התקשורת מדווחת על הסכם פיוס חדש בין חמאס לרשות הפלסטינית (אש"ף). וכולנו יודעים שזה לא הסכם הפיוס הראשון מאז העימות הגדול במהלכו השתלט חמאס על עזה. אבל התגובה הישראלית, שנשמעת קצת כמו מאהבת שפוסקת או חמאס או אנחנו מעידה עד כמה אין לישראל אסטרטגיית-יציאה מהסכסוך הישראלי פלסטיני.
גם אם ממשלת נתניהו בעצם כבר הכריעה שיעדיה העתידיים הם סיפוח של רוב יהודה ושומרון והותרת שאריות לרשות, היא עדיין צריכה לברר לעצמה מה היא רוצה לעשות עם עזה. ובהנחה שהתוכנית איננה להעביר את עזה למצרים (נזכיר:סאדאת לא רצה אותה) ואיננה לבצע טרנספר לתושבי עזה ואיננה לשוב ולהשתלט על עזה, בעינה עומדת השאלה מה תוכניותיה של הממשלה עבור חלקת-האדמה האומללה הזו, בה מתגוררים מיליוני בני-אדם הנמצאים בשליטתו של ארגון-טרור קיצוני. האם הממשלה סבורה שניתן יהיה להמשיך את מצב-הביניים של מצור-לא-מצור לנצח תוך הסתמכות על שיתוף-פעולה מצרי שלעולם לא ייפסק (נזכיר: כבר היתה תקופה קצרה שבה נראה היה שבמצרים עולה שלטון שיהיה פרטנר לחמאס ולא לישראל)? האם הממשלה סבורה ששלטון חמאס בדרך להתמוטטות?
כי בלי אסטרטגיית יציאה ברורה, דווקא הסכם הפיוס יכול להיות דרך המוצא. דווקא הוא יכול לאפשר הקמה מחדש של הרשות, והתנהלות אחרת לגבי עזה, כשהמסר הוא שההתנהלות הזו נובעת מכך ששוב ישראל עומדת מול מי שמייצג את העם הפלסטיני כולו, ולא מול מי שלקח את השלטון לידיו בכוח. כשהמסר הוא שישראל מוכנה להתנהל באופן שיהיה טוב לכולם - אם הצד השני מקבל על עצמו מחוייבות דומה. לכאורה, לישראל יש אינטרס ברור שמסר כזה יחזק את אבו-מאזן וממשלתו ולא את החמאס. האם לממשלת נתניהו יש מחשבות אחרות?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה