הכתובת היתה על הקיר עוד בשלהי 2010. מדיניותו של שר החוץ הישראלי, שהבטיח שמדיניותו החדשנית והאגרסיבית, ובחובה הדגש על דרום-אמריקה תשנה את מעמדה של ישראל בעולם, אכן נשאה פירות והועילה מאוד למדינה הפלסטינית המתהווה.
והנה נראה שסוף-סוף ממשלת ישראל מבינה שהצפוי אכן עלול להתרחש: בהעדר עמדה אמריקאית תקיפה, מדינה פלסטינית תוכרז באו"ם בחודש הבא, וישראל לא תוכל לעשות דבר כדי לשנות זאת.
קשה להאמין שהתובנה החדשה אכן תביא את ישראל לעזוב את נתיב קבלת-ההחלטות-התמוהות שמחלישות מאוד את הלגיטימיות של עמדותיה בסוגיות הישראליות-פלסטיניות.
היא בחרה בדרך הזו בנוגע להסכם האחדות הפלסטיני, היא הקפידה לאורך שנים לוודא שאפילו הפלסטינים שבמזרח ירושלים יהיו מופלים לרעה בכל הנוגע לשירותים שהם מקבלים (ואם בארזים המאוזרחים לכאורה נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי-הקיר שלא זכו לתעודה מסוג כלשהוא מידי ישראל?). הפאסיביות והאפאטיות שבהן מתנהלת ממשלת ישראל אל מול הפלסטינים מכינים את כולנו לכך שכל שיוותר לה לעשות, כשיבוא ה-'כ"ט בנובמבר' הפלסטיני במהלך ספטמבר, הוא להתמודד עם התגובות של ההמון הנלהב. גם שם, יש לשער, לא נראה הפתעות מרעישות מצדה של ישראל.
כמה חבל. בהתחשב בכך שאם רק תרצה ארה"ב בכך, ההכרה מצד העולם במדינת-פלסטין תהיה עובדה מוגמרת,
כל מדינאי מתחיל היה מבין שהגיע הזמן להחליף תקליט. אבל ממשלת נתניהו לא עושה זאת (לפחות עד כה) בנוגע למחאות החברתיות הישראליות. מדוע שתעשה כן בסוגיה שהמחאות לגביה התחילו הרבה הרבה שנים קודם ?
ובכל זאת, מותר לדמיין שישראל תפתיע את כולם, ובספטמבר תבחר להיות שותפה ליוזמת ההכרה במדינה הפלסטינית. תוביל את המהלך של גיוס התמיכה יחד עם ארה"ב. ותנסה להוביל מהלך שיכיר מצד אחד במימוש הזכות - הלגיטימית לגמרי - של העם הפלסטיני למדינה משלו, ומאידך, לעצב את המהלך כך שיהיו בו את המרכיבים הנדרשים שיובילו את שני הצדדים, הפעם כמדינות, לשולחן המשא-ומתן, לצורך עיצובו של הסדר-קבע.
והנה נראה שסוף-סוף ממשלת ישראל מבינה שהצפוי אכן עלול להתרחש: בהעדר עמדה אמריקאית תקיפה, מדינה פלסטינית תוכרז באו"ם בחודש הבא, וישראל לא תוכל לעשות דבר כדי לשנות זאת.
קשה להאמין שהתובנה החדשה אכן תביא את ישראל לעזוב את נתיב קבלת-ההחלטות-התמוהות שמחלישות מאוד את הלגיטימיות של עמדותיה בסוגיות הישראליות-פלסטיניות.
היא בחרה בדרך הזו בנוגע להסכם האחדות הפלסטיני, היא הקפידה לאורך שנים לוודא שאפילו הפלסטינים שבמזרח ירושלים יהיו מופלים לרעה בכל הנוגע לשירותים שהם מקבלים (ואם בארזים המאוזרחים לכאורה נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי-הקיר שלא זכו לתעודה מסוג כלשהוא מידי ישראל?). הפאסיביות והאפאטיות שבהן מתנהלת ממשלת ישראל אל מול הפלסטינים מכינים את כולנו לכך שכל שיוותר לה לעשות, כשיבוא ה-'כ"ט בנובמבר' הפלסטיני במהלך ספטמבר, הוא להתמודד עם התגובות של ההמון הנלהב. גם שם, יש לשער, לא נראה הפתעות מרעישות מצדה של ישראל.
כמה חבל. בהתחשב בכך שאם רק תרצה ארה"ב בכך, ההכרה מצד העולם במדינת-פלסטין תהיה עובדה מוגמרת,
כל מדינאי מתחיל היה מבין שהגיע הזמן להחליף תקליט. אבל ממשלת נתניהו לא עושה זאת (לפחות עד כה) בנוגע למחאות החברתיות הישראליות. מדוע שתעשה כן בסוגיה שהמחאות לגביה התחילו הרבה הרבה שנים קודם ?
ובכל זאת, מותר לדמיין שישראל תפתיע את כולם, ובספטמבר תבחר להיות שותפה ליוזמת ההכרה במדינה הפלסטינית. תוביל את המהלך של גיוס התמיכה יחד עם ארה"ב. ותנסה להוביל מהלך שיכיר מצד אחד במימוש הזכות - הלגיטימית לגמרי - של העם הפלסטיני למדינה משלו, ומאידך, לעצב את המהלך כך שיהיו בו את המרכיבים הנדרשים שיובילו את שני הצדדים, הפעם כמדינות, לשולחן המשא-ומתן, לצורך עיצובו של הסדר-קבע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה