גזר דינם של החיילים שהשתמשו בילד כאילו היה רובוט מפרק פצצות

קוראים לזה "נוהל ילד". שני חיילי גבעתי הורו לילד בן 9 לפתוח תיקים שנחשדו בעיניהם כממולכדים.
הדרך אליו הובילה בבירור דרך המדרון החלקלק של "נוהל שכן" ודרך הפעמו"נים והסכו"ם (החיסולים הממוקדים שנטען כי היו בניגוד להוראות בג"ץ, שהיחידה העומדת לדין בגינם היא ענת קם).

את הסיפור, מעיניהם שלהם, אפשר לקרוא כאן. לקרוא ולבכות. חיילי פלוגת הנדסה, בעלי מיומנות בפירוק פצצות, באמצעה של מלחמה, בסריקה של בניין, שומרים על נשים וילדים, ומבקשים לוודא שכמה תיקים אינם ממולכדים, והדרך בה הם בוחרים היא לא לפרק בעצמם. לא לירות לתוך התיקים. חלילה. לקחת ילד בן 9 ולהורות לו לפתוח התיקים ולפזר תוכנם על הרצפה, כשהם מסתתרים מאחורי מחסה.

היום ייגזר דינם של השניים. ואני שב ומופתע מההתייחסות שלהם, של חבריהם למדים, של משפחותיהם, של מפקדיהם, של המכבסה התקשורתית ההופכת התנהגות קלגסית-מפלצתית ל"נוהל".
השניים חשים פגועים, מספרים לנו. ואני חש פגוע על שהשניים האלה לבשו מדי-צה"ל, ופעלו בשמי, בשם המדינה שלי, באופן ובדרך שבה הם פעלו. קוראים לזה פשע-מלחמה. והוא מהגרועים שאפשר לדמיין.

במקום לחשוב שאולי אני נגזים, בואו נניח, רק לרגע, שהשניים צדקו בחשדותיהם, והתיקים האלה היו אכן ממולכדים. והילד - לפקודתם - היה פותח אותם. והדבר נעשה על ידי חיילים המשרתים מדינה המעמידה לדין הורים על שאינם משגיחים על ילדיהם, בני אותו הגיל. קוראים לזה דיסוננס קוגניטיבי, לתחושה הזו. אצל החיילים האלה היתה כנראה דרך פשוטה לפתור אותו.

הילד בן ה-9 לא נתפש בעיניהם כבן-אנוש. סתם ילד פלסטיני, בדרכו להיות שאהיד.

כשאני נתקל בדוגמא אקראית לדיון של תומכי החיילים, אני מצטמרר. לא שאין צדיקים בסדום, אבל עצם העובדה שהארץ איננה רועשת מכך שחיילים של צה"ל שולחים ילדים קטנים לפרק פצצות, מעידה יותר מכל על התהליכים הנוראיים שהארץ שלנו עוברת.

על פי התקשורת (לך תמצא פסק דין של בית משפט צבאי) החיילים הורשעו בחריגה מסמכות ובהתנהגות שאיננה הולמת , כך שממילא הם אינם צפויים לגזר-דין חמור מאוד. העונש המקסימלי הוא 3 שנות מאסר. והכרוכיות המזועזעות על הענישה החמורה שתוטל יתחילו לצווח בוודאי על חוסר הנאמנות של צה"ל לחייל.

חברים - תתעוררו. מי שהפגין כאן חוסר נאמנות הוא שני החיילים, שהתנערו מחובותיהם כבני-אדם, כיהודים, כישראליים, כחיילים. אפילו אם היה מדובר במקרה ההיפותטי בו התיקים היו של קרוב-משפחה של הילד, של אביו, או אפילו אם התיקים היו שלו - מרגע שעלה בהם החשד שמדובר בתיקים ממולכדים, היתה רק דרך אחת נכונה לפעול. גם באמצעה של מלחמה.
(ואני חוזר: הם עצמם, אחרי שהילד נשבר ולא הסכים לפתוח התיק השני, הראו שהם יודעים את הדרך הזאת - פשוט לירות בתיקים. זה לא שהם לא ידעו מה אפשר לעשות. אבל עיניהם, וחשוב יותר - לבם - טחו מראות את משמעות מעשיהם)

אנחנו הישראלים, הרי לא כמוהם. אנחנו לא הורגים ילדים. אנחנו בני-אדם. זוכרים את המונח "טוהר הנשק" ? ממתי חיילי צה"ל מסתתרים מאחורי האוכלוסיה האזרחית ? מאחורי ילדים בני תשע ?
גם הם נלחמים כך, אתם אומרים ? אז הם יכתיבו לנו את המוסר שלנו ? הם יעצבו את החברה הישראלית ואת הצבא הישראלי ?

מקרים מהסוג הזה מעידים על אופיה של חברה. על אופיה של מדינה. ואנחנו הולכים ומתכערים עם השנים. אם חפצי חיים אנחנו, צריך להתעורר. להפסיק את מכבסות המילים. להביט בראי ולהגיד - בני-אדם שמסוגלים להציב ילד קטן בינם לבין פחדיהם, במקום לפעול כפי שאומנו ולהימנע מקיצור פינות, הם אנשים שכשלו כשל מוסרי גדול. וצריך להתחיל לתקן את
שקולקל. אצל חיילינו - ואצלנו.

ומאחר וחיילינו ממשיכים להיכשל ולא להבין את חומרת מעשיהם, צריך ביהמ"ש לתת להם זמן למחשבה. הרבה זמן. כנראה שרק ככה הם מבינים.

והערה לסדר: בניגוד לאחרים, אני לא חושב שא' ו-ח', חיילי גבעתי שחטאו בפשע מלחמה, אינם בני-אדם בעצמם. הנסיבות אכן היו חריגות. מלחמה בשטח עירוני צפוף. חשש מתמיד לחיים. אוכלוסיה אזרחית עויינת ברובה. קושי עצום להבחין בין אזרחים לבין לוחמי חמאס המתחזים כאזרחים או מסתתרים ביניהם. ובתוך הנסיבות האלה צריך החייל לבצע את תפקידו, על הצד הטוב ביותר, כשהוא שומר על חייו וחיי-חבריו. וכל מה שהוא רוצה, זה לחזור הביתה בשלום.
אבל א' ו-ח' שכחו שהילד, שאל ביתו נכנסו במסגרת תפקידם, גם הוא רוצה לחיות. והוא אפילו לא היה חייל. בסך הכל ילד.
ולמרות זאת, בעומדם מולו, כשהם לובשים מדים ונושאים נשק, הם בחרו לאיים עליו בנשק, ולהורות לו לקחת על עצמו סיכון לחייו, כדי להגן על עצמם ועל חבריהם.
יש מעשים שאסור לעשות כשאתה חייל. בוודאי אם אתה בן-אדם.
ואם אתה לא מבין את זה עכשיו - אנחנו - בני האדם שמסביבך - צריכים לעזור לך להבין. לא לעזוב אותך. לא להשליך אותך כחיה בסוגר. לתת לך את הזמן הנדרש לשבת ולחשוב למה מה שעשית לא היה בסדר.
ואסור לחשוב על א' ועל ח' כחריגים. הם בניה של החברה הישראלית. בהחלט דוגמא מייצגת למיטב בנינו המגינים עלינו בגופם.
את מה שאירע לנפשם של א' ושל ח', שאיפשר להם לעשות את מה שעשו, ולהמשיך ולטעון עד הלום שהמעשה היה כשר וראוי - את העיוות הזה - כולנו צריכים להבין. כולנו צריכים לשבת ולחשוב עליו.
כדי שנעצור את ההתדרדרות הזו.


[עדכון, 21/11/200, לקראת צהריים: ביהמ"ש הטיל עונש מאסר על תנאי. 3 חודשים. והורדה מדרגת סמ"ר לסמל. יישאר להם רישום פלילי ככל הנראה. וזהו.
שיקולי ביהמ"ש, על פי דיווחי התקשורת, חרף היות האירוע חריג המהווה כישלון ערכי של הלוחמים הרי ש -

• המעשים בוצעו במצב לחימה, במסגרתו היו החיילים נתונים למצבי לחץ ומתח קשים ביותר.
• שורה של נסיבות מקלות, בהן עברם הצבאי הנקי של שני הלוחמים והדגישו את איכות שירותם והנסיבות האישיות של כל אחד מהם - ובין היתר הדגישו כי אביו של אחד מהם סייע להעלות את יהודי אתיופיה והיה אסיר ציון וכי בנו מסייע בימים אלה לפרנסת המשפחה.
• פגמים שנפלו בחקירה של אחד מהם, שנערכה לדבריהם בצורה שגויה.

יש ימים שבהם אני תמה על שיקול-דעתם של שופטים. וזה בהחלט אחד מאותם הימים. נדמה ששיקול-דעתו של בית-המשפט אימץ במידה רבה מדי את הפרספקטיבה של החיילים הנמצאים תחת אש, ובמידה פחותה מדי את הפרספקטיבה של האנושיות.

לצערי פסק-הדין וגזר-הדין אינם מול עיני, ואם אשיגם אעדכן הפוסט בהתאם, אבל בהתאם לדיווחי התקשורת, ביהמ"ש לא פסק באופן מיטבי. בלשון המעטה:

1. המצב של לחץ ומתח בוודאי קשור לביצוע הפשע. אבל על פשעים אחרים בתי-המשפט בישראל לא מקלים כל-כך. לחץ ומתח לא הביאו להקלה בעונשם של רוצחים. ובמקרה שלפנינו, רק המזל הביא לכך שהחיילים לא הואשמו ברציחתו של ילד במסגרת פירוק הפצצות, שהם היו צריכים לפרק. רק המזל הביא לכך שהתיקים לא היו ממולכדים.
2. הנסיבות המקלות בוודאי היו צריכות להילקח בחשבון לעונש. אבל ממתי נסיבות מקלות מביאות לאיונו של העונש ? מתוך טווח ענישה של 0 ימים - 3 שנים, ביהמ"ש הלך על טווח מינימלי ביותר. אין פושע אחר שנהנה מיחס שכזה, למעט פוליטיקאים.

לא סתם הזכרתי את הפוליטיקאים. נדמה שביהמ"ש כאן - גם אם לא בכוונה - התקפל תחת הלחץ של מפקדי צה"ל בעבר ובהווה, ולצערנו הדגים שוב את המכתם הידוע בדבר הקשר בין משפט ומשפט צבאי (שהוא זהה לקשר שבין מוזיקה למוזיקה צבאית). ישראל צעדה בפסק-הדין הזה צעד גדול קדימה לדה-לגיטימציה של מערכת-המשפט שלה. יידעו החיילים הבאים שימצאו עצמם יושבים על כסא הנאשמים בהאג או בפורום בינלאומי אחר - גזר הדין של החיילים א' ו-ח' הוא שהביאכם עד הלום.

אם ישראל חפצה שמערכת המשפט שלה לא תיתפש כמערכת מוטה שנמנעת מלשפוט משפט-צדק, יש לערער על גזר הדין. ומהר. ]