לא לרשימת דרישות, כן לעיצוב משותף של החזון

דה-מארקר, בהמשך לקו התמיכה במחאה החברתית, קורא להמשך המחאה ולא למעבר למשא-ומתן, ולטעמי בצדק רב, כפי שעוד אנמק. אבל ראשית, הנקודות במאמר שכדאי לשים לב אליהן:

• "הרעיון של רשימת הדרישות הוא קשקוש מוחלט. לא רק מפני שאי אפשר לגבש רשימה כזאת באמת, וגם לא רק משום שאיש לא ימלא אותן, אלא בעיקר משום שכל דבר שלכאורה "תקבלו" - יתפוגג, יתאפס וייעלם. גם מה שייראה מבטיח יילקח מכם בגל הקיצוצים הבאים שיבוא כשיגיע מחזור ההאטה במשק. והוא תמיד מגיע. אתם לא יכולים להכין "רשימת דרישות" משום שבלי שינוי מבני, עמוק וארוך טווח במשק - כל שקל שייצא מתקציב המדינה יוגש לכם למחרת או לאחר כמה שנים במקום אחר. אתם בסיס המיסוי של המדינה, אתם כוח העבודה שלה ואתם גם החולייה החלשה. לכן, כל רשימת דרישות שמבוססת על שליפות, סיסמאות וגחמות, אם תיושם, תגולגל לבסוף לפתח שלכם או של ילדיכם. "
• "...אתם חייבים להישאר ברחוב כי המערכת הפוליטית, הכלכלית והציבורית לא רואה אתכם ממטר. זה לא עניין אישי, באמת שלא - אתם פשוט לא קיימים כי לפניכם יש שורה ארוכה וחזקה של קבוצות אינטרסים מתוחכמות, מלוכדות ומיומנות שעסוקות בקידום העניינים שלהם. והם, בניגוד לכם, עוקבים באדיקות אחר כל פעולה של הממשלה ושל הגורמים העסקיים החזקים כדי לוודא שהם לא ניזוקים ממנה."
• "...אתם צריכים להישאר ברחוב כי המדינה הזאת שייכת לכם, מאות המיליארדים שבהם שולט קומץ טייקונים שייכים לכם, והמונופולים והקרטלים שלהם קיימים רק בעזרתכם. אלה המסים שלכם, הפנסיות שלכם והעבודה שלכם שמממנים את החבורה הזאת. פעם הם הבינו את זה, לכן היה להם סולם ערכים מסוים, נורמות, קווים אדומים ואיפוק. בשנים האחרונות הם ראו שאתם אדישים לחלוטין - אז הם החלו לחצות את כל הקווים ולהתייחס אליכם כאל וסלים באחוזה פיאודלית. "
• "אתם חייבים לנכש מתוככם את כל האידיאולוגים והפוליטיקאים. גם את אלה שצועקים בשבח הקפיטליזם וגם את אלה שצועקים סוציאליזם. תגידו להם תודה רבה, אבל מהסחורה הזאת כבר טעמתם, כבר קיבלתם, והבנתם שזה לא מוביל אתכם לשום מקום. אתם רוצים דיון מקצועי ואמיתי בשאלה כיצד מעלים כאן את רמת החיים ואת איכות החיים. אתם רוצים לדעת איך תקבלו מערכות ציבוריות איכותיות יותר, מחירים נמוכים יותר ולכידות חברתית גדולה יותר. "

דה-מארקר מזהיר ש"על המחאה הזאת מנסים וינסו לרכוב בימים, בשבועות ובחודשים הקרובים כל הכוחות והגורמים שרוצים לשמר את השיטה. חלק מהם ינסו לרכוב עליה כדי להרוג אותה, חלק ירכבו עליה כדי להסיט אותה לכיוונם, וחלק ינסו להחדיר לתוכה את האידיאולוגיות שלהם". ביקורתיות מחייבת להצביע על-כך שהמאמר הזה גם הוא נסיון להסיט את המחאה לכיוון בו מאמינים הכותבים בדה-מארקר. הדגש שבפיסקה האחרונה על כלכלה, מסים, תחרות ואפקטיביות המגזר הציבורי הוא דגש שנובע מפרספקטיבה מסויימת.

המחאה החברתית בוודאי לא צריכה להתמקד רק באלה. צד ההכנסות ודרך התנהלות המשק חשובים, ויש לבצע בהם שינויים יסודיים. אבל גם צד ההוצאות חשוב לא פחות. הציבור רוצה חינוך, בריאות, רווחה, דיור ופרנסה באיכות גבוהה, מבלי שהוא יידרש למכור את נשמתו לשטן כדי לקבלם.

אין בכך כל בשורה חדשה. הרבה מחאות ומהפכות בעבר הקרוב חתרו לכך. הדור הקודם בישראל, ובמקומות אחרים בעולם, ראה לנגד עיניו את "הארץ המובטחת", מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית, וסבר שמדובר בחזון בר-קיימא. לטעמי, זוהי נקודת המפגש של כל השותפים למחאה. ו"דה-מארקר" צודק - המפגינים לא צריכים להסביר לממשלה איך להשיג את החזון הזה. הם צריכים להסביר לה את החזון בו הם חפצים, והיא - כשלוחתם - צריכה לפעול למימושו.

פוליטיקאי שמבקש רשימת-דרישות הוא פוליטיקאי שמתנער מתפקידו. תפקידו של פוליטיקאי הוא להציג חזון שמייצג את רצונם של ציבור בוחריו או את הנחוץ להם לדעתו, לקבל את אמונם, ולפעול בעזרת עובדי-המדינה שהציבור העמיד לרשותו, כדי לממש את החזון הזה. לכן המשא-ומתן בין נציגי המחאה לבין נציגי הממשלה לא צריך להתנהל סביב רשימת דרישות אלא סביב חזון.

מאחר וועדת טרכטנברג (הידועה גם בכינויה "צוות רוטשילד") אין סמכויות למו"מ בהיקפים רחבים, אלא רק למו"מ על בסיס דרישות, והיא תהיה מסוגלת לקדם רק דרישות שהיקפן התקציבי מוגבל, הרי שאין טעם לשבת ולנהל עם הוועדה הזו משא-ומתן.

עד אשר לא תגיע הממשלה להבין את הנקודה הזו, עד אשר היא לא תפסיק להסתתר מאחורי ועדות, עד אשר יישבו להם פוליטיקאים עם מפגינים יחד כדי ללבן את החזון העתידי של מדינת ישראל, אין זו רק זכותו של כל אזרח להמשיך במחאה, אלא חובתו לנצל את זכות-המחאה, ולצאת להפגין.