ניר (שוקו) כהן בטור מעניין ומרגש מספר על חברו הטוב שירד מהארץ, לטובת מדינת רווחה אירופאית.
קראתי ושוב הופתעתי עד כמה גל המחאה החברתית מאפשר הכרה ופגישה עם הדומים.
3 חברים קרובים שלי כבר אינם ישראלים.
האחד אנגלי, השניה קליפורנית בארה"ב, והשלישי בדרכו להפוך לברזילאי.
כל אחד ממניעיו, כל אחד בדרכו, כל אחד בשלב אחר בחיים.
מהפרספקטיבה שלי, כציוני-יהודי, וכחבר, ניסיתי כמובן לשכנע להישאר.
אבל כבן-אדם וכחבר, הבנתי אותם.
אי-אפשר לצפות מבני-אדם לחיות במצב תודעתי מגויס יותר ממאה שנים, כשהמדינה מתפרקת מתפישות של אחריות הדדית וסוגדת לטייקוני-הזהב. אי-אפשר לדרוש מאנשים להקריב את חייהם, כשהמדינה אינה מפגינה מחוייבות דומה כלפיהם. דווקא מפלגות שמובילות קו מדיני תקיף אמורות להבין את זה יותר טוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה