יואל שליט, אחיו של גלעד שליט, התפרץ לטקס הדלקת המשואות בהפגנה אזרחית מרשימה ושנויה במחלוקת. ביוני הקרוב ימלאו 5 שנים לנפילתו של גלעד בשבי.
בשנים הראשונות עדיין סברתי שהממשלה נוהגת בתבונה, ושמדיניותה הולמת את הראוי. בפראפרזה על האימרה המפורסמת של בן גוריון, סברתי כי: יש לעשות כל מה שניתן להשיב את השבויים הביתה, כאילו לא יהיו עוד חטיפות. יש לעשות כל שניתן למניעת חטיפות עתידיות, כאילו אין שבויים.
מכאן כמובן עולה הצורך באיזון בין שתי דרכי-הפעולה, וצריך לדעת מתי מוצתה דרך ויש לפעול בדרך האחרת.
בהתחשב במציאות שבעזה, זה עדיין נס שלא קרה לו מה שקרה לרון ארד. בהתחשב בכך שנראה כי ישראל אינה מסוגלת עוד לחזור על הישגי-העבר ולהשיג קלפי-מיקוח שיאפשרו לה משא-ומתן אפקטיבי עם החמאס.בהתחשב בכך שנראה שאין לישראל נכונות אמיתית ליטול את הסיכונים והמחיר הכרוכים בכיבוש מחדש של עזה וסריקה בית-בית עד לחילוצו של גלעד.
בהתחשב בכל אלה, אין מנוס מהכרה שאם ישראל אכן מחוייבת להחזרת בניה השבויים, אין מנוס מתשלום מחיר גבוה מכפי שהיינו רוצים עבור שחרורו של גלעד.
צריך לזכור שבהשוואה לעסקות קודמות המחיר איננו כה יוצא-דופן כפי שמציגים אותו. בעסקאות עם חיזבאללה המחיר ששולם בעיקרו היה עבור השבת גופות חיילינו שנפלו (כך בעיסקה להשבת גופות בני אברהם, עדי אביטן ועומר סועאד ז"ל; כך בעיסקה להשבת אהוד גולדווסר ואלדד רגב ז"ל). עיסקת ג'יבריל שהיא המופת שמפחיד את ממשלת-ישראל, נחשבת מבחינות רבות כנקודה שבה הובהר לצד השני היתרון שבשביית חיילים ישראלים, אבל צריך לזכור שאפילו אחרי מלחמת ששת הימים ישראל מצאה עצמה שותפה לעסקה שמבחינה מספרית מזכירה את העסקאות הללו, ואת המתווה האפשרי של עסקת שליט.
בשורה התחתונה, אני נמנה על אלה שאין מנוס מביצועה של העסקה, פחות או יותר במתווה שפורסם, מבלי להמשיך ולדחות את ההכרעה. את כל מה שממשלת ישראל אולי סבורה שהיא מרוויחה מהפחתת הסיכוי בחטיפת חיילים בעתיד, היא מפסידה בשבירת הלכידות הפנימית של החברה הישראלית, מדי רגע שעובר בו גלעד עדיין שבוי.
ההגינות האישית מחייבת כל אחד מאיתנו להתבונן בראי ולשאול עצמו מה הוא היה עושה אם גלעד שליט היה אחיו, ומה הוא היה עושה אם הוא היה אחיו של החייל הבא שייחטף, בעקבות עסקת שליט.
התשובה האישית שלי היא ברורה: גלעד עדיין חי. הגיע הזמן להחזירו הביתה, בעודו בחיים.
בשנים הראשונות עדיין סברתי שהממשלה נוהגת בתבונה, ושמדיניותה הולמת את הראוי. בפראפרזה על האימרה המפורסמת של בן גוריון, סברתי כי: יש לעשות כל מה שניתן להשיב את השבויים הביתה, כאילו לא יהיו עוד חטיפות. יש לעשות כל שניתן למניעת חטיפות עתידיות, כאילו אין שבויים.
מכאן כמובן עולה הצורך באיזון בין שתי דרכי-הפעולה, וצריך לדעת מתי מוצתה דרך ויש לפעול בדרך האחרת.
בהתחשב במציאות שבעזה, זה עדיין נס שלא קרה לו מה שקרה לרון ארד. בהתחשב בכך שנראה כי ישראל אינה מסוגלת עוד לחזור על הישגי-העבר ולהשיג קלפי-מיקוח שיאפשרו לה משא-ומתן אפקטיבי עם החמאס.בהתחשב בכך שנראה שאין לישראל נכונות אמיתית ליטול את הסיכונים והמחיר הכרוכים בכיבוש מחדש של עזה וסריקה בית-בית עד לחילוצו של גלעד.
בהתחשב בכל אלה, אין מנוס מהכרה שאם ישראל אכן מחוייבת להחזרת בניה השבויים, אין מנוס מתשלום מחיר גבוה מכפי שהיינו רוצים עבור שחרורו של גלעד.
צריך לזכור שבהשוואה לעסקות קודמות המחיר איננו כה יוצא-דופן כפי שמציגים אותו. בעסקאות עם חיזבאללה המחיר ששולם בעיקרו היה עבור השבת גופות חיילינו שנפלו (כך בעיסקה להשבת גופות בני אברהם, עדי אביטן ועומר סועאד ז"ל; כך בעיסקה להשבת אהוד גולדווסר ואלדד רגב ז"ל). עיסקת ג'יבריל שהיא המופת שמפחיד את ממשלת-ישראל, נחשבת מבחינות רבות כנקודה שבה הובהר לצד השני היתרון שבשביית חיילים ישראלים, אבל צריך לזכור שאפילו אחרי מלחמת ששת הימים ישראל מצאה עצמה שותפה לעסקה שמבחינה מספרית מזכירה את העסקאות הללו, ואת המתווה האפשרי של עסקת שליט.
בשורה התחתונה, אני נמנה על אלה שאין מנוס מביצועה של העסקה, פחות או יותר במתווה שפורסם, מבלי להמשיך ולדחות את ההכרעה. את כל מה שממשלת ישראל אולי סבורה שהיא מרוויחה מהפחתת הסיכוי בחטיפת חיילים בעתיד, היא מפסידה בשבירת הלכידות הפנימית של החברה הישראלית, מדי רגע שעובר בו גלעד עדיין שבוי.
ההגינות האישית מחייבת כל אחד מאיתנו להתבונן בראי ולשאול עצמו מה הוא היה עושה אם גלעד שליט היה אחיו, ומה הוא היה עושה אם הוא היה אחיו של החייל הבא שייחטף, בעקבות עסקת שליט.
התשובה האישית שלי היא ברורה: גלעד עדיין חי. הגיע הזמן להחזירו הביתה, בעודו בחיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה