23.12.2013

על שלושה פחדים

אנחנו היהודים הישראליים פוחדים שיקחו לנו את המדינה. 
זה לא חדש. 
וזה גם לא פחד לא מבוסס. 
ניסו לקחת לנו אותה קודם. 

הפחד הזה יושב יפה על פחד קודם שלנו, פחד יהודי.
אנחנו היהודים פוחדים שינסו להרוג אותנו. 
זה לא חדש. 
וזה גם לא פחד לא מבוסס. 
ניסו להרוג אותנו קודם. 

אבל מה אתה עושה, כשאתה נורא פוחד, אבל המציאות שסביבך משתנה באופן שלא מאפשר לך לראות את המפלצות של פעם?  

אז אנחנו פוחדים מהדחליל שנקרא הגרעין האיראני. לאיראן יש הרבה סיבות שלא קשורות לישראל לפתח נשק גרעיני. 
הראשונה שבהן הן לקחי המשטר האיראני ממלחמת איראן-עיראק. הם היו אז מדינה מבודדת, שהתקשתה להשיג נשק, והיתה תחת התקפה רצחנית של שכנה אלימה. 
קל להבין, על הרקע הזה, את הרצון בנשק שיבהיר לכל הסביבה שלא כדאי להתעסק איתך. 
וזה מובן עוד יותר כשזוכרים עד כמה איראן הפרסית, השיעית, שונה מהסביבה הערבית, הסונית, שבתוכה היא שוכנת. 
דווקא לנו, הישראליים, זה אמור להיות מובן במיוחד. 
וזה לא שאין לאיראן עניינים עם המדינה שלנו, עם ישראל. גם בגלל הצד שבו תמכה ישראל לפני המהפכה באיראן, גם בגלל דברים שקרו בשנים הראשונות של המהפכה באיראן, וגם בגלל שמדובר בשתי מעצמות איזוריות שמבקשות להשפיע על האיזור בתוכו הן יושבות. יש לאיראן עניינים עם המדינה שלנו.
אבל בכל פעם שבכירי משטר שם מתבטאים בנוגע לכך שבישראל צריכים להחליף את המשטר במשטר אחר, שאין עתיד 
למשטר שלנו, אנחנו שומעים אותם אומרים שצריך להשמיד את ישראל. 
לא רק שאנחנו שומעים את זה, אלא שראש הממשלה שלנו מסתובב בעולם כמו אדם היסטרי הסובל מבעתת עכברים ושמע שהשכן שלו מתכוון לגדל עכברים. 
מה הוא עושה לגבי ההיסטריה הזו? למרבה הצער, אנחנו בעיקר שומעים את הצעקות שלו.
יכול להיות שכמו קודמו בתפקיד הוא יודע גם להפעיל פעולות חשאיות בלי לקחת אחריות.
יכול להיות שלא. 
אבל מה שאנחנו יודעיםזה שאנחנו בעיקר שומעים את הצעקות שלו. 

אז אנחנו פוחדים מהדחליל שנקרא טרור. 
טרור זה באמת דבר שיכול להפחיד. 
הבעיה עם טרור היא שהנצחון שלו הוא בפחד. 
זה הרי תכליתו, ולכן הוא נקרא ככה. 
לארגונים כמו חמאס או כמו חיזבאללה אין יכולת אמיתית לנצח את ישראל. 
אין. 
זה לא כוחות. 
העוצמה הצבאית הישראלית המלאה, בקרב הוגן פנים אל פנים, תמחק את שני הארגונים האלה אחרי כמה דקות, ורוב הצבא הישראלי בכלל לא יספיק להתחיל לנוע. 
לכן הארגונים האלה לעולם לא יתעמתו ישירות מול צבא ישראל. 
לכן הם נלחמים מול אזרחי ישראל.
זה מפחיד, כשאתה יודע שמנסים לפגוע דווקא בחלשים ובתמימים שבמחנה שלך. 
אבל הפחד הזה - הוא התכלית של מלחמת היריב. 
אם אתה תפחד - הוא ניצח. 
ולכן - הפחד - הוא הדבר שבו אסור לך להיכנע. 
ולכן, בכל מה שקשור למאבק לש ישראל בטרור, הפחד - הוא הנקודה שבה ראש הממשלה שלנו  - וגם רוב קודמיו - לא מצטיינים במיוחד. 
כי המסר שהטרוריסטים צריכים לשמוע הוא לא עד כמה הם מפחידים אותנו עד שאנחנו נילחם בהם בגבעות ובעמקים ובים ובאוויר. זה לא מסר שאתה משמיע לעולם לפני שאתה הולך להילחם ביתושים, נכון ? 
המסר שהם צריכים לשמוע הוא שהם לא מזיזים לנו. 
כואב לנו כשאחינו ואחיותינו, צעירים או קשישים, מתים באכזריות בגלל מעשי הטרוריסטים.
אבל הכאב הזה לא יגרום לנו להניד עפעף בכל מה שנוגע למימוש המטרות שלנו, לשמירה על האינטרסים שלנו, במימושו של המפעל היהודי-ציוני. 
כמו יואל מוישה סולומון, גם אנחנו נישאר על הגבעה הזו, והפחד הוא בכלל לא רלוונטי.

עוצמה צבאית שמסכנת את ביטחונה של מדינת ישראל היא לא פחד חדש. עוד בשנות ה-60 ישראל חיתה בצילו של איום מהסוג הזה. איומי הטרור הם פחד ישן נושן. הם איתנו מראשיתה של הציונות
למה מנהיגי ישראל עסוקים בלהפחיד אותנו במקום להרגיע אותנו ? 
זו שאלה טובה. התשובה לה היא כמובן מורכבת, אבל חלקה נובע כמובן מהעובדה העצובה והברורה לרובינו: אין היום לישראל הנהגה ראויה. וזה לא קשור לימין או לשמאל. היו הבלחות, היו תקוות, היו הבהובים, אבל מנהיגים מהסוג שלא עוסקים בשאלה מה רוצה העם אלא מה ראוי לעם, שמחזקים את העם, ומנווטים את דרכו - אין. 
מה שנשאר הם רועים גרועים, מהסוג שלא יודעים למשול, אלא בהפחדות. הפחד הוא דרך למשוך אנשים אליך, כי מרוב חרדה, לא נשאר זמן לחשוב. והבעיה היא שמרוב שיח על פחד, לפעמים אתה נופל שבי בפחד. אי-אפשר שלא להקשיב לנאומים של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ולא לראות שהאיש מאמין לעצמו. שבוי בפרדיגמות שגויות שבנה, מבועת מהמציאות הנשקפת מהמשקפיים שבחר להרכיב, הוא מפחיד ומפוחד. וכרגיל, כמו שיסביר כל פסיכולוג, יש לקיום המבועת הזה תגמול עמוק מאוד - כך יכול נתניהו לדעת עד כמה מקומו חשוב בהיסטוריה של מדינת-ישראל. 

אבל פחדי הטרור והמלחמה, כמו שיודע כל ישראלי להגיד, משפיעים פחות על האוכלוסיה הישראלית. אחרי עשור שבו ידעה האוכלוסיה הישראלית מתקפת טרור רצחנית במיוחד, במהלך האינתיפאדה השניה, ומתקפות טילים מהסוג שהבטיחו והבטיחו לה שנים ארוכות, היא ידעה לבוא ולומר, שבעצם, עם כל הכבוד לפחדים האלה, יש גם דברים אחרים שמטרידים את מנוחתה. 
ועל הרגע הזה לא יורד מהשולחן הציבורי הישראלי הפחד החדש-ישן שיגנבו לנו את המדינה. מסתננים, כמו שיודע כל מי שגדל במדינה הזו, היו הערבים הפלסטינים שניסו לחדור לישראל בשנות החמישים. חלקם בסך הכל רצו לחזור לביתם. אחרים רצו לקחת דברים שהשאירו אחריהם. אחרים רצו להיכנס ולרצוח ולהרוג. למרות שהשאלה הזו, של השיבה, היא לכאורה שאלת-מפתח במו"מ הישראלי-פלסטיני לשלום (אבל רק לכאורה), היא בעצם שאלת-מפתח בנפשם של היהודים הישראליים. גל של בני-אדם שהגיעו מאפריקה ונכנסו לגבולות ישראל שלא כחוק אפשר למי שהיה מעוניין בכך להפוך את הפחד הזה, של גניבת המדינה, למשהו קונקרטי, נוכח, קיומי. 

כן, הפחד החדש של השנים האחרונות הוא הפחד מהמסתננים מאפריקה. מסתובבים להם שרים בישראל, חלקם בוטים יותר כמו שר הפנים הקודם, חלקם מנומסים יותר, כמו שר הפנים הנוכחי, ומשוכנעים שכל מה שיש למיליוני העקורים באפריקה זה לקום ולבוא לישראל, היא גן-העדן של אפריקה. 
הם כל-כך משוכנעים בזה שהם בנו חומה בדרומה של ישראל.
אבל רגע אחרי שהחומה הזו נבנתה הם כבר כל-כך מבוהלים, ששר הפנים, בדברו בועדת הפנים של כנסת בחקיקת חוק שיחליף חוק מעצר-מבקשי-מקלט שבג"ץ פסל, שר הפנים הזה הסביר שהחומה היא רק 5% מההרתעה, ועכשיו חייבים חוק (זהירות: הקישור הוא RTF).  והחוק הזה, שכל מה שהוא יוכל לעשות זה לשים אלפיים-שלושת אלפים מתוך ה60,000 מסתננים לערך שהממשלה אומרת שיש בארץ במין מתקן שלא ברור אם הוא כלא או לא כלא, הוא הפתרון של השר. והמתקן הזה, שכל-כך לא ברור אם הוא כלא או לא כלא, שמצד אחד אותו שר אומר שישימו בו גם את אותם עבריינים מבין המסתננים שהמשטרה משחררת בצו בית משפט ואחר כך לא מוצאת, אבל שמצד שני, אותו שר מבטיח שלא יהווה ענישה קולקטיבית על מי שהגיע לכאן מאפריקה ואי אפשר לגרשו בחזרה. 
הפחד העצום הזה מהאפריקאים שיקחו לנו את המדינה מונע מהממשלה לעשות דבר נושא פשוט: לבדוק לעומק מי מתוך אלה שהגיע לכאן הוא באמת אדם שנמלט על נפשו מסכנה, ומי לא. 
וגם כשהשר מספר לנו שהוא קורא אישית בקשות, הוא שוכח לספר לנו לאיזה אחוז מה-60,000
שהגיעו לכאן ניתנה הזדמנות להגיש בקשות. 
כרגיל, כשאתה כל-כך עסוק בלהפחיד את האזרחים כדי שהם ידבקו בך, ויתמכו בך, אתה בסוף מתחיל לפחד בעצמך. אז יש לנו ממשלה מבוהלת. ומרוב שהם מבוהלים, הם לא מבינים נקודה פשוטה.
גם אם מתוך ה-60,000 יש רק 500 פליטים "אמיתיים", הרעיון שמדינת ישראל, זו שקמה אחרי שואת היהודים, לא תעניק להם מקלט אלא תנהג בהם באכזריות וברוטליות וניכור ורוע, תוך שהיא מנצלת כל טריק מספרי הבירוקרטיה כדי לא לבחון את בקשתם, הוא האיום האמיתי על מדינת-היהודים. 

על כך אנחנו אומרים בעת הזו "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ, מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" (ישעיהו מ"ט, י"ז). מי ייתן והפסוק הזה, שבעת הזו נחשב לביקורת פוליטית על הדרך שבה נפגעת המדינה מבפנים, ישוב ויקבל את משמעותו המקורית, כפסוק של נחמה, ויבינו וידעו איך לקיים בארץ הזו, בעת הזו, את ליבתו המוסרית של החזון האמור בישעיהו נ"ו:
א כֹּה אָמַר יְהוָה, שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה:  כִּי-קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא, וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת.  ב אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה-זֹּאת, וּבֶן-אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ--שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ, וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל-רָע.  ג וְאַל-יֹאמַר בֶּן-הַנֵּכָר, הַנִּלְוָה אֶל-יְהוָה לֵאמֹר, הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי יְהוָה, מֵעַל עַמּוֹ; וְאַל-יֹאמַר הַסָּרִיס, הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ.  
ד כִּי-כֹה אָמַר יְהוָה, לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת-שַׁבְּתוֹתַי, וּבָחֲרוּ, בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי; וּמַחֲזִיקִים, בִּבְרִיתִי.  ה וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי, יָד וָשֵׁם--טוֹב, מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת:  שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן-לוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת. 
 ו וּבְנֵי הַנֵּכָר, הַנִּלְוִים עַל-יְהוָה לְשָׁרְתוֹ, וּלְאַהֲבָה אֶת-שֵׁם יְהוָה, לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים--כָּל-שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ, וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי.  ז וַהֲבִיאוֹתִים אֶל-הַר קָדְשִׁי, וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי--עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן, עַל-מִזְבְּחִי:  כִּי בֵיתִי, בֵּית-תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל-הָעַמִּים.  
ח נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, מְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל:  עוֹד אֲקַבֵּץ עָלָיו, לְנִקְבָּצָיו. 

26.11.2013

Is it peace in our time ? Is it the beginning of a nuclear arms race in the middle east ? mmm

If there is one lesson all historians agree about regarding World War II, it is that during the years 1935-1938, forceful movements by France and the United Kingdom could have stopped Germany's expansionist militarism. At that point in time, together, they had a larger, better armed army. A clear, aggressive, unyielding stance would have stopped each and every step the Germans made. And each step further down the line, made that clear stance harder, because the obvious price that would be paid in a time of war, was growing:

All of these moves, shortly followed by the bloodiest war humanity has ever known, were justified under a well structured policy called Appeasement whose planners had one goal, and one goal alone in their mind: Peace for their time. They sought peace by sowing weakness and they reaped a great and horrible war. 

Why do I dedicate the beginning half of this post for a well known historical time ? Because recent events make it appear as if the president of the United States of America has forgotten this lesson. 

He who speaks of "a real opportunity to achieve a comprehensive, peaceful settlement" forgets the lesson North Korea has taught the world: all a nation needs is one Atomic Bomb, and the balance of negotiations is changed, forever. 

The period of time given to Iran by the interim agreement, is that period of time which Iran shall be able to use, to make sure that in six months time, they are significantly closer to the bomb. Then, either they stand sanctions for another period of time, or they might already be in a possession of a single bomb. And that is all they need, to make sure that the next time negotiations are held, the balance of power is shifted. 

A simple glance at the published agreement, compared with the list of Iran's nuclear facilities tells the entire truth: the agreement is not detailed and wide enough to make sure all military nuclear development in Iran is stopped. A nation that has worked hard to enrich nuclear materials to levels useful only in military aspects, that has spent so much in developments towards a nuclear weapon, that has considered, since the end of the Iran-Iraq war the possession of a nuclear weapon as vital to its regime's future survival, will not give everything up at that point, for the right to enrich nuclear materials for civil purposes. Simple logic indicates that they had that all along. What they needed out of this accord was more time, in vaguely enough terms, so that supervision of the entire nuclear program shall not be efficient enough to hinder the real efforts. 

With this knowledge, is it a wonder that Saudi Arabia is indicating in any measure it has that what this agreement actually means is the beginning of a full scale nuclear weapons race in the middle east

One is astonished to read that the United States' national security adviser has explained such moves because "We can't just be consumed 24/7 by one region, important as it is". Imagine a nuclear middle east and its impact on the U.S level of involvement in the area. Imagine a World shaped by a global nuclear arms race, initiated by this agreement with Iran. 


One should not ignore Israel's share of the blame, as we discuss the interim agreement. I have been critical of Israel's public stance in the issue of Iran's nuclear plans, and have opposed the mass hysteria campaign Prime minister Netanyahu has been leading, for many reasons, but the most important one was that when such campaigns fail, the magnitude of the failure has impacts of its own. A secret campaign would have been a much better choice, especially considering our knowledge of past international campaigns of this nature. But Netanyahu, like his U.S counterpart chose not to learn from the past.

One wishes to fantasize that this is all an amazingly sophisticated American diplomatic maneuver, set to groups the entire middle east, the entire free world, against Iran's nuclear plans. One fears that that this is all a result of a bizarre American strategy, working under the assumption that a nuclear middle east is in the United States' best interests. But more than anything else, one fears that the statements made by U.S representatives in recent days are truthful. Because if this is the case, the U.S has completely forgotten the lessons learned before World War II. 

We all know what that means. As the philosopher George Santayana summarized so well: "Those who cannot remember the past are condemned to repeat it". 

22.11.2013

Closing the door on diplomacy would essentially lead to war ? but what kind of war

A White House official is quoted as saying that "given a choice between 'total capitulation' and advancing toward a nuclear weapon, Iran would choose the weapon,

That posture, according to this diplomat, would “close the door on diplomacy” and would “essentially lead to war.” 

One can only wonder about the spokesman's logic: 
  1. He states that Iran is committed to the idea of developing nuclear weapons to such an extent,   that forcing the country to give up the idea completely would push the Iranians to end the negotiations. 
  2. And yet, he wishes to convince anyone that the negotiations are going to remove the risk of a nuclear weapons armed race in the middle east ? After all, if Iran is that committed to this idea, is it really such a good idea to reach a compromise, which brings along at its end, a nuclear Iran ? 
  3. Furthermore, which situation is preferred, in the eyes of the aforementioned official - a war in which Iran is not armed with nuclear weapons, or a war in which Iran is ? 
Sometimes, even if you doubt Israel Prime Minister's diplomatic strategy, you just have to give it to him - U.S officials do sound a lot like a certain English Prime Minister, shortly before World War II, promising peace in our time. 


19.11.2013

150 years to the Gettysburg Address

150 Years ago, Today, The President of the United States of America, Abraham Lincoln, gave the Gettysburg Address. This wise speech, a unique combination of great oration and brevity, deals with the notion that the democratic form of government may not survive the tides of time. It was right when Lincoln spoke, in those harsh times of the American Civil War. It is just as true nowadays, when other, less obvious but much more sophisticated threats rise on democracies in America and around the world. May the sagacity of this address light the paths of humanity forever. May governments of the people, by the people, for the people, Shall never perish from the Earth.

Four score and seven years ago 
our fathers brought forth on this continent 
a new nation, 
conceived in liberty, 
and dedicated to the proposition 
that all men are created equal.

Now we are engaged in a great civil war, 
testing whether that nation, 
or any nation so conceived and so dedicated, 
can long endure. 

We are met on a great battlefield of that war. 
We have come to dedicate a portion of that field, 
as a final resting place for those who 
here gave their lives that that nation might live. 

It is altogether fitting and proper that we should do this.

But, in a larger sense, 
we can not dedicate, 
we can not consecrate, 
we can not hallow this ground. 

The brave men, living and dead, 
who struggled here, have consecrated it, 
far above our poor power to add or detract. 

The world will little note, 
nor long remember what we say here, 
but it can never forget what they did here. 

It is for us the living, rather, 
to be dedicated here to the unfinished work 
which they who fought here 
have thus far so nobly advanced. 

It is rather for us to be here dedicated 
to the great task remaining before us—
that from these honored dead 
we take increased devotion to that cause 
for which they gave the last full measure of devotion—
that we here highly resolve that these dead 
shall not have died in vain—
that this nation, under God, 
shall have a new birth of freedom—
and that government of the people, 
by the people, 
for the people, 
shall not perish from the earth.


Further reading 

28.10.2013

שקט, מחכים

5 ימים חלפו עברו מאז הבחירות לשלטון המקומי, והתוצאות הסופיות טרם פורסמו. זה לא שהדברים אינם ידועים. חלק גדול מהתוצאות התבהרו עוד במהלך יום הבחירות או זמן קצר לאחר סיומו. ובכל זאת, תוצאות רשמיות מתמהמהות לבוא, וכתוצאה אלה מאיתנו שמעדיפים לדבר על בסיס העובדות המדוייקות, ולא המוערכות, כמו כותב דברים אלה, מעדיפים להמתין בסבלנות. 

כך שכל הקוראים שביקשו לדעת את דעתי על מה שהיה ועל מה שיהיה יצטרכו לחכות עוד מעט קט בסבלנות. 

מוזר ? כן, אני יודע. התקשורת הישראלית הרגילה את הציבור היושב בציון להתדיין על בסיס נתונים חלקיים, ספקולציות, ולעתים תכופות בניתוק מוחלט מהמציאות העובדתית. 

רוצים תרבות דיון וניהול אחרת ? בואו נתחיל אותה כאן. קצת סבלנות. איך אפשר לנתח ברצינות משהו שכבר הסתיים, כל זמן שהנתונים המלאים לגביו לא זמינים לנו ? האם יש טעם בכך ?

נכון, יכול להיות שחלוף הזמן יהפוך את כל הדיון הזה למיותר ויותיר את הפוסט הזה מיותם. האפשרות הזו מעציבה אותי, מעט, אבל פחות מהאלטרנטיבה.



17.9.2013

A Chemical Compromise

The news about the evolving compromise between the United States and Russia regarding an international intervention in the Syrian Citizens War, due to the recent chemical weapon usage, should naturally be judged skeptically.

The Ghouta attacks, a Chemical Weapons bombardment, occurred on Wednesday, 21st of August, 2013, in the Ghouta suburbs near the city of Damascus. It has most probably taken a toll of more than a thousand dead, among them many children. Since then, the international community has been torn between a clear will that something has to be done, and a clear hesitation, hopeful that someone else will be the one to do something about it.

Some of the hesitation probably was due to the bitter accusations between the Syrian government and the rebels, each blaming the other for the attacks.

But although it seemed at first that most of the international community considered the government as the one responsible, an interesting process began. The United Kingdom, whose government was clearly in support of attack, discovered that its parliament was not so supportive, which did not change the government's stance, but its ability to act.  The U.S response to these turn of events was rather surprising for many, as he too, chose to seek support from the U.S congress. Some explained it as a sign that the U.S does not wish to intervene alone. Others thought that it was his attempt to cope with the War Powers Resolution in accordance with his own past views of the matter. However one views these decisions, once cannot ignore the impression of the international community avoiding a run to save the citizens of Syria from their murderous government.

Considering the fact that there has been proof of a repeating usage of chemical warfare in the civilian war of Syria since December 2012, another puzzlement joins the rational viewer of these events: why now ?

Joining both wonders together: the "why now", and "why so hesitantly", one cannot avoid the obvious conclusion: the international community is terrified from any substantial result in Syria. Both results - a decisive victory for the current regime or a decisive victory for the rebels - are considered as too dangerous "for the world". And thus, a slowly developing compromise, which shall be enforced by the international comminity, is being developed, and shall be advanced, under the veil of the chemical weapons compromise. One could say that this is a great victory for China and Russia, both promoting the necessary compromise approach to the Syrian conflict since day 1 of its emergence. Both fearing the image of a post-Assad Syria and its impact on the world. Both fearing a world in which a state is held accountable by the international community when human rights are annulled by a government. Everyone fearing an endless involvement Vietnam/Afghanistan style. Fer is the key.

 Viewing events in countries changed by the spring of nations of the middles east, like Egypt or Libya, one cannot deny the fears raised as senseless, but one can insist that fears must not be the key to the construction of the moral stand of the international community. This approach has been tried in the past, and has lead the world to the 1938 peace treaty with Hitler. We all know what followed That approach, and how much misery it has brought to the world.

Further reading

12.9.2013

עליית מדרגה ?


כשהם יביטו אחורה, ההיסטוריונים, איזה יום הם יסמנו בתור היום בו התחילה ההסלמה ? היום שבו הדשדוש הישראלי במו"מ עם הפלסטינים הביא סופית לגלישת הסיר המבעבע  ?האם הם יחשבו, בדומה לאותו גורם צבאי, שהיום שבו הוסרה מראית-העין השלווה גם מעל האתר המורכב המכונה קבר יוסף, הוא היום בו השתנו פני הדברים ? 

אולי הם יביטו על דיווח דובר צה"ל באוגוסט על רצף נסיונות הברחת נשק חם אל תוך ישראל, כנקודה שמציינת הגברת מאמץ יזום לטרור מצד הפלסטינים ? 

אולי הם יביטו על אירועי ה-26/8 בקלנדיה, במסגרתם מעצר מבוקש שהסתבך התפתח להפרות סדר נרחבות במסגרתן כוח צה"ל שביצע המעצר ונקלע לסכנת-חיים בעקבות המהומות שהתפתחו פתח בירי באש חיה, בעקבותיו נהרגו שלושה פלסטינים ? (התיעוד מהשטח מבהיר את מורכבות המצב והסכנה שבה היה הכוח, אבל למרות שהוא מקל על קבלת גירסת צה"ל בדבר הצורך בירי כדי להגן על חיי החיילים הוא איננו מבהיר את השאלה הבסיסית: האם התנהלות נבונה יותר של מפקדי הכוח היתה יכולה להביא להשלמת המעצר ללא הסיבוך שלאחריו)


אולי אירועי יידוי-האבנים בהר-הבית ביום השישי שלאחר ראש-השנה היהודי  (4/96/9) הם שייתפשו כאותה נקודה שבה התבשיל הישראלי-פלסטיני הגיע לבעבוע, לרגל חגי תשרי ? 

אני כמובן סבור שהיום שבו התחילה האינתיפאדה השלישית מוקדם בהרבה. כתבתי כבר כמה פעמים - במרץ, במאי, וביוני - על המצב הישראלי-פלסטיני, והבעתי את דעתי החד-משמעית, כי מדובר כבר באינתיפאדה לכל דבר ועניין (אז אגב, לא הכרתי את סיכום אירועי ינואר-יוני 2013 שהכין מוקד הצלה יו"ש (פורמט PDF), שמבהיר באופן מיטבי את רמת האינטנסיביות של האירועים).

אז למי צריך להאמין ? 
שפטו בעצמכם: 


למי שמנסה לעקוב אחרי פרטי-המידע בשטף האינטרנטי, קשה לעתים לעשות סדר בבלאגן. הבחירה של כלי-תקשורת לדווח על אירוע פלוני ולהימנע ממתן כיסוי תקשורתי לאירוע אלמוני, היא דומה מאוד. לעתים יש בבחירה הרבה סבירות. לעתים, ובמיוחד כשמדובר במציאות הפוליטית, יש בבחירה הרבה חוסר-אחריות. 

אירוע אחד, חיובי באופיו, מעיד על טיבו ואופיו של המבט של כלי-התקשורת העיקריים בישראל, הרבה יותר מכל לקט האירועים השליליים שהתאספו להם בימים האחרונים. ב-28/08/2013 דיווחה התקשורת על סיור צה"ל אשר צולם חוגג ורוקד במסיבה פלסטינית. האירוע עצמו, חריג כל-כך באופיו בהשוואה לשאר האירועים בלקט, היה יכול להיות שביב של תקווה בשלל הידיעות המטרידות, אבל הדרך שבה התקשורת הישראלית בוחרת למסגר אותו, מבהירה עד כמה שביבים של תקווה הם חסרי-סיכוי כיום. אך לא זאת בלבד - בעבר, עצם הנסיון ליצור קשר חיובי בין יהודים לערבים הועלה על נס בתקשורת המיינסטרים. לא רק לצורך טיפוח התקווה, אלא גם בגלל התועלת הברורה שבתקשורת יעילה בין הצדדים. בפרדיגמה של פעם, השתתפות של אנשי ביטחון ישראליים בשמחה של "הצד השני" היתה דבר שתועלתו ברורה וכדאיות הסיכון התאורטי שבו מובנת מאליה (הן בגלל חוסר הסבירות שבפעולה מסכנת-חיים מהצד האחר בסוג כזה של אירוע על כל ההשלכות שבפגיעה שבכבודו ובשמחתו של בעל האירוע; הן בגלל היחס הכולל שבין הסיכון לתועלת).

היום, מתוך פרספקטיבה פרנואידית, המושתתת על ראיית המסוכן בכל דבר, המדרגת את סדרי-העדיפויות של החברה הישראלית כך שעמדתו של מפקד בכיר בצה"ל כי עדיף מותו של חייל על חטיפתו מובעת בריש-גלי, בלי בושה ובלי סיכון קידומו העתידי בצבא,,  גם אירוע כזה מדווח רק מתוך ביקורת שלילית על שיקול הדעת של החיילים. רק מתוך ראיית המסוכן, חורש-הרע, והשלילי בצד שכנגד. 

