קשה בקדימה. אבל מה זה אומר עלינו ?

הפרסומים על הסקר האחרון המנבא לקדימה בראשות ציפי לבני או בראשות שאול מופז התרסקות בבחירות הבאות הם נושא מעניין לשיחה.

לפני שאתחיל לשוחח, חשוב לי להבהיר - הפרסומים הם לא יותר מנושא מעניין לשיחה, כי מדובר כאן בסקר אחד, שכמקובל במקומותינו, לא הוצג כראוי.
אנחנו לא יודעים מי באמת נסקר (מעבר לכך שמדובר במאות בודדות של נשאלים), אנחנו לא יודעים כיצד בדיוק הוכרע שהנשאלים מייצגים, והכי חשוב: אנחנו לא יודעים מהן השאלות המדויקות שהנשאלים נשאלו. בהקשר הזה חשוב לזכור שלא רק תוכן השאלה חשוב אלא גם הרצף. אדם ישיב אחרת לשאלה "האם תצביע לקדימה בראשות X" אם נשאל קודם לכן שאלה מחמיאה על תפקודו של X או שאלה לא-מחמיאה על תפקודו של X (בסדרת הטלוויזיה המופתית "כן אדוני ראש הממשלה" עסקו בכך באופן מאלף).

אבל מה שכן מעניין להתייחס אליו הוא כמובן לבחירות שבהן לא תתמודד מפלגה המייצגת את המרכז הפוליטי הישראלי.  אם אכן הסקרים מנבאים את יחסו של הציבור הישראלי למפלגת קדימה ולמפלגה שמבקש להקים יאיר לפיד, האומנם נזכה לראות מערכת בחירות קוטבית שבהן יתמודדו זה מול זו בנימין נתניהו ושלי יחימוביץ' ? האומנם נזכה לראות דיונים מעמיקים על הדומה והשונה בין משנתו הכלכלית-חברתית הנאו-ליברלית של הליכוד למשנה הכלכלית-חברתית הסוציאל-דמוקרטית של העבודה ? האומנם נזכה לראות דיונים מעמיקים על יחסה של ישראל למיעוטיה ? על יחסה ללא-אזרחים שבשליטתה ? על פליטים ועובדים זרים ?

נחמד לפנטז, לא ? 

הערה איראנית

השיח של מנהיגי ישראל  בנוגע לאיראן הוא שיח שמזלזל בתבונת מאזיניו.

• יש בו קידוש של  חשיבותה של האופציה הצבאית בתקשורת עם איראן: היועץ לביטחון לאומי, יעקב עמידרור, לדוגמא, הסביר לאחרונה שלמרות שישראל מאוד שמחה לשמוע על המגעים הבינלאומיים עם איראן בנוגע לתוכנית הגרעין שלה, ללא חלופה צבאית אמיתית שתרתיע את איראן, היא לא צפויה לוותר.
• יש בו האדרה של הסיכון הקיומי לישראל הקיים במפעל הגרעיני האיראני: ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הסביר לאחרונה: " קבלת ההחלטות היא לא הבעיה, אלא קבלת ההחלטה הנכונה. אם אתה לא מקבל את ההחלטה ולא הצלחת למנוע את זה  – למי תסביר את זה, להיסטוריונים? לדורות הקודמים ולדורות שלא יבואו אחרי זה? "

השיח הזה כל-כך מטופש, שקל מאוד להפוך אותו, כראוי לחרב פיפיות, כלפי המדיניות הנוכחית של ישראל בשטחים:

• ברור שישראל לעולם לא תוותר על המפעל ההתיישבותי/התנחלותי בשטחים/ביהודה ושומרון אלא אם יוצב מולה איום משמעותי על קיומה. לא ?  
• ברור שאם אתה מקבל את ההחלטה הלא-נכונה ולא הצלחת למנוע את הפיכתה של ישראל למדינה דו-לאומית, לא תצטרך להצדיק את עצמך כלפי הדורות היהודיים-ישראליים שלא יבואו אחר-כך, כי הם כבר לא יגורו כאן, לא ? 

הבעיה האמיתית היא שכאשר ההנהגה הישראלית כל-כך מזלזלת באזרחיה ובאחרים, באמת צריך לחרוד. עם הנהלה כל-כך לא רצינית, קשה להאמין שהאוניה שלנו לא תעלה על שרטון. 

חבר לשלום

שמעון פרס מדגים בקיאות מרשימה בכלי האינטרנט עם דף הפייסבוק והקמפיין לקידומו. שווה מבט - 

 (נראה שיאיר לפיד בהחלט יכול ללמוד דבר או שניים מנשיא המדינה) 

שוב בוערת אש בדרום

ממטרי הטילים הנופלים להם על דרום ישראל זוכים, כמקובל בדינאמיקה הפוליטית הישראלית, לתגובות פאבלוביות משהו בציבוריות שלנו. אבל חשוב לזכור - המתח בעזה לא התחיל עם ההתנקשות בחייו של מזכ"ל ועדות ההתנגדות העממיות, זוהיר אל קיסי, והוא נמשך לפחות כמה שבועות.

המציאות של דרום ישראלי כמעט משותק לא צריכה להילקח כמובנת מאליה, אבל הצעדים הנגזרים מכאן גם הם לא מובנים מאליהם.

האומנם מי שבחר מצדה של ישראל ליזום את ההתנקשות בחייו של אל קיסי שקל היטב את כל צעדיו ? האומנם זו הדרך היעילה ביותר למניעת פעולת הטרור שבגללה מנומקת ההתנקשות ? כשמהרהרים בעלות ובתועלת של הפעולה האחרונה, ובכך שמערכת-הביטחון הישראלית בוודאי שקלה אותם, קשה שלא לחשוד שמא יש מניעים אחרים מאחורי הפעולה הזו, שמזכירים מעט מניעי-עבר לפעולות-עבר של ישראל ? הרי כך או כך, סופו של התהליך ידוע מראש.

לישראל אין כוונות לכבוש מחדש את כל רצועת עזה. ממילא המציאות הנוכחית בסיני תהפוך כיבוש מחדש של כל רצועת עזה למהלך חלקי בלבד. כיבוש של חלקים מסיני בוודאי אינו עומד על הפרק. אז מה נשאר בעצם לישראל לעשות ? מדיניות של הכלה, מלווה בפעולות סיכול איכותיות.

מה שמותיר רק שאלה אחת - בהתחשב ברמת הלהבות הנוכחית בדרום, האומנם פעולת הסיכול שמתוקשרת כסיבה לגובה ההתלקחות יכולה להיחשב איכותית ? 

הנה הולכת הרכבת ?

הרפורמה ברכבת עליה הודיע שר התחבורה, ישראל כץ, המתקדמת לה לאיטה בפורומים הרלוונטיים, היתה מגוחכת עוד מרגע הודעתה.  קשה מאוד ליצור תחרות בתשתית משותפת, ולא צריך להביט רחוק כדי לראות את זה - מספיק להביט על הנסיון שנכשל בתחום הכבלים בישראל, כדי להבין כמה רחוק יגיע נסיון ההפרטה המשונה הזה.

גרוע מזה, הרפורמה הזו, כפי שכולם יודעים, תלויה בשיתוף פעולה מצד הועד, ויש בה נקודות בולטות של חולשה, שהביאו אחרים לתאר אותה כוירטואלית.

כבר התייחסתי בעבר לצדקת המאבק של ועד עובדי הרכבת כנגד העברת התחזוקה מידי עובדי הרכבת לידי חברת בומברדייה, שנחשב כטריגר להעלאת הרפורמה בזמן הזה, והנה, עוד לפני שדירקטוריון הרכבת הספיק לאשר את הרפורמה, התפרסמו ממצאי התחקירים בנוגע לתאונות שהיו ברכבת. הממצאים, כמה מביך עבור השר, מאירים את רעיון העברת התחזוקה לידי חברת בומברדייה כרעיון מטומטם במיוחד:

"המהנדס מאיר קנדלר, מהמכון לחקר הכשל, פירסם את התוצאות של שלושה תחקירי תאונה שערך, ובכולם נופלת האשמה על בומברדייה ולא על עובדי התחזוקה של הרכבת. קנדלר עומד בראש מכון בדיקה ניטרלי שעוסק בחקירת תאונות שונות, ואינו קשור לאחד הצדדים בסכסוך העבודה ברכבת." 

האם זה יגרום לשר לשנות את דעתו ? לתומכי ההפרטה להרהר שוב ?

הייתי רוצה להאמין שכן, אבל האמת העצובה של מדינת ישראל היא שההפרטה היא דת במקרה הטוב, או אינטרסים מורכבים ולא לגמרי ישרים במקרה הרע. גם אם נניח את הטוב ביותר על השר כץ ופקידיו, אמונתם העיוורת בדת ההפרטה כנראה תאפשר להם, גם במקרה הזה, להתרומם מעל לאמת שהכשילה אותם, ולהמשיך הלאה בדרכם.

ומה זה אומר על עתיד הרכבת ? תקראו את הדיווח על ממצאי התחקירים ותדמיינו לבד. 

תפקידו של המנון

התגובות הפופוליסטיות להימנעותו של שופט בית המשפט העליון, סלים ג'ובראן, משירת התקוה בטקס השבעתו של נשיא בית המשפט העליון הנכנס, אשר גרוניס, היו מצחיקות, לולא העובדה האמורה להיות ברורה לכולנו: העדר הלכידות הפנימית של ישראל, על מיעוטיה, הוא האיום הגדול באמת על עתידה של המדינה.

כשחושבים על ההיסטוריה של ההימנון הלאומי, קשה שלא להשתחרר מהרהורי-כפירה. כאשר אנחנו כבר יושבים בציון, תקוותינו הלאומיות כבר הגיעו למימוש, האם לא הגיע הזמן, בכל זאת, לחפש הימנון אחר ? הימנון שכל אזרח בישראל, דתי או חרדי, יהא מוצאו הגאוגרפי אשר יהיה, תהא דתו אשר תהא, תהי השתייכותו האתנית אשר תהי, יוכל לשיר בלב שלם ?

אולי הגיעה העת שמשוררי ישראל יתחילו לעמול על אלטרנטיבה ראויה לתקוה ?

מילה על מיסוי הדלק

לפעמים, משפט אחד עדיף על פוסט שלם:

"אין כל הצדקה אמיתית למיסוי בגובה אדיר (למעלה ממחצית) של הדלק לצרכן, אבל אין לאיש את האומץ להפסיקו... הדלק הוא תשומה חיונית לצמיחה ולפריון. מיסוי מופקע של הדלק מוביל לשתי רעות חולות. האחת, פגיעה בהוצאות היציאה לעבודה ושניה יקור כולל של המוצרים במשק... פגיעתו של מיסוי הדלק המופקע מהווה פגיעה קשה בעמודי התווך של כלכלה, פריון וצמיחה ולכן עומדת בסתירה מובהקת למטרות המדיניות הכלכלית של הממשלה".

את המילים האלה אמר דרור שטרום, בראיון לדה-מארקר. שטרום, לשעבר הממונה על ההגבלים העסקיים, הוא לא עוד פעיל חברתי שאין לו מושג במדיניות כלכלית. יתרה מכך, הוא בהחלט יכול להחשב כחלק אינטגרלי מההגמוניה הנאו-ליברלית של מדינת ישראל.

כלכלנים תמיד מדברים על החשיבות של עידוד הצמיחה של המשק והורדת המיסים. מה שאתה מפסיד מהורדת-המיסים, אתה מרוויח מהפעילות הגוברת במשק שבזכותה, בשורה התחתונה, יהיו למדינה הכנסות גבוהות יותר. זו ההבטחה הנאו-ליברלית הגדולה, שאיכשהוא לא תמיד עבדה. אז מה? מתברר שהאוצר בכלל לא מאמין בזה. אחרת, הוא לעולם לא היה מרשה לעצמו מיסוי כל-כך גבוה על מרכיב כל-כך חיוני בכלל תהליכי הייצור של המשק, נכון ?

ואף מילה על צדק חברתי.