30.4.2014

הספד לראובן פוירשטיין

פרופסור ראובן פוירשטיין (Reuven Feuerstein) נפטר אתמול, בשיבה טובה, בגיל 93. 

האיש נולד ברומניה ב-1921. מספרים עליו שלמד לקרוא בגיל 3. כשהתבגר, רכש הכשרה בהוראה. בין 1940 ל-1944 עמד בראש בית ספר לילדים בעלי ליקויי למידה בבוקרשט ולמד פסיכולוגיה. ב-1944 נמלט מרומניה בעקבות הכיבוש הנאצי, ועלה לארץ ישראל המנדטורית. במהלך 1944-1945 למד בסמינר למורים בירושלים, ועבד עד קום המדינה כמורה לחינוך מיוחד בכפרי-נוער בישראל, עם ילדים ניצולי שואה.

ב-1948, לאחר שחלה בשחפת, נשלח להחלים בשווייץ. שם למד פסיכולוגיה באוניברסיטת ז'נבה ובמקביל ניהל את השירותים הפסיכולוגיים של עליית-הנוער עד 1955. היה ממייסדי הסתדרות הפסיכולוגים בישראל. 

ב-1965 ייסד בירושלים , יחד עם ארגוני ויצ"ו והדסה, מכון מחקר לקידום כושר הלמידה. ב-1970 כתב דוקטורט בפסיכולוגיה התפתחותית בסורבון בפאריס.

פוירשטיין הבחין במסגרת עבודתו עם ילדים ניצולי השואה וילדים שיש פער בין מבחני-הכישורים והאינטליגנציה שהיו מקובלים בזמנו, לבין כישוריהם של הילדים. הוא ראה שכאשר הוא נותן תשומת-לב חינוכית ופסיכולוגית יש לכך השלכות על רמת הביצועים של הילדים.

בהסתמך על אבחנותיו, פיתח שיטה חדשה, הטוענת שבמקום לבחון תבונה וידע קיימים, יש להעריך קודם-כל את היכולת ללמוד. על פי גישתו אין לראות בתבונה מאפיין קבוע שאינו ניתן לשינוי, אלא כמשהו שניתן לפתח ולהעצים על ידי הוראה נכונה. על פי גישתו, בעצם התבונה היא יכולת הלמידה עצמה.  שיטת פוירשטיין היא תהליך איטרטיבי מובנה. בשלב הראשון מאבחנים את היכולת הקיימת לפתרון בעיות. בשלב הבא, מעודדים את המטופל ומדריכים אותו כיצד ללמוד. בשלב השלישי, לאחר התפתחות, חוזרים ומפתחים את היכולת עם בעיות שבשלב הראשון לא יכל להתמודד איתן. בשלב הרביעי, נבדקת יכולתו של להשליך את ידיעותיו החדשות על בעיות פחות ופחות דומות לאלו שלמד לפתור זה עתה. השיטה מושתתת על מתן עידוד, תשומת-לב והדרכה אישית אינטנסיביים והרבה עבודה קשה של האדם, הנעזר בתיווך מורה. השיטה יושמה בהצלחה על אנשים עם מוגבלויות קוגנטיביות מלידה או כתוצאה מתאונה. 

גישתו היתה פורצת דרך בתחום החינוך והפסיכולוגיה שבאותה עת פעלה בתוך פרדיגמה שתפשה את המוח כאיבר שאיננו מתאושש מפגיעות או תאונות, והופך סטטי אחרי גיל מסויים. 

בראיון לדה-מארקר (2010)סיפר: "פיתחתי תפישת עולם כה שונה ביחס לפסיכולוגיה הקונבנציונלית, שבמשך עשרות שנים נזרקו עלי לא מעט אבנים. קראו לי חולם חלומות, טענו שאני אופטימי באופן לא מוצדק, הניחו שהמוח אינו ניתן לשינוי...פעם חשבו שמה שמת במוח - אין לו תקומה. כיום כבר יודעים אחרת. המדע הוכיח שאיבוד חלקי מוח אינו סופי. החלק שחסר במוח עשוי להפעיל נוירונים מהצד הקיים ולהחזיר פונקציות שהלכו לאיבוד. כמו כן, נוצרים נוירונים חדשים. אפשר לשנות את המוח בכל גיל, אפילו בזקנה. הוכח שככל שאתה מעמיס יותר תפקודים על המוח, כך אתה מסייע לשנות ולעצב אותו"." 

בשנת 1992 קיבל את פרס ישראל בתחום חקר מדעי החברה ואת אות יקיר העיר ירושלים. באותה שנה גם נקרא מכון המחקר על שמו.

שיטת פוירשטיין מיושמת בעשרות מדינות בעולם, ובאמצעותה טופלו עשרות אלפי ילדים ומבוגרים בעלי אוטיזם, תסמונות דאון, בעלי פגיעות מוחיות קשות או שבץ וכן ילדים ומבוגרים בעלי לקויות-למידה שונות.

תשאלו מה ההגיון בהספד על חוקר פסיכולוגיה חינוכית, אפילו זוכה פרס ישראל הוא, בבלוג על פוליטיקה ישראלית? התשובה פשוטה - דמויות כמו ראובן פוירשטיין ז"ל, הן המפתח לישראל עליה חלמנו ועליה אנו חולמים, זו המהווה אור לגויים. 

לקריאה נוספת

28.4.2014

Elections in India

The greatest democratic elections on the globe are taking place, in India, between April 7th to May 12th this year.

Three parties compete for dominance of the 16th Lok Sabha:

The Bharatiya Janata Party(BJP ) under the leadership of Narendra Modi

The Indian National Congress (INC) under the leadership of Rahul Gandhi.

The All India Anna Dravida Munnetra Kazhagam(AIADMK) under the leadership of  J. Jayalalithaa.

Who shall win? polls speak of a possible victory for Modi and the BJP, but they do not speak of an outright victory. Considering their level of accuracy, we will have to wait for the real results. India, due its size and cultural complexity, is even harder to predict than other democracies....

Narendra Modi
 Rahul Gandhi
J. Jayalalithaa












If you know to know a little bit more, take a look at John Oliver's take of these elections. Funny and smart, maybe not as respectful as some Indians would have liked him to be, but this was one of the most serious reports in U.S media of the greatest democratic elections on the globe

24.4.2014

חמאס ופתח (שוב) חתמו על פיוס


גם אם ממשלת נתניהו בעצם כבר הכריעה שיעדיה העתידיים הם סיפוח של רוב יהודה ושומרון והותרת שאריות לרשות, היא עדיין צריכה לברר לעצמה מה היא רוצה לעשות עם עזה. ובהנחה שהתוכנית איננה להעביר את עזה למצרים (נזכיר:סאדאת לא רצה אותה) ואיננה לבצע טרנספר לתושבי עזה ואיננה לשוב ולהשתלט על עזה, בעינה עומדת השאלה מה תוכניותיה של הממשלה עבור חלקת-האדמה האומללה הזו, בה מתגוררים מיליוני בני-אדם הנמצאים בשליטתו של ארגון-טרור קיצוני. האם הממשלה סבורה שניתן יהיה להמשיך את מצב-הביניים של מצור-לא-מצור לנצח תוך הסתמכות על שיתוף-פעולה מצרי שלעולם לא ייפסק (נזכיר: כבר היתה תקופה קצרה שבה נראה היה שבמצרים עולה שלטון שיהיה פרטנר לחמאס ולא לישראל)? האם הממשלה סבורה ששלטון חמאס בדרך להתמוטטות? 

כי בלי אסטרטגיית יציאה ברורה, דווקא הסכם הפיוס יכול להיות דרך המוצא. דווקא הוא יכול לאפשר הקמה מחדש של הרשות, והתנהלות אחרת לגבי עזה, כשהמסר הוא שההתנהלות הזו נובעת מכך ששוב ישראל עומדת מול מי שמייצג את העם הפלסטיני כולו, ולא מול מי שלקח את השלטון לידיו בכוח. כשהמסר הוא שישראל מוכנה להתנהל באופן שיהיה טוב לכולם - אם הצד השני מקבל על עצמו מחוייבות דומה. לכאורה, לישראל יש אינטרס ברור שמסר כזה יחזק את אבו-מאזן וממשלתו ולא את החמאס. האם לממשלת נתניהו יש מחשבות אחרות? 

11.4.2014

יש אנשים בסוריה שיודעים שהמציאות במזרח התיכון השתנתה. ובישראל ?


האיש מצהיר על הצורך בשיתוף פעולה בין המורדים הסורים המתונים לבין ישראל: 
"אסד מקבל תמיכה אדירה מחיזבאללה, איראן וסוריה, ואילו לארגוני הטרור הקיצוניים בצד השני יש מקורות מימון ותמיכה נרחבים. העם הסורי לכוד באמצע. אנחנו לא יכולים לנצח בכוחות עצמנו גם את איראן וגם את אלקאעדה. אנחנו זקוקים לסיוע מסיבי, שבינתיים לא מגיע. אני מאמין שיש לנו שותפות אינטרסים עם ישראל. הרי איראן, חיזבאללה ואלקאעדה הם אויבים משותפים של ישראל ושל העם הסורי. אנחנו צריכים לשתף פעולה נגדם".

לאבוואני גם צוטט מראיונות קודמים בתקשורת העולמית: "היתרון העיקרי של אסד הוא חיל האוויר שלו, שמפציץ בלי הפוגה ערים וכפרים בכל רחבי סוריה. אם ישראל תאכוף אזור אסור לטיסה בדרום, אפשר יהיה להשתלט על הגבול הדרומי ולפתוח ציר חדש לאספקת נשק לכוחות האופוזיציה. זה יעזור לנו גם במוקדי לחימה רבים".
על פי האמור בכתבה, כאשר הותקף על ידי המראיינת על הצעתו הרדיקלית, השיב : "ממי את מתכוונת לבקשת עזרה? מי ימנע מהמטוסים של אסד להפציץ אותנו, אמריקה? אירופה? נאט"ו? ניסינו לפנות לכולם. ישראל היא האפשרות היחידה שלנו". 
הוא מסביר את הרציונל שלו בצורה חד-משמעית: "אנשים רבים בסוריה מבינים כיום שהמציאות במזרח התיכון השתנתה. כל המושגים שחונכנו עליהם השתנו. השותף הופך לאויב, ולהיפך. ה'אחים' מעיראק שבאים לרצוח אזרחים ברחובות, אלה השותפים שלנו? ומה לגבי ה'חברים' מאיראן שעוזרים למשטר לבצע את הטבח הגדול ביותר במאה ה-21? רבים בעם הסורי מוכנים לשקול פתרונות חדשים".

אם רק היה מנהיג בירושלים עם עוז לנסות ולשנות את המציאות ולא לחכות לניסים.... 

רבין, שרון, בגין, בן-גוריון - הם היו יודעים להרים את הכפפה הזו בשתי ידיים. 

ונתניהו? 

לקריאה נוספת




9.4.2014

כשמביטים על המשבר באוקראינה, קל לראות שההבדל בין הפדרציה הרוסית מחד 
לארה"ב ואירופה המערבית מאידך, הוא אחד: 
הרוסים מוכנים להילחם על שאלת עצמאותה של אוקראינה. ארה"ב והאיחוד האירופאי לא. 
ממש לא. 

איך אנחנו יודעים את זה? 
כי הרוסים כבר פרסו כוחות צבאיים, ובכל רגע הם יכולים, 
כבמיטב המסורת הצבאית של ברה"מ של פעם, לעבור מפריסה להתקפה. 
ואלה שמנגד ? 
מנגד ניצבים חיילי אוקראינה. לגמרי לבד. 

כן, העולם מדבר. ארה"ב ואירופה מבטיחות הבטחות. 
ממש כמו שהבטיחו פעם לצ'כוסלובקיה. 
וממש כמו פעם, חלק מהמדינה כבר נבלע (קרים) והעולם מבטיח שהוא יעשה מעשים ולא עושה,
והתוצאה הצפויה - שגם החלקים האחרים ייבלעו. 

ואחרי שהם ייבלעו? 
אם יש משהו אחד שהתקדים של צ'כוסלובקיה מלמד אותנו, זה שמי שלא נלחם עבור עקרונותיו 
ברגע הראשון שהם עומדים למבחן, עוד יילחם עליהם, אבל בתנאי-פתיחה הרבה הרבה יותר 
גרועים. 

האם זו תהיה מלחמת-העולם השלישית? או שמא רק סדרת מלחמות איזוריות ? 
או שאולי בעצם כבר אין מי שמסוגל, בעת הזו, לעמוד מול מדינה נחושה ליצור לעצמה מרחב-מחיה
ולכבוש את כל מי שמעז להרים את ראשו ולעמוד על רצונו לעצמאות ? 
ימים יגידו. 

ולמה זה בכלל צריך לעניין אותנו ? 
כי אם יש איזור שבו יכולה להתחיל מלחמה איזורית שתאפשר לפדרציה הרוסית להפגין את הדומיננטיות המתחדשת שלה, תוך שהיא מארגנת מחדש את אחד האיזורים הקריטיים עבורה, זה האיזור שלנו. 
האם מסוריה תיפתח הרעה ? מאיראן ? או שמא מהחזית הפלשתינאית ? 

לקריאה נוספת 


31.3.2014

לנצח ולהפסיד

אחד התחביבים שלי הוא שח-בליץ-של-דקה-אחת. אני נוהג לשחק את המשחק הזה, מין וריאציה משונה על שחמט שאיננה ממש שחמט, באתר chess.com, שהוא לטעמי האתר הנוח ביותר באינטרנט כיום לצורת המשחק הזו, וזה לא רק בגלל שהוא מעניק את האפשרות הזו בחינם.

היבט מעניין של המשחק באתרי שחמט בינלאומיים הוא ההזדמנות לפגוש אנשים מכל העולם. באותו ערב שיחקתי עם אנשים מדרום-אפריקה, סין, אירלנד, גרמניה וירדן.

השיחה שלי עם  השותף למשחק מירדן היא הנושא של הפוסט הזה. משחקים, כמו שיודעים כולנו הם סוג של אינטראקציה חברתית שמאפשרת גם פיתוח קשרים מעבר לתוכן המשחק עצמו. אחרי משחק אחד, פנה אליי בן-שיחי ושאל אותי אם שמעתי על השופט מירדן שמת במעבר לישראל. מהדרך שבה הוא שאל את השאלה, אפשר היה להתרשם שמדובר בנושא שמטריד אותו, ושהוא צופה תשובה לא-נעימה מצדי.

התשובה שלי, שמייצגת את הדעה בה אני מחזיק מאז שמעתי על האירוע המצער הזה, היתה פשוטה: מותו של ראאד זעיתר  (Raed Zeiter ) הוא אירוע קשה ועצוב עם תוצאות טראגיות. יש לי חשש כבד שהיה שם מעשה לא כשר (foul play) או טעות חמורה בשיקול דעת. המשטרה הצבאית היתה צריכה לחקור את האירוע הזה מייד לאחר שאירע. מה שלא-יהיה שקרה שם, לא ראוי שהתוצאה של עימות בין אדם לא-חמוש לבין כמה וכמה חיילים חמושים, היא שהאיש יירה למוות.

בן-שיחי הופתע. מאוד. הוא לא חשב שישראלים חושבים כך. הוא ציפה להאשמה שהאיש ניסה לתקוף, שאגיד שהוא בוודאי היה טרוריסט, להיכנס לכהנה וכהנה אפולוגטיקות ישראליות ידועות. הוא נותר ללא מילים.

המשכנו לשחק. אחרי 3 משחקים נפרדנו בתקווה לשוב ולשחק יחד.

השיחה איתו מלווה אותי מאז.

הגירסאות המשתנות של הצבא סביב האירוע, העובדה שיש עדים שהיו באירוע ומסרו גירסאות לתקשורת המקומית והזרה שאינן עולות בקנה אחד עם אף גירסא של הצבא, המצלמות שמשום-מה לא פעלו, ובואו נודה בזה - כל הידוע על האדם שמת באירוע הזה - כולם מצטרפים יחד לאותת שמדובר באירוע שצריך לחקור אותו. לעומק. לכן שמחתי לקרוא על כך שנפתחה חקירה פלילית כנגד החיילים שהיו מעורבים בהרג השופט.

על פי הפרסומים בתקשורת המקומית והזרה, בנו של ראאד זעיתר היה מאאושפז בבית-חולים בירדן במצב קשה עקב התקפת אסטמה חמורה. ככל הנראה, השופט המנוח ביקש להיכנס לישראל מאחר ורצה לגייס כסף או לגבות חובות של המשפחה מנכסים בשכם, כדי שיוכל להעביר את בנו לאשפוז בבית חולים טוב יותר. הוא נהרג בנסיבות חשודות במעבר הגבול בין ירדן לישראל. בנו נפטר אתמול. אפשר בהחלט להבין את הרוחות הסוערות בירדן.

אבל כל מי שמעלעל בטוקבקים לפרסומים בישראל על האירוע יחשוב שקרה משהו אחר לגמרי. יש תגובה אוטומטית של ישראלים רבים, רבים מדי, לאירועים האלה. הנחה אוטומטית שהערבי המנוח היה טרוריסטי ושהחיילים היו בסדר. הנחה שמתעלמת מעובדות שכולנו יודעים, וממציאות שכולנו מושפעים ממנה: הכוח משחית, וההשחתה הזו מביאה לעתים, אולי לעתים קרובות מדי, לאצבע קלה על ההדק.

אני אולי ניצחתי באותם משחקי-שחמט, אבל ברור לי שאני הולך ומפסיד. אני חלק מחברה ישראלית שהולכת ומאבדת את זה. את היכולת לקחת אחריות על פעולותיה. את הקשר עם המציאות העובדתית, את היכולת לאמפתיה כלפי האחר. 

לקריאה נוספת
הפגנות בירדן על רקע מותו של השופט ראאד זעיתר
הפרקליטות הצבאית הורתה למשטרה הצבאית לחקור את נסיבות מותו של השופט ראאד זעיתר

11.2.2014

רגע של היזכרות. לפני 3 שנים, ביום הזה...

לפני 3 שנים, היום, ה-11/2, הודיע סגן נשיא מצרים, עומאר סוליימן, שהנשיא מובאראק יוותר על תפקידו ויעביר את השלטון למועצה העליונה של הצבא. 

ההודעה ההיא היתה סימן ש'אביב העמים הערבי' הוא לא סתם משהו, אלא תהליך של שינוי אמיתי, העובר על המזרח התיכון. 

קצת קשה לחשוב על הרגע הזה באופן חיובי, כשזוכרים את זה. היום -
  • עם מצרים שמביטה לקראת בחירות חדשות לנשיאות (ואחר-כך לפרלמנט), שכנראה ימסדו את ההגמוניה הצבאית בצורה שתראה יותר דמוקרטית. 
  • עם סוריה שעדיין אחוזה במלחמת-אזרחים שרק הולכת והופכת יותר ויותר אכזרית
  • עם לוב שנראית לכודה בין מתחים בין-שבטיים ובין-אזוריים
  • עם עיראק בה הטרור לא נח, למרות או אולי בגלל הבחירות הקרבות
  • עם טורקיה שנראית כאילו דרכה לפוטיניזם (בסגנון ארדואן) סלולה היטב
ובכל זאת, אני עדיין אופטימי. 

מה יש להראות על הצד החיובי ? קודם כל, יש את טוניסיה,  שנראית, לפחות מרחוק, כמי שמצליחה להתמודד עם השינוי באופן מאוזן יותר מאחיותיה לאביב. שם הרי הכל התחיל, אז בינואר 2011. 

הרציונל של האופטימיות שלי אולי נשמע פחות משכנע כשרואים כמה קשה התהליך הזה, כמה רבים האיומים וכמה רבים הקורבנות. 

ובכל זאת, אם תחשבו על זה, לפני 3 שנים, אנשים יצאו לרחובות, וראו שעצם הנכונות שלהם להביע את דעתם יכולה להפיל שליטים מכסאותיהם. זה קרה בטוניסיה. זה קרה במצרים. זה קרב בלוב. 

התהליך של גיבוש השלטון מתגלה כקשה. קשה כקריעת ים-סוף. אבל עצם העובדה שאנשים ממשיכים לצאת לרחובות, ממשיכים להביע את דעתם, ממשיכים לצפות לשינוי, אומרת לטעמי את הכל. 

נהוג לומר שכל זמן שיש חיים יש תקווה. אני מאמין שכל זמן שאנשים מצפים לשינוי, יש תקווה לאביב העמים הערבי. 

כמובן, אסור לשכוח, שסדר-היום הנאור, הערכי, היציב, אולי לא יבוא מחר בבוקר. אולי יידרשו לכך עשרות שנים רבות. כך היה באירופה. אביב העמים האירופאי היה ב-1848. אבל השינויים בעקבותיו דרשו עשרות שנים (יש אף שיגרסו שנדרשו כמעט מאה שנה עד 1945. אחרים יביטו במתחים בין המערב למזרח בזמן הזה סביב אוקראינה ויאמרו שרעידות-האדמה שבעקבות אביב-העמים ההוא טרם שכחו). 

אבל גם אם יידרשו עוד מאה שנה, התהליך הזה התחיל ב-2011, ואני נמנה על אלה המאמינים בו, בתקווה.