שריפת הענק בכרמל בעיצומה, ובכל זאת, בשידורי הרדיו, שמעתי שדר מתחקר טפסר משירותי הכיבוי באשר לתפקודי השירותים.
מצבם של שירותי הכיבוי הוא לא סוד. כולם ידעו שהאסון ממשמש ובא. מערך הכבאות במצב מחפיר, יחס הכבאים לאוכלוסיה הוא בלתי-אפשרי, הציוד ישן, התקציבים לא מספיקים, והמלצות ועדת גינוסר מעלות עובש. אולי הפעם סוףסוף יביא האסון לשינוי, ותוקם רשות לאומית לכיבוי אש, בדומה למשטרה. אולי.
הסיבות למצב הן רבות ומורכבות, וכולנו חכמים ויודעים את התורה. אני, אישית, סבור שעיקר הבעיה, בדיוק כמו במערכות המשפט הקורסות של מדינת ישראל, היא המורשת המנדטורית הקלוקלת, שמעולם לא תוקנה כראוי, למרות ההמלצות השונות. אבל זה לא הדבר החשוב כעת.
גם לא השאלה איך הגענו לכך שבמדינה - שבה האזרחים לא חשים ביטחון אישי ברחובות; מדינה שבה עבירות רכוש הן משהו שהאזרח מדווח עליו למשטרה כחלק מהליך הפעלת ביטוח הרכוש ולא מתוך מטרה להביא ללכידת העבריינים והשבת הרכוש; מדינה שבה צמרת המשטרה אפופה חשדות על רשלנות פושעת שהביאה למות סוכנים ועל הטרדות מיניות; איך הגענו לכך שבמדינה שכזו - האידיאל לפיו צריכים להיות מתוכנים ומתוקנים שירותי הכבאות היא משטרת ישראל - גם לא השאלה הזו היא הדבר החשוב כעת.
הדבר החשוב כעת הוא לכבות את השריפה. זה לא הזמן לתחקר ולשאול מי אחראי על מה ולמה.
האמת העצובה שבה נסרב להכיר - בדיוק כמו במלחמת לבנון השניה - היא שהמחדל הוא רב-שנים, ואחראים לו מנהיגינו לדורותיהם. הממשלה הנוכחית תתמודד עם הבעיה, ויש סיכוי שאינו בלתי-סביר שבנימין נתניהו ימצא עצמו רדוף האסון הזה, בדיוק כפי שאולמרט מצא עצמו רדוף התדמית התקשורתית של מלחמת לבנון השניה.
אבל הסיכוי הזה, והעיסוק האובססיבי של מדינת ישראל במציאת האשמים, צריכים לחכות.
האש עדיין בוערת.
במקום להאשים, נזכור את הנספים באסון, נחשוב על יקיריהם האבלים ונסייע בידם, נושיט יד למי שהתפנה מביתו, ונציע עזרה ומקלט למי שמתגורר לא רחוק משם והסכנה איננה רחוקה מביתו. והעיקר - בואו ניתן לכבאינו, ולידידינו היוונים (למודי האסון בעצמם), הבולגרים והאחרים להתמודד עם אסון-הטבע הזה.
יהיה די זמן להטלת אשמה באחרים, גם מחר.
מצבם של שירותי הכיבוי הוא לא סוד. כולם ידעו שהאסון ממשמש ובא. מערך הכבאות במצב מחפיר, יחס הכבאים לאוכלוסיה הוא בלתי-אפשרי, הציוד ישן, התקציבים לא מספיקים, והמלצות ועדת גינוסר מעלות עובש. אולי הפעם סוףסוף יביא האסון לשינוי, ותוקם רשות לאומית לכיבוי אש, בדומה למשטרה. אולי.
הסיבות למצב הן רבות ומורכבות, וכולנו חכמים ויודעים את התורה. אני, אישית, סבור שעיקר הבעיה, בדיוק כמו במערכות המשפט הקורסות של מדינת ישראל, היא המורשת המנדטורית הקלוקלת, שמעולם לא תוקנה כראוי, למרות ההמלצות השונות. אבל זה לא הדבר החשוב כעת.
גם לא השאלה איך הגענו לכך שבמדינה - שבה האזרחים לא חשים ביטחון אישי ברחובות; מדינה שבה עבירות רכוש הן משהו שהאזרח מדווח עליו למשטרה כחלק מהליך הפעלת ביטוח הרכוש ולא מתוך מטרה להביא ללכידת העבריינים והשבת הרכוש; מדינה שבה צמרת המשטרה אפופה חשדות על רשלנות פושעת שהביאה למות סוכנים ועל הטרדות מיניות; איך הגענו לכך שבמדינה שכזו - האידיאל לפיו צריכים להיות מתוכנים ומתוקנים שירותי הכבאות היא משטרת ישראל - גם לא השאלה הזו היא הדבר החשוב כעת.
הדבר החשוב כעת הוא לכבות את השריפה. זה לא הזמן לתחקר ולשאול מי אחראי על מה ולמה.
האמת העצובה שבה נסרב להכיר - בדיוק כמו במלחמת לבנון השניה - היא שהמחדל הוא רב-שנים, ואחראים לו מנהיגינו לדורותיהם. הממשלה הנוכחית תתמודד עם הבעיה, ויש סיכוי שאינו בלתי-סביר שבנימין נתניהו ימצא עצמו רדוף האסון הזה, בדיוק כפי שאולמרט מצא עצמו רדוף התדמית התקשורתית של מלחמת לבנון השניה.
אבל הסיכוי הזה, והעיסוק האובססיבי של מדינת ישראל במציאת האשמים, צריכים לחכות.
האש עדיין בוערת.
במקום להאשים, נזכור את הנספים באסון, נחשוב על יקיריהם האבלים ונסייע בידם, נושיט יד למי שהתפנה מביתו, ונציע עזרה ומקלט למי שמתגורר לא רחוק משם והסכנה איננה רחוקה מביתו. והעיקר - בואו ניתן לכבאינו, ולידידינו היוונים (למודי האסון בעצמם), הבולגרים והאחרים להתמודד עם אסון-הטבע הזה.
יהיה די זמן להטלת אשמה באחרים, גם מחר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה