תג מחיר של מתנחלים נגד ישראל ? זה בסה"כ פרומו

חייל מילואים ישראלי שיתף בחוויותיו משירות המילואים האחרון שלו. הסכנה האמיתית באבטחה-שוטפת ביהודה-ושומרון, מתברר, נשקפת מצד המתנחלים. פעולת תג המחיר בבסיס חטיבת בנימין השחיתה כלי-רכב שעשויים היו להידרש לפעילות מבצעית. נראה שהרציונל של מאמיני תג-המחיר קצת ירד מהפסים, ולצד קולות שמבקרים את הקו החדש אפשר למצוא גם את מי שמצדיקים אותו.

החשוב בסיפור הזה, עם כל הכאב על חיילי-צה"ל שנאלצים להגן גם על גבם מצד אלה שעל חייהם הם שומרים, הוא התבהרות הערפילים. ציבור יהודי מסויים ביהודה ושומרון רואה במדינת ישראל אוייבת. גם הוא שותף למה שכולנו (חוץ מממשלת ישראל) כבר רואים כבר זמן רב -   בואה הקרב של פלסטין, וברור לו שלאחר ההכרה הבינלאומית בפלסטין, ישראל תנהל מו"מ כזה או אחר עמה, גבולות כאלה או אחרים יותוו, ואז תעלה שאלת פינוין של ההתנחלויות שמעבר לגבול. מאחר וברור לו שישראל לא רק שלא תגן על ההתנחלויות האלה, אלא תפנה אותן בדיוק כפי שפינתה יישובים בסיני ובעזה, הוא כבר פועל כנגד האויבים החדשים. בלי שמץ מודעות היסטורית, בלי שמץ של פרופורציה בין החשוב (יישוב א"י בעת הזו) לחשוב באמת (מדינה יהודית ברת-קיימא לדורות), ועם נכונות לדקור אחים בגבם, מצית הציבור הזה את הניצוצות הראשונים של מה שעלול להתפתח למלחמת-אחים.

האסימון צריך לרדת לכולנו.
לכל מי שמאמין שמדינת-ישראל ברת-קיימא חשובה יותר מיישוב זה או אחר.
לכל מי שמבין שרוב יהודי מוצק וקו מוסרי נחרץ דחופים יותר מהכרעות לטובת ארץ-ישראל.
לכל מי שרואה שחוסר-יכולתה של ישראל להתנתק מהשטחים הובילה אותה בנתיב של התבהמות מוסרית .
לכל מי שחי בשטחים אבל יודע שהעם חשוב יותר מן הארץ.
לכל מי שראה שמאז 1992 כל ממשלות ישראל, ללא יוצאת מן הכלל, מימין ומשמאל, נכנסו למשא-ומתן כדי לסיים את הקשר הסבוך  בין היהודים והפלסטינים, באופן שיאפשר רווחה לכל אחד מהצדדים, וחופש מהשני.
ובעיקר לכל מי שעתיד למצוא עצמו נדרש להקריב את ביתו, המקום בו גדל, מרכז חייו למען הסדר קבע עם האויב, או שעתיד למצוא עצמו חי קרוב מאוד לגבול עם האויב הזה, שאולי יהפוך לידיד ואולי ימשיך להתמיד בחלום השלכתנו אל הים - אחדותו של העם היושב בציון חשובה יותר מסוגיות טקטיות של יישוב כזה או אחר. האחדות הזו לא נתונה בידיהם של פלסטינים אלא רק בידיהם של יהודים. היהודים המבקשים לפורר את האחדות הזו, מכחידים במו ידיהם את חלומו של בנימין זאב הרצל.

העצוב הוא שגם אם האסימון יירד, הוא עלול לרדת מאוחר מדי. אם הוא לא יירד, הרי שבקרוב, בקרוב מדי, ישראל תידרש להכריע האם לפנות התנחלויות בכוח, או להותירן בשטח המדינה הפלסטינית, לרחמי הפלסטינים. וכך או כך, מלמדים אותנו המאורעות האחרונים, צפויה שפיכות-דמים.

[קרדיט נאות: הגעתי לפוסט הזה לראשונה הודות לבלוג החברים של ג'ורג'.]

[עדכון, 9/10/2011: אני חייב להודות שלמרות ההערכות שלי, הופתעתי לגלות כמה מהר הפכה סוגיית תג המחיר לרלוונטית בכל שטחי מדינת ישראל. אישית, למרות הצער על גילויי הגזענות והפגיעה שבהם, אני רואה בהתפתחויות האחרונות מהלך שיש בו יותר מן הטוב מאשר מן הרע. קשה להאמין שאדם כלשהו שאמון על ניהול מדיניות יוכל להמשיך ולטמון את ראשו בחול, אל נוכח הפיכתה של התפישה הגזענית-אלימה הזו לחלק אינטגרלי מסדר היום במדינת ישראל. עדיין נותרת השאלה האם יבינו האמונים על קבלת ההחלטות, שהגיע הזמן להפסיק ולהתענג על כך שעדיין מדובר במיעוט מבוטל,  והגיע הזמן להחזיר את שלטון החוק למדינת ישראל, גם במישור הזה] 

ועדת הכספים עושה שרירים לועדת טרכטנברג

הכנסת, כידוע, בפגרה. אבל ועדותיה ממשיכות לעבוד, וועדת הכספים התבקשה על ידי משרד האוצר, באיחור (כמקובל במקומותינו) לאשר את העברות התקציב הנדרשות לצורך מימונה של ועדת טרכטנברג. הועדה, שמאשרת העברות תקציביות של מאות מיליוני שקלים כעניין של מה בכך, נזעקה על מיליון השקלים הנדרשים למימון ועדת טרכטנברג.

הסיפור, משעשע ככל שיהיה מאיר על כמה היבטים פחות נדונים של הדרך בה מנסה ממשלת ישראל להתמודד עם המחאה החברתית הדורשת צדק:

• במדינה מתוקנת בית-הנבחרים היה אמור להיות זירת הדיונים העיקרית. אם בועדת העבודה הרווחה והבריאות ובוועדת הכספים, אם בוועדה משותפת, ואפילו בדיונים במליאה. הכנסת, כזכור, בחרה לצאת לפגרה, מה שמנטרל את המלאה, אך לא את הוועדות. ובכל זאת, אף וועדה לא בחרה לקחת על עצמה הובלה של הנושא. פגרה, בכל זאת, אתם יודעים. אבל הנה כשמגיע הקטע שאישורה הפורמלי של ועדת הכספים נדרש, יש לכנסת הזדמנות לתבוע את ליטרת תשומת-הלב שלה.
• לא כל המיגזרים בישראל שותפים למחאה החברתית. יש בהם שאולי אף מתנגדים לכיוונים המוצעים על ידה. ובל נשכח - מדובר במחאה המנוגדת לתפישת-העולם השלטת בישראל כיום - ההגמוניוה הנאו-ליברלית, המאפיינת את כל פקידי האוצר ואת רוב הפוליטיקאים שבקואליציה (ובאופוזיציה). וועדת הכספים היתה ונשארה זירה שחשופה מאוד ללחצים על ידי לוביסטים ופוליטיקאים. ובל נשכח - זוהי ועדה קואליציונית. כותב דברים אלה לא יהיה מופתע כלל אם חלק מהגורמים הנסתרים שתומכים במהלך הזה נמצאים במשרד האוצר ובמשרד ראש-הממשלה. זה נראה מוזר שהממשלה יוזמת בקשה שהכנסת לא מאשרת, ואי-האישור בעצם מונע על ידי יוזם הבקשה. בהחלט מזכיר סצינות מהסדרה "כן אדוני ראש הממשלה". אבל כשחושבים מי מרוויח מהמהלך הזה, קשה להתנער מהאינטרסים של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר האוצר, יובל שטייניץ ושל פקידיהם. כשמכריחים אותך להגיב למאבק שאתה מתנגד לו, ואתה ממנה ועדה, אחת הדרכים לוודא שהיא לא תגיע למקומות שאתה לא רוצה שהיא תגיע, היא לשים מקלות בגלגליה.
• אחרון חביב, ואולי המשמעותי ביותר: שוב מוכח שלועדת טרכטנברג אין שום כוח. כל עוצמתה אצל שולחיה, וכל שביכולתה להפיק הוא ניירת. ירצו - יהפוך 'דו"ח טרכטנברג" לאחד מהמסמכים החשובים בתולדותיה של מדינת-ישראל. לא ירצו - זה יהיה עוד אחד מהדוחו"ת הרבים (רבים מדי) שהציעו שינויים רבים וטובים, ונגנזו כלאחר יד, אחרי שמטרתה העיקרית של כינוס הועדה הושגה: הרגעתם הזמנית של הבלתי-מרוצים. כבר כתבתי את זה קודם, והאירוע הזה מחזק את מה שאמרתי שם  - אין טעם לנהל דיאלוג עם נציג של הממשלה שאין לו הכוח לשינוי מדיניות הממשלה.

רגע איראני של מבוכה: סכנתם של מים

הארץ מדווח שהמשטר באיראן רודף את המשתתפים במלחמות מים. החשש של שלטונות איראן כי מפגשים שכאלה יערערו את הציות של הצעירים לחוק האיסלאמי ויתפתחו למחאה נגד השלטון, והטענה כי ידיים זרות מעורבות בארגון מלחמות המים מלמדות יותר מכל על התדרדרותו של השלטון האיראני. היה נחמד אם אפשר היה לראות בכך סימן קרב להתמוטטות השלטון, אבל לצערנו ההיסטוריה מלמדת שרודנים רבים הפגינו מוזרויות נפשיות מגוונות זמן רב לפני נפילתם. הצד החיובי של העניין, מנקודת-מבטם של שוחרי חירויות-האדם בכל העולם, הוא שכל גילוי כזה מקדם בכל זאת את הרגע בו העם האיראני יתנער ויראה שהמלך עירום. 

אין סיכוי לעזור לרעבים בסומליה

ד"ר אוני קרונקארה, ראש ארגון "רופאים ללא גבולות" שובר טאבו ומודה שבכל הנוגע למשבר ההומניטרי בסומליה ידם של ארגוני הסיוע הבינלאומיים קצרה מלהושיע לנזקקים ביותר.

לדבריו, הסוכנויות אומנם מסוגלות לספק סיוע רפואי ותזונתי לעשרות אלפים במחנות הפליטים בקניה ואתיופיה, אליהם נמלטו המונים מסומליה, אך  "אנשי רופאים ללא גבולות נאלצים לקבל הכרעות קשות בפרישת והרחבת הסיוע שלנו, בדבקות בעקרונות הניטרליות שלנו מול המציאות של אנשים שחיים ללא טיפול רפואי, ללא מזון. הצוות שלנו נתון בסכנת מוות. אולם הסתרת הגורמים מעשה ידי אדם של הרעב באזור והקשיים העצומים בהתמודדות אתו לא יעזרו במשבר. ארגוני סיוע אינם יכולים לפעול באזור".
הצירוף של מלחמת-האזרחים הבלתי נגמרת בסומליה עם אחת הבצורות הקשות ביותר הזכורות במזרח אפריקה, הוא מעל ומעבר לכוחותיהם של ארגוני-סיוע. הצורך בהתערבות בינלאומית מעולם לא היה גדול יותר. הסיכוי להתערבות שכזו מעולם לא היה קטן יותר. 

? first real cracks in the European Union

Although it is not really news that senior british conservative, William Hague,  has little regard for the European Union, it is major news that the United Kingdom's Foreign secretary, William Hague, states that the UK has only to gain by loosening ties with the EU, and distancing itself from the rest of Europe.

Considering the current changes in world power, and the way economical dominance is slowly taken by developing nations, with China & India at the lead, these words should not be taken lightly.

Hague goes further and describes the implementation of the Euro, the common European currency, as a huge mistake, as this step has been taken before the member countries budgetary systems were initially aligned. This point, one has to concede, might very well be the basic flaw within the European Union, and the one that may cause countries like Greece (and others) to leave the EU.

If this is indeed a sincere statement of intentions, and not an attempt to put pressure on other member states, then the only question left will be - who shall be first to leave the European Union ? The strong nations, or the weak ones ?

עיתונאי של אל-ג'זירה עצור בישראל בחשד למעורבות בפעולות חמאס

העין השביעית מדווחת על כך שסאמר עלאווי, עיתונאי בכיר באל-ג'זירה ומנהל משרדי הרשת באפגניסטן, מוחזק ונחקר בישראל כחודש על בסיס חשד למעורבותו בפעילות של חמאס.

מצד אחד, אחרי שנכוויתי בעבר בביקורת חריפה שמתחתי על רשויות הביטחון בפרשת אמיר מח'ול, שהתבררה כלא-מוצדקת על בסיס הידוע, יש תמריץ מסויים להימנע מהתייחסות נרחבת לפרשיה החדשה הזו.

מצד שני, יש תחושה עזה של אי-נוחות כאשר שומעים על עיתונאי הנחקר על ידי שירותי-בטחון, בכל הנוגע לפעולות שהוא טוען שהן חלק אינהרנטי מעבודתו כעיתונאי. אין ספק שעיתונאי הפעיל בתחום המדיני-בטחוני צריך להיפגש גם עם נציגיהם של ארגונים כמו החמאס וכמו אל-קאעידה. פגישות כאלה הן חלק לגיטימי ממרחב הפעילות העיתונאי, והמידע שאפשר להביא לידיעת הציבור באמצעותן הכרחי לצורך ניהול הדיון הציבורי החשוב (גם אם הבלתי נגמר) בשאלת זהות הארגונים (לוחמי חירות/לוחמי טירור/מחק המיותר). 

החמור באמת בעיניי היה ונשאר חוסר-הרגישות של שירותי-הביטחון של ישראל לעצם מהות הפעולה שהם מבצעים. מעצר של אדם הוא פעולה חריגה. יש בה פגיעה קשה בחירויות שלו ושל הקרובים לו המושפעים עקב מעצרו. מעצר של אדם שבתפקידו יש היבט ציבורי, היבט שבוודאי קיים בעבודה כעיתונאי, טומן בחובו פגיעה קשה גם בקהל רחב יותר - ציבור הקוראים של אותו עיתונאי וציבור העיתונאים העלולים להיות מושפעים מהמעצר. יש כאן גם סכנה לפגיעה בעצם המנגנונים הרגישים שנועדו לשמור על תקינותה של החברה הדמוקרטית.
כאשר שירות ביטחון מוצא לנכון לבצע מעצר שכזה, עליו לפעול בזהירות רבה במיוחד. לדאוג למינימום של ימי מעצר לפני שמגיע שלב האישום הפורמלי. לדאוג לליווי צמוד של בתי-המשפט. להקפיד לתת לציבור את הידיעה הודאית שמדובר בתהליכים הנעשים בגלוי, באופן ראוי ותקין, ולא במחשכים. 

כל זמן ששירותי הביטחון נמנעים מלעשות כן, ומתמידים בדרכי-פעולה שרב הנסתר על הנגלה בהן, גם כאשר אין הכרח בכך, יצדק כל אזרח שירגיש מודאג. גם אם במקרים בודדים יש הצדקה לדרכי-הפעולה האלה, הרי שהתמונה הכוללת היא של מדינה דמוקרטית הנדחפת לה במורד המדרון החלקלק על ידי שירותי הביטחון שלה, באין מעצור.

[עדכון: העין השביעית מעדכנת שסאמר עלאווי נשפט, הורשע, ושוחרר לביתו, מאחר והעונש שנגזר עליו חפף לתקופת מעצרו וחקירתו. ההרשעה, על פי הודאה, במסגרת הסדר-טיעון, היא בקשירת-קשר לביצוע שירות עבור התאחדות בלתי-מותרת, ובשפת בני-אדם: עלאווי הודה בהסדר-טיעון בפעילות עם אחרים לשיפור תדמיתו של החמאס. אי-הנוחות שהסיפור הזה מותיר אחריו רק הולכת וגדלה, ככל שמבינים את הדמיון להליכים של משטרים אחרים, שכל תכליתם היא לאותת לעיתונאים שכדאי להם ליישר קו עם השלטון. ]

ממחאה למאבק על שינוי תודעה: גדול אינו יעיל וקטן הוא דווקא כן תחרותי

פרופ' דן כספי מתייחס למקרה המצער של ערוץ 10 המתנצל ומצביע על הבעייתיות המוכחת שבבעלות של בעל הון רב-אינטרסים על כלי תקשורת. הדוגמא הזו מצטרפת לשלל הראיות המצטברות המלמדות שהמשק הכלכלי הישראלי נפגע כתוצאה מתהליכי המיזוג וההשתלטות המייצרים קונגלומרטים.

אני סבור שהגיעה השעה בה אנשי מדע הכלכלה צריכים להבין שאין מנוס ממבט עצוב בראי: העיקרון שגדול הוא יעיל (בגלל יכולות איגום המשאבים) אולי נכון במבחן האינטרס הצר של הפירמה, אבל ברמת המשק,מבחן המציאות מלמד שהעיקרון הזה מביא יותר נזק מתועלת.

האם יבוא היום בו גם המדינה תבין שיש לעודד פירמות קטנות ולהגביל מאוד את יכולות ההשתלטות גם כשלא מדובר בחשש לפגיעה קשה בתחרות ההוגנת ?  האם מעבר לסיוע העקיף הניתן כיום, תגן המדינה על עסקים קטנים ובינוניים מהשתלטות ותמנע את היווצרותם של גופי-הענק העסקיים שאינם מועילים לחברה ולמשק, אלא רק לבעליהם ? האם תפעל המדינה לפירוקם של קונגלומרטים ?

המצב המשפטי כיום כנראה אינו מאפשר פעילות כזו מצידה של המדינה. הכלים הקיימים נועדו למנוע תחרות שאינה הוגנת בעוד שכאן נדרשת פעילות מצדו של הרגולטור שאיננה בוחנת את הדינמיקה בין שתי פירמות או יותר, אלא מביטה על כלל המשק, במבט-על. סוג כזה של התערבות נחשב לא נכון בעיניים נאו-ליברליות, בשל פוטנציאל הפגיעה הטמון בו בחירויות הפעולה של הפרטים. זו בדיוק השגיאה הבסיסית הטמונה בעומק המחשבה הנאו-ליברלית - כאשר נוצרים בשוק חופשי (עד כמה שיש שוק כזה במציאות) גופי ענק, כוחם של אלה פוגע בחירויות הפעולה של הפרטים - הפועלים כצרכנים, כאזרחים,  בפירמות המתחרות ובתוך גופי הענק - פגיעה שהיא עזה יותר מכל פגיעה שיכולה היתה להיגרם על ידי רגולטור.

כדי שישראל תשתחרר מכבלי-האינטרסים של הטייקונים, וכלל אזרחיה ייהנו מחירות רבה יותר שתאפשר מיקסום של הרווחה המצרפית של כלל האזרחים, ולא של מיעוט בעלי-ההון, נדרש שינוי בתפישות-העולם בקרב האנשים המהווים יחד את מנגנוני קבלת-ההחלטות והפעולה של המדינה: פקידים ופוליטיקאים. כדי להגיע לשינוי כל-כך רחב, חייבים שינוי יסודי בתודעה השלטת בחברה. קל לראות שישראל של היום היא חברה הנתונה בהגמוניה נאו-ליברלית, גם אם סבורים שנאו-ליברליזם הוא עיקר הישר והטוב. מי שסבור שיש דברים שצריך לתקן במציאות הקיימת, בוודאי מבין את חשיבות המהלך שהתחיל אמש על ידי תנועת המאבק לצדק חברתי. האירוע אולי לא זכה לסיקור תקשורתי רב כמו קודמיו, אבל אסור לזלזל בו. זו הנקודה שבה עצם העלאת הבעיות לתודעה, מיתרגמת לשינוי התודעה. זו הנקודה שבה יוכרע האם אכן פניה של התנועה הזו להצלחה, או שכמו תנועות חברתיות שקדמו לה, ענייני הביטחון השוטף יביאו עליה את השכחה.