מדינת פלסטין חברה באונסק"ו

זוכרים שכתבתי שזה מתחיל ? אז הנה זה ממשיך. פלסטין התקבלה כחברה מלאה באונסק"ו, כאילו היתה מדינה. אם למישהו - בארה"ב או בישראל - נדמה שבעידן השינויים והמחאה הגלובליים עם רוחות האביב במרחב הערבי אפשר לעצור את המומנטום הפלסטיני ללא מעש, רק בדיבורים, בלי משא-ומתן וחתירה להסדר - אז נכונה לו הפתעה. הפתעה מרה.

כמה חבל שמדינאים מסוגלים לעתים לשנות את תפישת עולמם רק כשמאוחר מדי.

אפשר רק לקוות שמה שיהיה מאוחר מדי עבור הממשלים הנוכחיים בישראל ובארה"ב, לא יהיה מאוחר מדי עבור העמים בישראל ובפלסטין. 

שורשיו האמיתיים של המשבר הכלכלי העולמי האחרון

מעריב-NRG מפרסם את תפישתו של המשפטן והכלכלן רוברט רייך על הסיבות האמיתיות למשבר הכלכלי העולמי:
תנאי העבודה קפאו. המשכורות הפסיקו לעלות. כתוצאה העובדים היום פשוט לא מרוויחים היטב כמו העובדים פעם.

במקביל, עלה הנאו-ליברליזם, ועמו "התפיסה שלפיה כוחות השוק יפתרו את בעיות הכלכלה בצורה היעילה ביותר, וסדר היום עבר מחינוך, הכשרה ויצירת רשת ביטחון חברתית - להפרטה, דה־רגולציה ויצירת רווחי עתק. מעמד הביניים התחיל לצאת מאיזון".  התהליך היה איטי, בגלל שמעמד הביניים ניסה להתמודד עם הפער הגדל בין השכר להוצאות:

1. "יותר עובדים. 'משנות השבעים והשמונים עוד ועוד נשים יצאו לעבודה כדי לפצות על כך שהמשכורות של הגברים, עד אז המפרנסים היחידים, קפאו ואפילו החלו לרדת', מסביר רייך. כך, בשנות השישים רק 12% מהאמהות לילדים צעירים עבדו בשכר. בסוף שנות התשעים 55% מהן עבדו."
2. " יותר עבודה. 'כשהמנגנון הראשון מיצה את עצמו', ממשיך רייך, 'גם הגברים וגם הנשים החלו לעבוד יותר'. בעשור הקודם זוג אמריקאי ממוצע עבד 500 שעות בשנה יותר מבסוף שנות השבעים - עוד 12 שבועות בשנה. גברים ונשים החלו לחלק ביניהם משמרות לעבודה ולטיפול בילדים. "Double income no sex" קורא רייך למציאות הזאת".
3. "כשאנשי מעמד הביניים הבינו שיש גבול למספר המפרנסים במשפחה, ויש גם גבול למספר השעות שאפשר לעבוד ביממה, הם גילו שאין גבול לאשראי...בשנות השבעים החוב הממוצע למשפחה אמריקאית (כולל משכנתאות, הלוואות ואשראי) עמד על מחצית ההכנסה השנתית. בתחילת העשור הקודם החוב עלה ל־100% מההכנסה, וערב המשבר הוא עמד על 138%."

בתמצית, רייך מסביר  שהטענה המייחסת לאשראי המוגזם (המנגנון השלישי) את האשם שגויה. 

איך שלא מביטים על זה, הטיעון שלו נראית הגיוני ומסביר היטב את המכלול של המשבר ואי-שביעות הרצון של מעמד הביניים הנשחק בעולם. אני לא בטוח שהפתרונות שהוא מציע אכן מתמודדים עם שורשי המשבר, אבל כדי לחשוב על פתרונות מלאים, חייבים לזהות את הבעיה. בהחלט כדאי לקרוא. 

רישומים ורשמים מ"זהב לבן עבודה שחורה"

ידידה קרובה ששמעה על המאבק למען עובדי-הקבלן, ראתה את הסרט "זהב לבן עבודה שחורה" על יחסי העובדים במפעלי ים המלח מ-2004 (סרט שכל אדם בישראל צריך לראות).  לא חייבים להסכים עם האמור, אבל חייבים להבין שיש אנשים שכך נראים חייהם במדינת ישראל, גם היום. אלה דבריה -

"באיחור משהו, כשאני קוראת על מאבק עובדי הקבלן הנוכחי, נתקלתי בסרטון מזעזע, של עובדה, משנת 2004,  על עובדי הקבלןשל מפעלי ים המלח בדימונה. הסרט הזה הותיר אותי מזועזעת והמומה, טלטל אותי והוציא אותי באחת מהבועה שבה אני חיה. 

וזה לא שאני לא הייתי מודעת לתופעה המזעזעת של עובדי הקבלן והניצול המחפיר והציני שלהם על  ידי מוסדות שונים מכובדים למדי ולסוגיית יחסי הכוחות הקשה שבה ניצבים עובדים מול מעבידים. 

אבל מה שראיתי בסרט על מפעלי ים המלח כבר היה שייך לממלכת רוע וזוועה אחרת... 

במפעלי ים המלח בדימונה יצרו המעבידים באופן ציני ומחושב, כך נראה, מערכת מעמדית של -

• אנשים "סוג א'" ('עובדי דור א', הקבועים), 
• אנשים סוג ב' (חסרי קביעות ונתונים לשרירות שררתם של סוג א'), 
• והטמאים – "עובדי הקבלן", הנחותים שבנחותים שמחוץ למערכת הקאסטות. 

עובדי הקבלן כלל אינם נספרים כעובדי החברה ומנהל וועד העובדים של הארים, עובדי דור א', אפילו תחילה מתכחש לעצם קיומם. 

עובדי דור א' יכולים לסלק את כל האחרים לפי שרירות ליבם, אם משהו שעשו לא נראה להם. הם נהנים מפריבילגיות מפליגות – בונוסים שונים תכופים של מוצרי טכנולוגיה מפנקים, חופשות ארוכות בחו"ל ובארץ, ערבי בילויי שהפקתם עולה הון עתק ועוד ועוד. 

ואילו עובדי הקבלן הם חסרי זכויות מכל וכל, עבדים לכל דבר ועניין. אינם מקבלים שעות נוספות, עובדים לעתים 20 שעות ביום רק בגלל שמכונה נתקעה, תלויים בעובדי דור א' וברצונם הטוב, אינם זכאים לאכול במסעדה של המפעל, אינם זכאים לחופשות וכו' וכו'. 

עובדי החברה עוברים סלקציה ומנהל וועד העובדים בטוח שהם זכו במעמדם רק בשל רמתם הגבוהה. למול עובדי הקבלן החוששים כל העת לאובדן עבודתם (ובדימונה אין עוד אלטרנטיבות), ניצבת כוחנותם של עובדי דור א' ובראשם מנהל וועד העובדים שלהם. בעוד נציג וועד העובדים דואג לעובדי דור א' לעוד ועוד הטבות ובונוסים, על עובד קבלן שמנסה לנהל מאבק למען עובדי קבלן דרך אתר אינטרנט שהקים מאיימים ומורידים לו את האתר. 

משפחות עובדי  דור א' מרגישות מורמות מעם כי "זכו בפייס" ובן המשפחה הוא בן עובדי דור א', וחייים חיי שפע, ולצידם, ברובעים אחרים כמובן, משפחות עובדי הקבלן שאין להם אוכל לארוחת החג, ילדיהם לא זוכים לא לחופשות ולא לקיטנות אלא מבלים בחופשות ברחובות..  

אני חושבת שמעבר לכל שאלת זכויות העובדים, השכר והתנאים ברמה הפורמאלית שמשותפת לכל עובדי הקבלן באשר הם, כאן היה מדובר ביצירת מעמדות ואולי אפילו גזעים, מערכות יחסים שמבזות אנשים ואינם מכבדות אותם, פגיעה בוטה בכבוד האדם שכמוה אנחנו מכירים מהמשטר הנאצי, או משוקי העבדים מעידנים אחרים. 

המאניפולציה של המעבידים בעובדים שלהם, על ידי החלוקה המעמדית והפערים שהיא יוצרת, שמניעה אנשים מסוג א' להתעמר ולזלזל באנשים מסוג ב' היא שהייתה בלתי נסלחת ומטלטלת. לרגע נדמה לי שאני נמצאת בסיוט של סופר סיינספיקטיון מתוחכם, שהקצין והפליג בדמיונו כדי להתריע בפני החברה על התהומות שהיא יכולה להביא על עצמה. 

לפני הוצגה  חברה מושחתת ומפלצתית בחסות בעלי ההון הגדולים במדינה –  לא רק מבחיל אלא גם מעורר אימה!"

הדברים אולי השתנו מאז הכתבה ההיא, כפי שעדכן NRG מאז:  "מאז אותה כתבה, פוטר נושא דגל המאבק, ז'ק אדרי, מעבודתו - ולא שב לעבוד במפעלי ים המלח - אבל תנאיהם של עובדי הקבלן שופרו, שכרם עלה, הם נוסעים בהסעות של העובדים ומקבלים מתנות בחגים. "
אבל נראה שאווירת הפחד לא השתנתה בהרבה, עובדי הקבלן ממשיכים להיות עובדים אשר שוים פחות גם במפעלי ים-המלח, ובוודאי במקומות אחרים בארץ.

באיזה מדינה אתם רוצים לחיות ? התשובה היא רק אצלכם.

המחאה החברתית כבר מיותרת ?

נדמה לכם שהמחאה החברתית כבר מיותרת ? שכל המטרות האפשריות הושגו ואין מטרות ראויות להילחם עליהן ?
גם בלי להסכים איתכם בנוגע לחינוך, בריאות, רווחה ודיור, אפשר לדבר על סוגיה אחרת לגמרי, שבעינה עומדת: עובדי הקבלן במדינת ישראל.

כפי שסיכם דה-מארקר בצורה נאה מאוד ישראל מובילה בעולם בהעסקת עובדי-קבלן (כאחוז מדרכי-ההעסקה של כוח העבודה). לפי הערכות מסויימות (מפחיתות) 5% מכוח העבודה בישראל מועסק כעובדי קבלן, בדומה לבריטניה (המובילה יחד עם ישראל) ופי 2.5 מארה"ב. לפי ההערכות אחרות (המרחיבות), 10% (!) מכוח העבודה בישראל מועסק כעובדי קבלן.

חשוב להבין את המשמעות הכוללת של העסקת עובדי קבלן על החברה הישראלית:
במדד כלכלי של עלויות העסקה, העסקת עובדי קבלן היא הזולה ביותר. כך למשל, מספר תחקיר דה-מארקר על מחקר שהשווה בין דרך העסקת עובדי נקיון באוניברסיטת באר שבע (קבלן) למכללת תל-חי (העסקה ישירה). על פיו ההבדל בעלות אינו זניח. אם המעסיק הישיר ייצמד למחוייבות השכר על פי החוק בלבד, "עלות העסקה ישירה לשעה תהיה גבוהה בכ-8.2% בלבד. בטווח של 20 שנים עלות ההעסקה הישירה תהיה גבוהה בכ-28% מהעסקה עקיפה, בשל תוספות שכר הנדרשות במגזר הציבורי. המשמעות הכספית היא תוספת של 200 אלף שקל בחודש לתקציב האוניברסיטה כדי לקלוט אליה את עובדות הניקיון.... "

אבל, אם נביט על מכלול העלות לחברה, התמונה מורכבת בהרבה: "המדינה היא שנושאת בעלויות הנצחת מעגל העוני: אם הבן של עובדת הניקיון יכול היה לקבל שכר לימוד חינם באוניברסיטה, כפי שקורה בתל חי, מצבו יכול היה להשתפר בעתיד. המשבר הכלכלי האחרון הוכיח שכשיחידות כלכליות מונעות משיקולים קצרי טווח - התוצאות הן הרסניות".

מחקר אחר עליו מספר תחקיר דה-מארקר, מלמד שהסיבות האמיתיות בשוק הפרטי "עבור מעסיקים לבחור באופציה של עובדי קבלן הוא ניהול ופיקוח (42%) ולאחר מכן עלויות (29%) וגמישות ניהולית (29%)." כלומר, לא העלות היא השיקול העיקרי, אלא במילים אחרות כפי שתיאר עורך המחקר "מנהל בכיר בחברה גדולה אמר לי במפורש: 'אולי זה עולה לי יותר, אבל אנחנו לא רוצים להתעסק איתם'".

מחיר חברתי נוסף הוא היווצרות פערים שלעתים נראה שמשקפים תחרות ישירה בין סוגי העובדים השונים. כך למשל, בשירות הציבורי, מסביר התחקיר  - "העובדים הבכירים מועסקים במגזר הציבורי בתנאים נדיבים מאוד לפי חוזה בכירים, ואילו העובדים במשרות הנמוכות ביותר הוצאו מהשירות הציבורי, במהלך שהיטיב עם הקבוצה האחת והרע את מצבה של האחרת...למהלך הזה יש השלכות על מבנה השירות הציבורי ועל אופיו, אך יותר מכך יש לו השפעה על אי השוויון הכלכלי והחברתי שגדל והולך בחברה הישראלית".

מדובר בשינוי חברתי עמוק בחברה הישראלית, בניגוד לעבר בו "...אנשים עבדו, קיבלו קביעות והתקדמו לפי ותק...המניע היה ציונות. אם אתה יהודי שהגיע לישראל - ההסתדרות רוצה שתקבל זכויות חברתיות כך שתוכל להקים פה בית ולא תברח. כך חוזקו גם אוכלוסיות מוחלשות: גם מי שעבדה כמגישת תה קיבלה פנסיה, השתתפה בטיולי המשרד והיתה יכולה לשלוח את הילדים שלה לקייטנת ילדי העובדים. היתה נכונות לעזור כדי לבסס כאן חברה ולהתמודד עם אבטלה".

המחיר החברתי של הפערים מביא לכך שיש בארגון אנשים שאיש אינו רואה אותם - "התגובה הנפוצה ביותר לעובדי הקבלן בארגונים היא התעלמות, ואולי אפילו התעלמות אוהדת...מדוע אוהדת? מכיוון שבהרבה ארגונים שבהם ישנה עבודה מאורגנת, עובדי קבלן נתפשים כשכבת ביטחון שלפני פיטורים - לעתים מדובר בהסכם לא פורמלי שבין האיגוד המקצועי להנהלה, שאם יתרחשו קיצוצים בארגון, יפוטרו עובדי הקבלן ולא העובדים הקבועים".

העובדה שאדם אינו נראה, כמובן משפיעה על העובדים עצמם - "עובדי הקבלן הם אנשים שפעמים רבות לא סופרים אותם ולא רואים אותם, וכתוצאה מכך עולות משמעותית רמות החרדה. אנשים מסוגלים להתמודד עם שכר נמוך, וגם עם חוסר ביטחון תעסוקתי, כי הם ידעו מראש שאלו התנאים המוצעים להם, אך הרבה פחות קל להתמודד עם תחושת חוסר ערך".

שנים ארוכות, ארוכות מדי, היו עובדי-הקבלן לא מאורגנים ולא מיוצגים. הפער הזה מתבטא בשכר הנמוך של רוב עובדי הקבלן בישראל (למשל ) לעומת השכר של העובדים המאורגנים (למשל ). יש אפילו  מורים שהם עובדי קבלן.  אתם לא חייבים להאמין לכל מה שנאמר כאן. תקראו בעצמכם.

לכאורה, אולי, יורד סוף-סוף להסתדרות האסימון  אבל השאלה אם יו"ר ההסתדרות פועל ממניעים פוליטיים או אחרים  איננה חסרת בסיס בהתחשב בפעולות העבר של ההסתדרות .

לכן, לעזרת עובדי הקבלן בישראל, ולמען השגת המאבק החיוני הזה למען ציבור עצום של עובדים במדינת ישראל, ולשאלה האם המאבק הזה עתיד להצליח או לא - יכולים להשיב רק אנחנו: אם נצטרף למחאה הזו, הרי שגם אם ההסתדרות פעולת כאן שלא לשמה, הודות להתגייסות החברה הישראלית למען החלשים בתוכה, יזרח יום חדש על עובדי-הקבלן הישראליים.

יש עוד הרבה מה לתקן במדינה שלנו. אל תתנו להצגה של הממשלה להשלות אתכם.

לצאת להפגין בשבת, לא נגד ביבי. לטובתו. לטובת כולנו.

יותר מדי אנשים, ביותר מדי הזדמנויות, חוזרים על אמירה שהם מאוד בטוחים בה. שהמחאה החברתית היא "נגד ביבי".

זה עצוב. אפילו מאוד. בעיקר בגלל שזה מאוד לא מדוייק. אבל לא רק.

בנימין נתניהו בהחלט עשה דבר או שניים יוצאים מן הכלל בחייו. הנציח את זכר אחיו ביעילות שמעטים היו מסוגלים לה והוביל מאבק תודעתי רב תהודה כנגד הטרור; היה שגריר אפקטיבי מאוד באו"ם; הפגין כישורים פוליטיים חדים מאוד כשקפץ מעל לדור שלם של פוליטיקאים בליכוד והפך למנהיג התנועה; הצליח לזכות בבחירות שלאחר רצח יצחק רבין, בנסיבות שבהן כנראה כל אחד אחר היה נכנע; עשה קאמבק שלולא אהוד ברק היה נחשב חד-פעמי; היה שר אוצר בתקופה כלכלית קשה ביותר בארץ ובעולם והוביל בנחרצות מדיניות בה האמין; עמד באומץ כנגד ראש-הממשלה בניגוד למהלך פוליטי לו התנגד; הצליח לשקם את הליכוד  ולהוביל אותו שוב לשלטון.

אי-אפשר לקחת את הדברים האלה ממנו.

אבל זה לא מקרה שביבי מיתג את עצמו כ"מר כלכלה", כמוביל ההפרטה, וכמי "שהציל את הכלכלה הישראלית בעשור האחרון". זו השקפת עולמו. הוא כנראה חושב שהיא באמת נכונה.
למרות שהוא התפשר פה ושם (כמו קצבאות הילדים לחרדים שב2002-2003 קיצץ וב2006 החזיר חלקית);
למרות שהוא נטל לעצמו קרדיט שלא תמיד מגיע לו (ביבי היה אחד משני שרי-האוצר בשנים 2001 - 2004 שהובילו את מהלכי הקיצוץ הדרמטיים נוכח הגרעון בתקציב המדינה שקפץ על ישראל יחד עם המיתון (העולמי, ככל הנראה פרי 'בועת האינטרנט', והמקומי, ככל הנראה פרי האינתיפאדה השניה, זו המכונה 'אל-אקצה): השני הוא סילבן שלום, שאיכשהוא, בתודעה הישראלית, לא זכה לקרדיט המגיע לו);
למרות כל אלה הוא בהחלט הפוליטיקאי הישראלי המזוהה ביותר עם הנאו-ליברליזם.

אבל הנאו-ליברליזם נכשל. אל תבינו אותי לא נכון - בכל מה שנוגע להתנהלות המדינה כתאגיד כלכלי הוא הצליח. אבל בכל מה שנוגע להתנהלות המדינה כמכשיר שנועד לאפשר לכל בני האדם שחיים בתוכה הזדמנות הוגנת לרדיפה אחרי האושר, ולא רק למנהליה הבכירים, הנאו-ליברליזם הוא כשלון חרוץ. ההבטחה שהצמיחה והשגשוג של התאגיד תזלוג לכל שכבותיו הוכחה כהבטחת שוא.  יש צמיחה, אבל רק מי שיש לו נהנה ממנה. וגרוע מזה, ככל שיש יותר צמיחה נאו-ליברלית, יש פחות ופחות אנשים שיש להם. מעמד הביניים מצטמק, ואנשים מוצאים עצמם נאלצים לעבוד הרבה יותר קשה - בשביל אותו הדבר - במקרה הטוב.

אל תבינו אותי לא נכון. יש דברים טובים מאוד בנאו-ליברליזם. זו תפישה כלכלית שחשוב מאוד לשמור את הטוב שבה. כדי למנוע מארגוני עובדים להשתלט על צמתים מרכזיים במדינה, ולסחוט את כולנו. כדי לייעל את הפעילות הכלכלית של המערכות שפועלות לטובת כולנו. כדי לשמור על היציבות הכלכלית והשרידות הכלכלית של המשק.

אבל הנאו-ליברליזם הלך רחוק מדי, ומאמיניו צריכים להתעורר, ולהבין שצריך דרך שלישית.

ביבי צריך להתעורר ולהבין זאת.

יהיה הרבה יותר טוב, לכולנו, אם כל הפוליטיקאים במדינה יבינו זאת, והשיח הכלכלי הישראלי יהפוך להיות לשיח כלכלי מאוזן, שנועד להשתמש במנגנונים נאו-ליברליים ובמחשבה נאו-ליברלית, כדי להגשים יעדים של צדק חברתי. אם כולם יבינו שאי-אפשר לסמוך על השוק שיצור צדק חברתי, אבל אפשר לסמוך עליו שיסייע לנו בגיוס המשאבים האלה. אם כולם יבינו שתהליך החזרת המדינה הישראלית למקום צודק יותר הוא ארוך-טווח, אך יסכימו שזהו היעד הראשון במעלה של המדיניות של ישראל.

כדי שביבי יבין זאת ויקבל זאת על עצמו, אי אפשר להסתפק בועדה. אי אפשר להסתפק בכמה תיקונים. יש הכרח שכלל הפוליטיקאים בישראל יבינו שחל שינוי.

נדע שההבנה הזו תגיע, כשנראה פוליטיקאים מובילים שינוי, ולא פקידים. פוליטיקאים שמנהלים משא-ומתן עם מובילי מחאה ורופאים ששובתים, ולא פקידים. כשנשמע את נבחרי-הציבור מדברים בשפה של צדק חברתי ונראה אותם עושים צדק חברתי. נדע זאת כשהתנהלותם תפגין את התובנה שהשינוי הוא הכרחי, והוא דחוף. שהשינוי מצדיק חקיקת חוק תקציב נוסף, כפי שנהגו לעשות בשנות ה-50' וה60', כשהתברר במהלך שנת-התקציב שיש צורך בשינויים דחופים על רקע המציאות הכלכלית-גאופוליטית.

עד שלא נראה מהלכים מהסוג הזה, עד שלא נרגיש שהשינוי החל, נצטרך להמשיך ולמחות.

ואם הפוליטיקאים של הדור הזה - מימין, מרכז ושמאל - לא יהפכו למייצגים של השינוי לו החברה הישראלית זקוקה; לא יהפכו לנציגים אמיתיים (ולא נציגים מכוח היותם אופוזיציה או מכוח רצונם להיות פופולריים); לא יתחילו לפעול ורק ימשיכו לדבר ולדבר ולדבר, הרי שלא יהיה מנוס להביא לבחירתם של אחרים. שיבינו, שיידעו ושיפעלו.

אבל החלפת שלטון היא מלאכה קשה. לעתים היא אורכת עשרות שנים.  זה עשוי להיות הזמן שיידרש לשינוי מהפכני אמיתי בחברה הישראלית. ייתכן שיהיו כשלונות ותקופות בהן תראה המציאות כאילו נכשלה המחאה. אם אכן יתממש החזון הכואב הזה, לרבים השינוי יהיה מאוחר. מאוחר מדי.

לכן, לטובת כולנו, צריך שהשינוי יבוא בזמן הזה. וכדי שהוא יבוא בזמן הזה, צריך שביבי וחבריו להנהגת המדינה יקבלו על עצמם את השינוי באהבה, ברצון ובאמונה.

וכדי שזה יקרה צריך ללכת להפגין. להפגין כדי לשנות את תודעת מנהיגי ישראל. להפגין לטובת העם היושב בציון.

אמת קשה לרגל סיומה המשמח של פרשה עצובה

כעת כשמלא שבוע לשהותו של גלעד שליט בבית, צריך להביט בעיניים פקוחות בתולדות המשא-ומתן לשחרורו של גלעד שליט (כפי שפורסם בתקשורת), ולהודות במסקנה קשה וכואבת: העיסקה, כפי שבוצעה, יכולה היתה להתבצע הרבה קודם לכן. ישראל שוב התיישרה כאן לאותו סטנדרט ישן ומוכר מעיסקת ג'יבריל, עיסקת הנח"לאים ועיסקת טננבאום.

אומרים שלא היהלנתניהו מה להרוויח ? היה גם היה.  ממציאות שבה הוא ניצב מול

• מתמחים מתפטרים (תחת אחריותו הישירה כשר בריאות וראש ממשלה);
• מול מחאה חברתית שחוזרת לפעולה;
• מול ממשלה שלא משתפת פעולה יפה עם קידום מסקנות טרכטנברג (כל סיעה מסיבותיה היא);

הוא מצא עצמו במצב שבו הדינמיקה היא אחרת.
לולא המהלך הזה, הדינמיקה היתה פשוטה וברורה - התפרקות.
ואם היה צריך שמישהו יגיד את זה, בא רובי ריבלין ואמר את הדברים ברורות.

אל תבינו אותי לא נכון.
אני חשבתי שהיה צריך להחזיר את גלעד ממזמן, במחיר הזה.
אני משוכנע שמרגע שהיה ברור לדרג המדיני שאין ברירה אחרת, היה צריך לשלם את המחיר, ולהחזיר את גלעד.
כי הלכידות הפנימית שלנו חשובה יותר מהסיכון הבטחוני הפוטנציאלי שבשחרור טרוריסטים.

אבל אני מאוד מוטרד מהתזמון של העיסקה הזו.
בהעדר מידע על מדיניות ממשלה מכוונת של עיכוב העיסקה כדי להקטין את התמריץ שבחטיפות, התזמון חשוד מאוד.
חשוד מדי.
וזה לא הוגן - לא כלפי גלעד שבילה שנים מחייו בשבי, ולא כלפי העם בישראל שאמונו בהנהגתו ובמחוייבותה לערבות ההדדית התרופף, ולא כלפי קרובי ההרוגים שנאלצו לראות את רוצחיהם הולכים לחופשי - בנסיבות בהן התזמון כאילו מתוכנן לשפר את עמדת הממשלה בדעת הקהל.

לא מתזמנים כאלה פעולות כדי לזכות בנקודות בדעת הקהל.
זה מסוג הדברים שלא ייעשו.
ולצערי, כרגע, עם המידע שיש בידינו, אין מנוס מהמסקנה הקשה והכואבת שזה בדיוק מה שממשלת נתניהו עשתה.
תזמנה עסקת-שבויים משיקולי שרידות.

וכמובן, שום מילה על התהליך הנמשך באו"ם ביוזמת הארגון הפלסטיני שלא היה שותף לעסקה, תהליך שבסופו קום תקום מדינה פלסטינית, גם אם תתמהמה.

Tunisia votes !

The first free elections since the middle eastern spring of nations has began are beginning today in Tunisia.
Youtube gives a great opportunity to take a peek at the Tunisian political discourse.
May this be a blessed new beginning for the people of Tunisia, on a path of freedom and prosperity !