בעוד שהשר יצחק אהרונוביץ' (שהמשך כהונתו כשר לביטחון פנים עדיין תמוה בעיניי לאור פרשיית הערבוש הנשכחת) מפגין מנהיגות ראויה ומפתיעה ומצהיר שאין לעסוק בבעיות שהביאו לאסון כל זמן שהלהבות טרם דוכאו, מאבקם של פוליטיקאים רבים אחרים מבהיר היטב שהלהבות שבכרמל לא עצרו שם, ושהם חשים שעל ראשם בוער הכובע. מאיר שטרית, שר הפנים הקודם, פתח במאבק תקיף, נמרץ ונחרץ להטלת האחריות על כתפיו של אלי ישי. אלי ישי, השר המכהן, האחראי מיניסטריאלית לאסון, זריז כהרגלו, מתנער (במיומנותו של מי שכנראה כבר התחיל להתכונן לועדת החקירה), מכל אחריות למחדלים שהובילו לאסון.
אני לא עיוור לחלקה של התקשורת בדינמיקה שהובילה לדיונים נלהבים ולוהטים באחריות לאסון עוד לפני שכל הלהבות כבו
וטרם שמשפחות החללים זכו להביאם לקבורה.
אבל פוליטיקאי אחראי צריך לדעת להגיד שיש דיונים שטרם הגיע זמנם. שאין להטיל אשמה באחרים כשיש אנשים הנלחמים בלהבות ונתונים לסכנת חיים. שיש זמנים בהם יש לדעת להימנע מבזבוז אנרגיה ומשאבים בהטלת סרה באחרים, כך שהם יוקדשו לפתרון הבעיה הבוערת שלפנינו.
פוליטיקאי אחראי גם צריך לדעת שועדת חקירה איננה מובילה לתוצאות. גם לא ועדת בדיקה. הדוחו"ת כבר נערמו בסוגיות הכבאות במדינת ישראל. מי שדורש ועדת חקירה מבקש להגן על ישבנו מן הבעירה, ולא להביא את מערכת הכבאות התשושה לנעורים חדשים.
אבל איך אפשר לבוא בתלונות לאדונים מאיר שטרית או אלי ישי, כשראש הממשלה, בנימין נתניהו, בקרב המגן על דימויו הציבורי
מתיר את רסן ההוצאה הציבורית בעבור הוצאות שנדמה שהן יותר פופוליסטיות מפרקטיות ועושה שימוש בדימויים היסטריים המזכירים את הקרב על בריטניה. נתניהו לא לבד. גם אחרים משווים בששון את האסון לאסונות לאומיים של מדינות אחרות ללא שיקול דעת, ואחרים בוחרים להטיח את דעותיהם הקדומות בנפגעי האסון.
כאשר ראש ממשלתה של מדינת ישראל בוחר לעסוק בקרב על הישרדותו האישית, ושריו מחקים-חוזרים אחריו, ומנהיגים אחרים בוחרים להטיח אבן ביריביהם במקום לחזק את הסובלים, יש לנו סיבות לדאגה.
יותר מאי-פעם בעבר, עולה בי התחושה המרה, הקשה, המאמללת, שהנהגת מדינת-ישראל מחבלת בניהול המדינה, יותר משהיא מסייעת בו. שוב ושוב, האינטרסים של המדינה, של כולנו, נדחקים לקרן זווית.
כל שאפשר להגיד ללא-מנהיגים האלה הוא:
אני לא עיוור לחלקה של התקשורת בדינמיקה שהובילה לדיונים נלהבים ולוהטים באחריות לאסון עוד לפני שכל הלהבות כבו
וטרם שמשפחות החללים זכו להביאם לקבורה.
אבל פוליטיקאי אחראי צריך לדעת להגיד שיש דיונים שטרם הגיע זמנם. שאין להטיל אשמה באחרים כשיש אנשים הנלחמים בלהבות ונתונים לסכנת חיים. שיש זמנים בהם יש לדעת להימנע מבזבוז אנרגיה ומשאבים בהטלת סרה באחרים, כך שהם יוקדשו לפתרון הבעיה הבוערת שלפנינו.
פוליטיקאי אחראי גם צריך לדעת שועדת חקירה איננה מובילה לתוצאות. גם לא ועדת בדיקה. הדוחו"ת כבר נערמו בסוגיות הכבאות במדינת ישראל. מי שדורש ועדת חקירה מבקש להגן על ישבנו מן הבעירה, ולא להביא את מערכת הכבאות התשושה לנעורים חדשים.
אבל איך אפשר לבוא בתלונות לאדונים מאיר שטרית או אלי ישי, כשראש הממשלה, בנימין נתניהו, בקרב המגן על דימויו הציבורי
מתיר את רסן ההוצאה הציבורית בעבור הוצאות שנדמה שהן יותר פופוליסטיות מפרקטיות ועושה שימוש בדימויים היסטריים המזכירים את הקרב על בריטניה. נתניהו לא לבד. גם אחרים משווים בששון את האסון לאסונות לאומיים של מדינות אחרות ללא שיקול דעת, ואחרים בוחרים להטיח את דעותיהם הקדומות בנפגעי האסון.
כאשר ראש ממשלתה של מדינת ישראל בוחר לעסוק בקרב על הישרדותו האישית, ושריו מחקים-חוזרים אחריו, ומנהיגים אחרים בוחרים להטיח אבן ביריביהם במקום לחזק את הסובלים, יש לנו סיבות לדאגה.
יותר מאי-פעם בעבר, עולה בי התחושה המרה, הקשה, המאמללת, שהנהגת מדינת-ישראל מחבלת בניהול המדינה, יותר משהיא מסייעת בו. שוב ושוב, האינטרסים של המדינה, של כולנו, נדחקים לקרן זווית.
כל שאפשר להגיד ללא-מנהיגים האלה הוא:
- תנו לכבאים לכבות את הלהבות בלי שצווחותיכם יחרישו את אוזניהם.
- מי ייתן והלא-יאומן יקרה, ויום יבוא ולהבות כעסם של הבוחרים, יכלו אתכם ויאפשרו למדינה הזו להצמיח הנהגה אחרת, נאמנה, אחראית וראויה.
אשרי המאמין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה