פעמים רבות, רבות מדי, אני מוצא עצמי מסביר לבני-שיחי שהמשטרה והתקשורת בישראל לא עוסקות בשחיתות האמיתית.
מאז אריה דרעי, כיף נורא למשטרה ולתקשורת לבחור יעד פוליטי, רצוי בכיר ככל האפשר, ולעסוק בחשדות כאלה ואחרים סביבו. זה לא משנה אם זה מגיע להרשעה או לו. זה בכלל לא היעד. היעד עבור העיתונאי הוא מכירת עיתונים, ועבור השוטר הוא עיסוק חקירתי מעניין. בשני המקרים, אני משוכנע, למרבה הצער, שהם מאמינים לעצמם כשהם מביטים בראי וחושבים שהם עוסקים בחשדות-חשובים שאסור להתעלם מהם. בשני המקרים, אני משוכנע, למרבה הזוועה, שהם מפרקים את המדינה הדמוקרטית הישראלית לרסיסים.
אט-אט אנשים מוכשרים יותר נמנעים מלהגיע. אט-אט, רק אלה שאין להם שום בעיה שכל הסובבים אותם חושבים שהם מושחתים נשארים בפוליטיקה. אט-אט, הולך ופוחת הדור. ואת המצב הזה מייצרים אותם אנשים שחושבים שהם מגנים על הדמוקרטיה.
אז מהי השחיתות האמיתית תשאלו ?
התקשורת של השבוע האחרון עסקה, באופן מפתיע, ב-3 סיפורים שונים, שמעידים על בעיות האמת של ישראל. הרשימה הבאה איננה רשימה ממצה, אך היא מדגימה היטב לאן צריך להיות מופנה הפנס. היכן צריכה להיות מרוכזת אכיפת-החוק הישראלית:
1. NRG מספר סיפור קשה ומר על אחת מאושיות ההתיישבות ביהודה ושומרון, אדם שרבים נמנים על מעריציו, אבל רבים לא פחות נמנים כיום עם שונאיו והפוחדים ממנו, בגלל התעלמותו מכל כלל של חוק וסדר והתנהגותו בסגנון 'אני ואפסי עוד'.
אם נצטט מהכתבה את אחד החלקים הפחות קשים שבה:
"...הוא אדם עם נוכחות פיזית מרשימה מאוד, מזכיר את א"ד גורדון. הוא איש של עמל ויגע, תמיד לבוש בבגדי עבודה. יש לו ברק בעיניים והוא מדבר בצורה לוהטת ונוקבת על כל דבר. במשך שנים רבות הערכתי אותו, כי הוא עושה דברים מתוך מקום עמוק מאוד ופנימי מאוד. מבחינה כלכלית הקמת החווה שלו הייתה מעשה כמעט התאבדותי אבל הוא הצליח. ההתיישבות על הרכס פה היא במידה רבה בזכותו, החזון היה שלו.... הבעיה היא שהוא לא מסוגל לראות אף אחד אחר חוץ מעצמו. תפיסת המציאות שלו היא שכולם צריכים להקשיב לו, לממש את הרצונות שלו ולסייע לו. הוא אמר לי במפורש: 'אני הריבון של כל האזור הזה'. הוא מוכן להקשיב לך אם תחשוב כמותו ותעזור לו, אך ברגע שתמתח עליו ביקורת אתה לא קיים מבחינתו. הסיפור של הכוח חשוב מאוד אצלו. לא מעט אנשים הזהירו אותי ממנו, אמרו לי שאני עלולה להיפגע. כשהתחלנו את המאבק ממש פחדתי ממנו, אבל אחרי שהחלטתי להמשיך במאבק אמרתי לעצמי שאני מפסיקה לפחד".
הדוגמא הזו - של אובדן שלטון-החוק בנימוקים של מהלכים ערכיים, תוך אי-הבנה שבלעדי התשתית של שלטון החוק לא יהיה כאן שום-דבר, חוזרת ונשנית בתחומים רבים, רבים מדי, של החברה הישראלית. זה אולי לא מקרה שדווקא באחד מאזורי 'המערב הפרוע' (או במילים יפות יותר, הספר הישראלי) שומעים על סיפור כזה, אבל סיפורים כאלה ממש אפשר למצוא גם רחוק מהקו הירוק, עמוק בתוך ארץ ישראל הישנה, והלא-כל-כך יפה.
2. מוספשבת של מעריב ערך תחקיר מרשים, המצוטט ב-NRG על ידי קלמן ליבסקינד, המלמד על עומק הפרובלמטיקה של תהליך ההצבעה במגזר הערבי. מדובר ב"זיופים בקנה מידה גדול, המוני אנשים שמצביעים עבור אחרים, עוד ועוד ניסיונות של חברי ועדות הקלפי עצמן לחלק בין המפלגות הערביות את קולותיהם של מי שלא הגיעו לממש את זכותם. "
כשיודעים על אחוזי ההצבעה הנמוכים במגזר הערבי, ומבינים מהתחקיר הזה שבקלפיות בהן יש אחוז הצבעה נמוך מרשה לעצמה ועדת-הקלפי "להשלים" הצבעות בחלוקה בין המפלגות הנוכחות (בהתאם לנציגים החברים בועדת הקלפי), קשה שלא להתחלחל.
אם התחקיר הזה נכון, הציבור הערבי כבר מזמן איננו משתתף בבחירות, וההצבעות בשמו נעשות על ידי עסקנים המחלקים ביניהם את קולות הציבור שלא הגיע. אפשר אולי להאשים את הציבור בפאסיביות, אבל איפה המדינה ? מדוע היא איננה משנה את הליכי הבחירות כך שהנהגים הפסולים האלה ייפסקו, ואזרחים אמיצים שאולי היו שמחים לבוא ולהצביע יוכלו לעשות כן ?
יותר מזה, יש למישהו ספק שאותם מנהגים עליהם מלמד התחקיר קיימים גם בקרב ציבורים אחרים ? שדפוסים פרובלמטיים יכולים להתקיים גם בקלפיות רבות אחרות בארץ, ואיננו יודעים עליהם, בגלל תחכום רב יותר של ועדות-הקלפי המעורבות ?
גם אם ישראל איננה מסוגלת למחשב את הליך ההצבעה באופן שימנע כפל הצבעות -
למשל, מצביע יזדהה באופן ביומטרי שיירשם ויישמר לשארית יום ההצבעה כשיטיל את הפתק, כך שאותו אדם לא יוכל להטיל פתק נוסף. הנתונים יימחקו עם תום מועד הערעורים על הקלפיות, כדי למנוע יצירת מאגר ביומטרי שישמש לצרכים אחרים - אין בכך כדי למנוע אפשרות של מנגנון אחר. דוגמא אפשרית - הקמת מאגר 'שומרי קלפי' מקרב בעלי המקצועות המחוייבים באתיקה, וגיוסם לשירות-לאומי בן יומיים, במסגרתו הם יוקצו, באופן אקראי, לשמירה על הקלפיות השונות ברחבי הארץ. אם אנשים לא יודעים לאיזו קלפי הם יוקצו, וההקצאה היא אקראית, האפשרות שלהם להגיע לברית של רמאות, כשרשיון-העיסוק שלהם עלול להיפגע כתוצאה מבגידה של אחר השומרים האחרים, היא קלושה למדי.
האפשרות קיימת - עכשיו רק צריך שהציבור בישראל יבין עד כמה הדפוסים המושחתים הקיימים פוגעים בו.
הדוגמא הזו - של שחיתות רחבת-היקף בתהליכי הבחירות, מאפיינת את מכלול הדפוסים המרכיבים את הדמוקרטיה הישראלית. בתחומים רבים מדי, המנגנון הוא חור הקורא לגנב. תביטו על הדרך שבה יכולות מפלגות לפעול תוך שהן מתנכרות לערכי-יסוד במשטר הדמוקרטי כמו שוויון-נשים, אבל מצביעות על בעיות של מפלגות אחרות. תביטו על המערכת המחייבת פוליטיקאים להוציא כספים רבים כדי להגיע לציבור הישראלי, אבל לא מעניקה להם מימון בהיקף הזה, וכך שולחת אותם אל זרועותיהם (הפתוחות לרווחה) של עשירי הארץ והעולם. תביטו על ההתעקשות להימנע מבחירות אזוריות, באופן שמונע יצירת זיקה ישירה בין נבחרי העם לבוחריהם, ומותירה את הנבחרים בחיבוק (הדוב) של המפלגות.
3. YNET מספר על וידויו של שר הביטחון הישראלי, אהוד ברק, שלקח על עצמו להוציא באופן ודאי מהארון את אחריותה של ישראל על התקיפה בשבוע שעבר של שיירת נשק ו/או בניין בסוריה. ברק הסביר שמה שקרה בסוריה לפני כמה ימים זו "הוכחה שכשאנחנו אומרים משהו, אנחנו מתכוונים לו. אנחנו אומרים שאיננו חושבים שצריך להרשות להעביר מערכות נשק מתקדמות ללבנון".
עצם קיומה של דוקטרינה מסויימת ביחסי החוץ-והביטחון של ישראל איננה דבר רע כמובן. אבל כשהדוקטרינה הזו קובעת שעמימות היא אינטרס בטחוני ישראלי, ושר-הביטחון של ישראל פוגע באינטרס של המדינה של בטחונה הוא מופקד, מתוך אינטרסים אישיים משלו, קשה שלא להתרשם שמרוב אינטרסים, אין על מי לסמוך.
וכל זה, בלי שאפשר לתמוה בכל הנוגע לתזמון של המבצע הזה, בלי שאפשר לחשוש שאולי אולי שר-הביטחון מנסה לארגן לעצמו קדנציה נוספת כשר-ביטחון, כתוצאת-לוואי 'מצערת' של מבצע שיתגלגל לו לכדי מערכה של ממש. גם בלי חששות-קונספירטיביים שכאלה, ברור לנו שדבריו של שר-הביטחון לא נועד לאוזני החיזבאללה והמשטר השליט בסוריה. הם הרי יודעים מי תקף, מה הותקף, ולמה. הדברים האלה נועדו לאוזני ציבורים אחרים, ומאחר ואין בהם לשרת את טובת-המדינה, אין לנו אלא להסיק שהם משרתים את טובתם של אחרים.
זו כמובן לא הפעם הראשונה שבכיר ישראל פועל באופן שפוגע במדינה שלו. בהיותו ראש-האופוזיציה, היה זה בנימין נתניהו שרץ לספר לתקשורת שישראל היא שתקפה את הכור בסוריה ב-2007. רע לא אונה לו, והציבור אף בחר מאז באופן שהעלה אותו לשלטון המדינה - פעמיים.
תאמרו - הציבור מטומטם.
אומר: אולי. אבל איך נדע את זה אם התקשורת הישראלית לא עוסקת בבעיות האלה? אם המשטרה הישראלית לא חוקרת את הפרות-החוק האלה ?
השחיתות האמיתית בישראל היא זו שמפרקת את שלטון-החוק מכל הכיוונים, בשמם של ערכים אחרים. גם אם יש מי שפוצה פה ומצפצף, המערכות - התקשורת ואכיפת-החוק - אינן מרימות את הכפפה. וכך ממשיכה לה שיירת השחיתות לעבור, ויסודותיה של מדינת-היהודים הולכים ומתכרסמים להם.
עד מתי ?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה