ממחאה להתארגנות

הארץ מדווח  שקבוצות המחאה השונות ברחבי הארץ מנסות להקים מטה משותף.
זה בדרך כלל השלב שבו מחאות בישראל מתפוררות.
האם המפגינים השונים, בעלי האג'נדות השונות יצליחו להתארגן לרעיונות משותפים ?

• מהלך  אפשרי אחד הוא מיתון של הדומיננטיות של הנאו-ליברליזם בישראל, ושילוב מחדש של מחשבה קיינסיאנית, כפי שהצעתי כאן והציעו אחרים. 
• מהלך אפשרי נוסף, הוא שיתוף פעולה קונסטרוקטיבי בין המפגינים לבין נציגי הציבור בכנסת, כפי שלמשל נראה שהתחיל בנוגע למחאה המכונה "מחאת האמהות". זהו כיוון עתיר-פוטנציאל, אבל שיחייב ערנות גדולה מצד המפגינים, כדי למנוע רתימה לעגלה פוליטית זו או אחרת, או למהלכים ציניים של תמיכה הצהרתית, תוך מימוש מטרות אחרות, וטיפול בכפפות של משי, כפי שקרה במחאת הקוטג' (למרות שכותב דברים אלה מקווה שאולי הדיון בממשלה ביום ראשון הקרוב עוד יפתיע כמובטח, אך חושש שהפתעות אם יהיו - יהיו לרעה) . 
• מהלך  אפשרי  שלישי הוא הצמדות לתביעה לשינוי יסודי של תרבות המשא-ומתן. בניגוד לעמדות שחוזרות ונשמעות, אין שום דבר מקודש במשא-ומתן מאחורי הקלעים. נכון שהוא בדרך-כלל אפקטיבי יותר, ובמשא-ומתן ציבורי יש לעתים נטייה להינעל בעמדות, אבל כפי שמדגימות תוכניות הריאליטי, אפשר להגיע לקירוב כלשהוא של המציאות אם מתרגלים למצלמות שמלוות 24 שעות ביממה. השינוי יכול להתחיל מתרבות ושיטת הדיון. אין הכרח לבחור במגרש ובשיטה הנוחים לממשל ולמפלגות.תהליכים של שיתוף נמשך של הציבור בקבלת ההחלטות אפשריים בעידן האינטרנט. לא חייבים להתדיין כמו במאה ה-18. 

זהו שלב ההתבגרות של המחאה החברתית הזו. זהו השלב שבו קל יותר למתנגדים לה לפורר אותה. האם ידעו המשתתפים במחאה להעדיף את המלכד על המפריד ? ימים יגידו.

[עדכון: שמחתי לראות שגם אחרים סבורים שהרעיון של מו"מ אל מול המצלמות אינו מופרך כל-כך]