החיים בעזה

מכון ממר"י  פרסם סדרת מאמרים על שלטון חמאס ברצועת-עזה, במלאת 4 שנים לעליה לשלטון של חמאס.

המאמר שתפש במיוחד את עיניי הוא זה העוסק בחיי היומיום בעזה.
ציטוט קטנטן ממנו, כדוגמא:

"התערבות של החמאס בתחום חיי החברה של תושבי עזה התבטאה בין השאר ברדיפתה את הקוסמים ועושי הכשפים. בכירים בחמאס דוגמת סגן שר הדתות, ד"ר עבדאללה אבו ג'רבוע, וסגן מפקד היחידה לחקירות כלליות של החמאס, מנצור חמאד, טענו כי התופעה פוגעת במרקם החברתי בעזה וגורמת לפירוק משפחות. דווח כי בשנה האחרונה נעצרו כ-150 איש בחשד שעסקו בכשפים."

שווה קריאה. 

מחאה או ירידה

ניר (שוקו) כהן בטור מעניין ומרגש מספר על חברו הטוב שירד מהארץ, לטובת מדינת רווחה אירופאית.
קראתי ושוב הופתעתי עד כמה גל המחאה החברתית מאפשר הכרה ופגישה עם הדומים.
3 חברים קרובים שלי כבר אינם ישראלים.
האחד אנגלי, השניה קליפורנית בארה"ב, והשלישי בדרכו להפוך לברזילאי.
כל אחד ממניעיו, כל אחד בדרכו, כל אחד בשלב אחר בחיים.
מהפרספקטיבה שלי, כציוני-יהודי, וכחבר, ניסיתי כמובן לשכנע להישאר.
אבל כבן-אדם וכחבר, הבנתי אותם.

אי-אפשר לצפות מבני-אדם לחיות במצב תודעתי מגויס יותר ממאה שנים, כשהמדינה מתפרקת מתפישות של אחריות הדדית וסוגדת לטייקוני-הזהב. אי-אפשר לדרוש מאנשים להקריב את חייהם, כשהמדינה אינה מפגינה מחוייבות דומה כלפיהם. דווקא מפלגות שמובילות קו מדיני תקיף אמורות להבין את זה יותר טוב.

ממחאה להתארגנות

הארץ מדווח  שקבוצות המחאה השונות ברחבי הארץ מנסות להקים מטה משותף.
זה בדרך כלל השלב שבו מחאות בישראל מתפוררות.
האם המפגינים השונים, בעלי האג'נדות השונות יצליחו להתארגן לרעיונות משותפים ?

• מהלך  אפשרי אחד הוא מיתון של הדומיננטיות של הנאו-ליברליזם בישראל, ושילוב מחדש של מחשבה קיינסיאנית, כפי שהצעתי כאן והציעו אחרים. 
• מהלך אפשרי נוסף, הוא שיתוף פעולה קונסטרוקטיבי בין המפגינים לבין נציגי הציבור בכנסת, כפי שלמשל נראה שהתחיל בנוגע למחאה המכונה "מחאת האמהות". זהו כיוון עתיר-פוטנציאל, אבל שיחייב ערנות גדולה מצד המפגינים, כדי למנוע רתימה לעגלה פוליטית זו או אחרת, או למהלכים ציניים של תמיכה הצהרתית, תוך מימוש מטרות אחרות, וטיפול בכפפות של משי, כפי שקרה במחאת הקוטג' (למרות שכותב דברים אלה מקווה שאולי הדיון בממשלה ביום ראשון הקרוב עוד יפתיע כמובטח, אך חושש שהפתעות אם יהיו - יהיו לרעה) . 
• מהלך  אפשרי  שלישי הוא הצמדות לתביעה לשינוי יסודי של תרבות המשא-ומתן. בניגוד לעמדות שחוזרות ונשמעות, אין שום דבר מקודש במשא-ומתן מאחורי הקלעים. נכון שהוא בדרך-כלל אפקטיבי יותר, ובמשא-ומתן ציבורי יש לעתים נטייה להינעל בעמדות, אבל כפי שמדגימות תוכניות הריאליטי, אפשר להגיע לקירוב כלשהוא של המציאות אם מתרגלים למצלמות שמלוות 24 שעות ביממה. השינוי יכול להתחיל מתרבות ושיטת הדיון. אין הכרח לבחור במגרש ובשיטה הנוחים לממשל ולמפלגות.תהליכים של שיתוף נמשך של הציבור בקבלת ההחלטות אפשריים בעידן האינטרנט. לא חייבים להתדיין כמו במאה ה-18. 

זהו שלב ההתבגרות של המחאה החברתית הזו. זהו השלב שבו קל יותר למתנגדים לה לפורר אותה. האם ידעו המשתתפים במחאה להעדיף את המלכד על המפריד ? ימים יגידו.

[עדכון: שמחתי לראות שגם אחרים סבורים שהרעיון של מו"מ אל מול המצלמות אינו מופרך כל-כך]

international community keeps watching bloodshed in Syria with hands folded

As the US turmoil regarding the debt ceiling nears the end (of the current crisis), the ongoing battles in Libya and slaughters in Syria make it clearer than ever: International intervention is the key that differs slaughters from battles. But watching the U.S entangled in its internal affairs, and the seeing the current lack of other international players willing to step in and assist&protect innocent protesters, leaves one very pessimistic.

Don't get me wrong. I'm confident that the processes in the middle east have reached a level where some profound changes will take place, wherever citizens did not succumb to government violence and persisted, taking huge chances, fighting for liberty.

But the price will be so much heavier.

Why is it that the international community repeatedly fails to undertake and implement the obvious steps ?
What makes the statesmen of democracies so insensitive to injustice that they stand aside instead of standing by the people of Syria ? 

אין שום דרך באופן הזה לקיים שלטון לגיטימי

"אין שום דרך באופן הזה לקיים שלטון לגיטימי. גם לא במזרח התיכון". הדברים נאמרו על ידי שר הביטחון של מדינת ישראל, אהוד ברק, בנוגע לשלטון של אסד ולאירועי הטבח האחרונים של מפגינים בסוריה בידי השלטון. 


לא נכון להשוות -

• בין דיקטטורה לדמוקרטיה,
• בין שלטון שמדכא בכוח את עמו לשלטון נבחר,
• ובין משטר שיש בו זכות להפגין למשטר שהפגנה היא פעולה שהמשתתף בה מסכן את חייו,

ובכל זאת - כשרואים את הדרך שבה ההגמוניה הנאו-ליברלית בישראל נאבקת אל מול העם, קשה שלא לדמיין את אסד מעיר הערה דומה לשריו, כשהוא מעריך שהמשטר בישראל הגיע לסוף דרכו. 

קשיים בהרכבת צוותי הפעולה של נתניהו: ולא במקרה

על פי דיווחים בתקשורת, ראש הממשלה נתניהו מתקשה להרכיב צוותי פעולה שיטפלו בקשיים החברתיים-כלכליים,  נשואי המחאה החברתית.

לא צריכים להיות מופתעים מהסירוב הזה לעמוד תחת האלונקה של ממשלת נתניהו ולסייע בסחיבתה. אנשים לא רוצים להיות עלי-תאנה גם בהקשר הזה, או לצאת פראיירים ולגלות אחרי עמל רב שמשתמשים ברצונם הטוב כדי להמשיך ולקדם מדיניות הפוכה בתכליתה. כל מי שעיניו בראשו מבין שהוא עוד ימצא עצמו שותף להחלטה דומה לזו שכבר התקבלה, להטיל על כתפי הרפתנים את האחריות למחירי המוצרים שנקבעים על ידי המחלבות והרשתות, למרות העדר קשר ברור לכל בר-דעת בין מחיר החלב לרפתן - העדר קשר שהתבטא בתקופות בהן מחיר החלב לרפתן ירד אבל מחירי הקוטג' וחבריו למדף דווקא עלו.
יידע כל מועמד לצוות שכזה: אתה עוד עלול לראות כיצד רצונך הטוב משמש כנימוק להמשך קידום של מדיניות נאו-ליברלית, למרות שברור לכל מי שעיניו בראשו, שהנאו-ליברליזם הוא שהביא את המעמד הבינוני עד הלום.

גם אם המחאה החברתית תישוך עם תום הקיץ, גם אם ייצאו חברים לצוותי הפעולה של נתניהו שימשיכו לקדם את החזון הנאו-ליברלי, לא קשה להבין שהסדקים הבולטים בנכונות של החברה הישראלית להמשיך ולכפוף עצמה להגמוניה הנאו-ליברלית מסמנים נקודת-מעבר. אולי יידרשו עוד שנים לנפילת השלטון הנאו-ליברלי בישראל, אבל בדומה לנפילת הקומוניזם בבברית-המועצות ובשכנותיה במזרח-אירופה, הנפילה הזו קרבה. 

מנכ"ל משרד האוצר מתפטר

דה-מארקר מדווח שמנכ"ל משרד האוצר מתפטר.  על פי הדיווח הרקע להתפטרות חילוקי דעות בין המנכ"ל לשר הממונה בנוגע לשאלה מהי הדרך הנכונה לבחון בעיות יסוד במשק. בעיות שיש להן קשר הדוק עם גלי המחאה החברתית הפוקדים את ישראל לאחרונה, לשמחת כל אזרחיה, ולצער חלק (לפחות) מפוליטיקאיה ופקידיה.
הדיווח מעניין במיוחד לאור העובדה שנראה כי כל בכירי משרד האוצר ממשיכים הלאה. מה הם יודעים שאנחנו לא ?