בהמשך לפוסט "לחזון המדינה היהודית יהיה עתיד ראוי, רק אם נדע להצטער, בכל הלב, כשאנחנו מביטים על התמונה שלמטה", ביקש אלמוני בעל הכינוי "סתם אחד" להגיב עם הדברים הבאים. אומנם אינני מסכים לכל מה שהוא כתב (במיוחד חלוקות דעותינו בכל הנוגע לקשר בין שמירה על מוסר ושרידות ארוכת-טווח), אבל אין לי ספק שמדובר בדברים נכוחים, שקולים, שראויים להישמע ושיש לקחתם בחשבון, בכל דיון על מלחמה ומוסר:
"מוסר ...
מוסר מלחמתי ...
קל להיות מוסרי כשאתה יושב לשתות קפה באחד הערים האירופאיות למשל.
קצת יותר קשה להיות כזה כשאתה שותה את הקפה בתל אביב, אבל עדיין אפשרי (או לפחות היה כך עד לא מזמן). סה"כ המלחמה היא "שם".
הרבה יותר קשה לעשות את זה כשאתה תחת אש יומיומית, אינסופית. כשקרוביך וחבריך נפגעים ומתים, אם בהם לוחמים ואם בהם יושבים בבתיהם.
מוסר מלחמתי - מהו בעצם ומתי התחיל ? האמנם אלו שלחמו בחרבות היו "נאורים" יותר, כי הרגו רק את מי שמולם ? או "ברברים" יותר, כי מחזה שכיח היה תופעות הלוואי של הרג נשים וטף, אונס, שריפה וביזה ?
מי יותר מוסרי - זה שהורג ומסתתר מאחרי גן ילדים, או זה שרוצה להרוג אותו תוך סיכון "נזק עקיף" או איך שלא קוראים למושג המכובס הזה ?
דם הוא דם הוא דם.
לא משנה של מי הוא. כולם שווים, כולם אנשים.
אבל,
כשאתה בסכנת חיים, האם אמנם תחזיק באותה השקפה ? האם דמך שווה באותו רגע לדם התוקף ?
עצוב מאד לראות תמונות של אנשים שמתו בעצם, סתם כך.
עצוב לי באותה מידה אם הם ילדים או מבוגרים,אזרחים או חיילים, מהגבול הזה או מהשני.
דם הוא דם הוא דם.
אבל,
אם אני חייב להחליט האם זה יהיה דמי שלי או דם האחר ?
אם האחר יורה עלי אש במטרה ברורה להרוג ככל האפשר ?
בעיניי, אין שום זכות לאף אחד לירות טילים סתם כך.אין לזה שום הצדקה.
בעיניי, לא ניתן להשוות טילים המיועדים להרג רנדומלי של חפים מפשע, לבין "סיכול ממוקד" שלעתים יוצא מכלל שליטה.
אני גם חושב שלסוג תגובה כזה אין שום תקדים. ההסטוריה רוויה בדם ומלחמות. הכלל הבסיסי תמיד היה - יורים עליך כדי להרוג כמה שיותר, אתה יורה כדי להרוג כמה שיותר. מי ששובר ראשון את השני הוא ה"מנצח". ככה זה תמיד היה. ככה זה תמיד יהיה. כך אנחנו, האנשים. אני רוצה להאמין שאולי יום אחד זה יראה אחרת, אבל בינתיים, לאורך כל ההסטוריה, כך זה תמיד עבד.
מוסר הוא דבר מצויין. מוסר הוא דבר חשוב מאין כמוהו. ללא מוסר, איך בכלל יראו החיים שלנו ?
אבל, עם מוסר גם לא הולכים למכולת. ועם מוסר אתה לא מנצח במלחמה. אתה יכול לנסות, אבל באמת שקשה לי למצוא את המצביא המוסרי המהולל מן העבר. אולי כי אני לא מכיר אותו. ואולי כי הוא לא קיים ?
כי אם לשים את הקלפים על השולחן -
יש כאן מלחמת הישרדות. העולם הערבי בכללותו לא ממש שמח מקיום מדינת ישראל. שכנינו הקרובים מצפון (חיזבאללה) מדרום (חמאס) וממזרח (הרשות) אפילו לא מכירים בזכות מדינת ישראל להתקיים. אלו הם קלפי הפתיחה. איתם, בוא נודה, קצת קשה לעשות משהו.
מדינת ישראל לעומת זאת, גם כן אשמה. למדינת ישראל ,על כל דורותיה הפוליטים, מעולם לא הייתה שום אסטרטגיה או משהו שקרוב לזה בכל הקשור לנושא. מה שיש זאת מדיניות מסוימת, שהולכת ומשתנה עם השנים, ולא לטובתנו. כי מי שיוזם,פועל ומשנה זה לא אנחנו. אנחנו רק נגררים. ועד שלא נחליט מה אנחנו באמת רוצים ואיפה אנחנו מוכנים לוותר ואיפה לא (ירושלים למשל היא דוגמה לא רעה לנושא), לעולם ניגרר אחרי הצד השני, ולעולם ניתפס כחלשים יותר.וכך, לעולם אין לנו סיכוי אמיתי "לנצח" במלחמה הזו.
כי גם אם הפצצות שלנו יהיו פחות חכמות או יותר - כל אחד והשקפתו - אם לא נדע מה אנחנו רוצים ביום שאחרי, אם אנחנו לא יודעים לאן אנו רוצים להגיע, איך נגיע לשם ?
ובמצב הנוכחי, מה שיש זה בעצם מלחמת התשה ארוכה.
ומי מתיש את מי כבר 25 שנה זה לא סוד.
ואי אפשר לקרוא לזה בשם אחר חוץ ממלחמה.
ועד שלא נדע מה אנחנו באמת רוצים,
ועד שלא נדע מה אנחנו מוכנים להקריב בשביל זה, אם זה מדיני, צבאי, דמי או מוסרי,
ועד שלא נצליח לשכנע את הצד שני, אם מדינית או צבאית, עם או בלי דם ו/או מוסר,
המלחמה הזו תימשך.
ובמלחמה הזו אסור לנו להפסיד."
התלבטתי אם להגיב או לא.
השבמחקמצד אחד - חשוב שלכל קול בויכוח תהיה את ההזדמנות שלו להישמע באופן צלול ובהיר.
מצד שני - יש נקודה בפוסט הזה שעברה לצערי עד כה ללא התייחסות של הקוראים, ועלה בי החשש שזה אולי בגלל שמשום מה הם מקבלים אותה כלשונה.
אני מתכוון לאמירה - "ההסטוריה רוויה בדם ומלחמות. הכלל הבסיסי תמיד היה - יורים עליך כדי להרוג כמה שיותר, אתה יורה כדי להרוג כמה שיותר. מי ששובר ראשון את השני הוא ה'מנצח'. ככה זה תמיד היה. ככה זה תמיד יהיה. כך אנחנו, האנשים. אני רוצה להאמין שאולי יום אחד זה יראה אחרת, אבל בינתיים, לאורך כל ההסטוריה, כך זה תמיד עבד.
...עם מוסר אתה לא מנצח במלחמה. אתה יכול לנסות, אבל באמת שקשה לי למצוא את המצביא המוסרי המהולל מן העבר. אולי כי אני לא מכיר אותו. ואולי כי הוא לא קיים ?"
מדובר כמובן באמירה פרובלמטית ומאוד לא מדוייקת.
מהרבה מאוד בחינות.
המלחמה, לאורך חלקים גדולים מההיסטוריה, נראתה אחרת לגמרי מהמלחמה הטוטאלית המודרנית. במשך רוב ההיסטוריה האנושית הידועה והכתובה, אזרחים לא היו מטרה צבאית לגיטימית אלא שלל מלחמה. היתה הבחנה ברורה בין לוחמים ללא-לוחמים.
הלוחמים הרגו אחד את השני, ואחר כך השתמשו באוכלוסיה האזרחית לצרכיהם. הנפילה של קונסטנטינופול בידי התורכים,
אחד האירועים ההיסטוריים הבולטים ב-1000 השנים האחרונות, מדגימה היטב את הפילוסופיה הצבאית-מוסרית עליה אני מדבר. צרים, נלחמים במגנים (שהם בעיקרם אנשי צבא), כובשים, בוזזים במשך כמה ימי הילולה בהם האזרחים נתונים לרחמי-הכובשים, ואחרי זה הסדר חוזר למכונו.
זו כמובן לא דוגמא יחידה. היו התלבטויות מוסריות רבות לאורך האנושות בשאלה מתי מוצדק לצאת למלחמה וכיצד יש לנהל אותה .
אפילו בדברים כ', י', שמסדיר סוג של דיני מלחמה שתכליתם סוג של טיהור אתני, יש מאמץ ניכר לחוס על הנשים והטף ולא להגיע להשמדה טוטאלית, וגישה דומה מאוד אפשר למצוא באיסלאם המוקדם, וזכורים דבריו של החליף הראשון, אבו-בכר שאצטט מויקי-אנגלית:
"You must not mutilate dead bodies. Neither kill a child, nor a woman, nor an aged man. Bring no harm to the trees, nor burn them with fire, especially those which are fruitful. Slay not any of the enemy's flock, save for your food. You are likely to pass by people who have devoted their lives to monastic services; leave them alone".
אז כן - גם מצביאים אפקטיביים מאוד מימי-העבר היו מוסריים (ואני מניח שתסכים איתי שהן הכיבוש העברי של כנען והן ההתפשטות של האיסלאם בתקופת חליפותו הקצרה של אבו-בכר היו מאמצים מוצלחים מאוד, מהפרספקטיבה הצבאית) ולא חשבו שינצח זה שישיג יותר גופות של הצד השני.
החשיבות של הקול העוסק בשאלת המוסר במלחמה היא כמובן בשאלה עד כמה שיקולים מוסריים יכולים להיות דומיננטיים בעיצוב המהלכים המלחמתיים. ברור שככל שהמלחמה הופכת להיות דומה יותר לזו שבה עוסקת ישראל בעשרות השנים האחרונות - עימות נמוך עצימות אל מול ארגוני טרור/גרילה המסתתרים בקפידה בקרב אוכלוסיה אזרחית שבעיקרה תומכת בהם (או לפחות לא מקיאה אותם מתוכה) כך הולך וגובר החשש שטהרנות מוסרית רבה מדי תביא לכך שאי-אפשר יהיה לנצח. שעצם הבחירה בנתיב המוסרי תביא להפסד. עסקתי בכך לא מעט בבלוג הזה, במיוחד בסיבוב הקודם בעזה שנקרא "עופרת יצוקה" בראשית 2009.
אבל התעלמות מוחלטת מההיבטים המוסריים, הליכה למלחמה בלי מוסר כי עם 'עם מוסר אתה לא מנצח במלחמה' תביא מהר מאוד לכך שתהיה כאן מדינה לא-מוסרית. האם באמת ראוי לקיים מדינה יהודית שהיא לחלוטין לא-מוסרית ? האם זה סוג המדינה שאתה חושב שתרצה שנכדיך יגדלו בה ?
וחשוב מזה - האם זה סוג המדינה שאתה חושב שנכדיך ירצו לגדול בה ?
תביט על המדינות סביב - מה שמייחד את ישראל לעומתן הוא הליבה הערכית שלה. היותה מדינה דמוקרטית, ליברלית, הומניסטית. קח ממנה את הליבה הזו, ומהר מאוד היא תאבד את היתרונות הכלכליים והטכנולוגיים שמהווים את התשתית ליתרונה הצבאי.
בלי היתרונות האלה, בלי פערי איכות, המתמטיקה הכמותית תפתור מהר מאוד את המשוואה של ההישרדות.
עיניך הרואות - מוסר, להשקפתי, הוא לא סתם מין דבר כזה שלא הולכים איתו למכולת.