורכים מספיק סקרים, אז היה גם את זה שבו היה נקבע שכוחה של המפלגה עלתה.

אני זוכר קטע קלאסי מהסדרה הנהדרת כן אדוני השר, בו מדגים סיר האמפרי לברנרד כיצד אפשר להגיע לכל תוצאה שרוצים בסקר. הדוגמא בתמצית היא כזו:
האם אתם בעד או נגד גיוס חובה לצבא ?

הטענה: רוב בני-האדם רוצים להיראות עקביים בעיני אחרים ובעיני עצמם. לכן, כדי להשיג את התשובה הרצויה לשאלה האמורה, אתה מכין סדרת שאלות.

אם אתה רוצה להשיג סקר שמלמד שאנשים מתנגדים לגיוס חובה, אתה תשאל, למשל:
האם את/ה מאמי/נה שאימון של בחורים  צעירים בנשק מגביר את הנטיה של צעירים לאלימות ?
האם את/ה מאמי/נה שעדיף לאפשר לכל מי שרוצה ללמוד באוניברסיטה מייד אחרי התיכון ?
האם את/ה בעד או נגד גיוס חובה לצבא ?

לעומת זאת, אם אתה רוצה להשיג סקר שמלמד שאנשים תומכים בגיוס חובה, אתה תשאל, למשל:
האם את/ה מאמי/נה שאימון למשמעת ומסגרת מועיל לאנשים צעירים ?
האם את/ה מאמי/נה שיש לחנך אנשים צעירים לתרום למדינה ולחברה ?
האם את/ה בעד או נגד גיוס חובה לצבא ?

זו רק דוגמא כמובן. אפשר לנסח שאלות טובות יותר או פחות ואפשר להדגים את זה על כל נושא שנרצה.

מה שמחזיר אותנו לכמה שאלות:
אילו שאלות מקדימות נשאלו הנסקרים בסקרים שהזכרתי בראשית הפוסט?
למה  לא מפרסמים  את השאלות האלה  ?
אם היו מפרסמים את הסקר המלא, על כל שאלותיו, האם מישהו מאיתנו היה מופתע מתוצאותיו?

רגע של שפיות ואחריו רגע של צער

אחד משיאי השבוע הפוליטיים היה הדיון הציבורי שהתפתח סביב הקמפיין החדש של אם תרצו. הקמפיין יצא  נגד אמנים ישראליים שעשו את הלא יאומן בעיני 'אם תרצו' - הרשו לעצמם להזדהות פוליטית ולפעול במסגרת ארגוני שמאל. קשה לדמיין סימן דרך מדאיג מזה בדמוקרטיה: סתימת פיות באמצעות סימון.

אבל כמה וכמה חברי כנסת ושרים מהימין התייצבו לדגל, נהגו באומץ, ואותתו לכולנו שעוד לא אבדה התקווה.

ראש וראשון להם היה חבר הכנסת בני בגין (הליכוד). בגין אמר בריאיון לתקשורת כי "חיפוש, איתור וסימון של בוגדים כביכול הוא סממן פאשיסטי ותיק, מכוער ומסוכן". הוא קרא לחשוף את מקורות המימון של תנועת 'אם תרצו' ו"להתנער מפגיעתה הרעה".

אחריו הצטרף השר נפתלי בנט, שהגדיר את קמפיין אם תרצו: "מביך, מיותר ומבזה"

ואל הקולות השפויים והכל-כך חשובים האלה הצטרפה השרה מירי רגב: "יש להימנע מאמירות העלולות להוביל להסתה ואלימות. פגיעה בכל אדם בגין דעותיו הפוליטיות היא דבר פסול"

אחריהם באו אחרים, וסוף סוף שמענו גם את ראש הממשלה שלנו קם ומדבר : "אני מתנגד לקמפיין הפרסונלי של אם תרצו. התנגדתי גם לקמפיין הפרסונלי הקודם. בין הדרך הזו לבין חוק השתולים בהובלתי אין שום קשר. לא אתן יד לסימון אנשים ספציפיים, זו אינה דרכי.... בלי הסתה, בלי לרמוס אף אחד, נתווה את הדרך שלשמה נבחרנו בכל אותם מקומות שחששנו כל כך מלהתקרב אליהם. נאמר את האמת: תרבות, אקדמיה, משפט ותקשורת הם חלק מרכזי בחיינו, והימין סוף סוף מוכן להשפיע גם בהם. קידום ומימוש מדיניות כן, קמפיין פרסונלי לא".

תענוג לראות את הימין הפוליטי המתון כשהוא סופסוף קם ועושה מעשה, מנהל את המדינה, ומתווה את הגבולות. 

הבעיה הגדולה עם 'אם תרצו' היא פשוטה: האנשים האלה פשוט איבדו את הגבול בין הראוי לבין הלא-ראוי, מרוב שנאה לאנשים שלא חושבים כמוהם. כולנו יודעים לאן עלולה להוביל שנאת חינם מהסוג הזה. איבדנו מדינה לפני כמעט 2,000 שנה בדרך הזו. 

נוכח הרושם שהשוליים של הימין הקיצוני  הולכים ומתרחבים נדרשת פעולה ברורה. בגין, בנט ורגב והאחרים הראו שאפשר גם לעמוד בשלב מוקדם, ולסמן את הקו הראוי.

וכשהמנהיגים פועלים, האזרחים מגיבים. ראו למשל תגובתו של אברי גלעד שביטל הרצאה עבור אם תרצו והודיע: "זה זמן להתחבר ולא להתנתק, זמן לרפא ולא לפצוע. זה זמן למצוא מכנים משותפים בין הרוב השפוי, תוך הוקעת מתי המעט הקיצונים בשני הצדדים, ימין ושמאל. מה שאתם עושים ב'אם תרצו' זאת זריעה של שנאה מיותרת, וחלקי לא יהיה איתכם."

אבל אחרי רגע השפיות הזה, והשמחה שבצדו, בא הצער. כמה חבל שזה לא היה ראש הממשלה שלנו שקם כנחשון לפני המחנה. רק דמיינו כמה טוב היה במדינה שלנו, אם ראש הממשלה שלנו היה בנימין זאב בגין.