חוסר היכולת לקבל את רצונם של הצעירים לובשי-המדים לשמוח, הוא כמובן לא תופעה חדשה בישראל, אבל החלון הזה אל נשמתה של החברה המיינסטרימית הישראלית, מדגים היטב עד כמה דלים הסיכויים של המו"מ לשלום בין ישראל לפלסטינים, ואולי גם מבהיר טוב יותר מדוע רבים מן הצד השני בוחרים את שבחרו לאורך השנה האחרונה, שנת האינתיפאדה השלישית. 

4.8.2013

נגיד ש...

שיחה #1 
ביבי: נו, שמעת ? 
ביבי: למה, למה הוא עשה את זה ? 
נתן: כנראה שהוא לא נהנה להשיב כמה פעמים בשבוע הוא מדבר עם האסטרולוג שלו
ביבי: איך ? איך אני נופל עליהם כל הזמן ? קודם זה עם החליפון שלו, עכשיו זה. מה יהיה ? 
נתן: תראה, ביבי, אני יודע שהחלטנו שיותר לא ממנים נשים, אחרי מה שקרה לי, אבל אולי בכל זאת? 
ביבי: מה ? למנות את פלוג ? אני לא יכול. 
נתן: למה ? 
ביבי: שרה לא מרשה. 

שיחה #2 
יאיר: אני לא מבין אותם.
ביבי: אני יודע. זה קשה בהתחלה. 
יאיר: איך ? איך הם מציקים לפרופסורים האלה, אחרי שהם בחרו אותנו ?
ביבי (מגחך): כן, מה שאמרו על יעקב ועל ליאו זה הרי כלום ליד מה שאמרו עליי.
יאיר: כן, אני עוד זוכר את הסרטונים של ארץ חדשה
ביבי (צוחק): נכון, גם היה את אלה ! שכחתי לגמרי. אני התכוונתי לחקירת הנסיעות שהאידיוט ההוא ממשרד המבקר ניסה לקדם, וכמובן למה שעשו לי אז, עם אבנר עמדי
יאיר: ואלה! שכחתי לגמרי מהדברים האלה. (צוחק, אבל רואים בעיניים שיש לו מחשבות)
ביבי (מזהה את המחשבות): יאיר, אל תשחק איתי. אחרת אני אזכיר לעיתונאים ששר האוצר שמינה את כל הדפוקים האלה קיבל כרטיס ישיר לדוקטורט בניגוד לנהלים. זוכר ? 
יאיר: לא התכוונתי (בטון רפה ולא משכנע). לוגם מכוס הוויסקי שלו. אז מה ? נמנה את קרנית פלוג בכל זאת ?  מסרו לי שהיא מאוד רוצה. נורא נעלבה, אבל מאוד מאוד רוצה (צוחק). 
ביבי: אני יודע. אבל אי אפשר. 
יאיר (מרים גבה): היא עדיין ... ? 
ביבי (באנחה): כן, היא לא מרשה. 

שיחה #3
אם לא נמנה נגיד מהר, העולם יתחיל לחשוב שאנחנו לא באמת מנהלים את העסק, והמשקיעים יתחילו לברוח ! 
שרה: ביבי, אתה ואני יודעים מי מנהל פה את העסק. ואני - 
שניהם יחד: לא מרשה !

הבהרה: הטקסטים שלעיל נועדו להוות סאטירה על תהליך המינוי לנגיד בנק ישראל. הם לא מצחיקים בגלל המציאות, וזו אשמתה בלבד. 

5.7.2013

Egypt: on the bumpy road to democracy

The staggering flow of events in Egypt is captivating. Mass protests have reached a peak in which the army has removed president Morsi. It still remains to be seen if this ouster shall be accepted by the deposed president but the reports of arrests of  Muslim Brother activists indicate the very real possibility of a developing civilian conflict that may develop into a real civil war. 

It still remains to be seen how united is the army, and how capable it is in keeping the peace and unity of the Egyptian nation.

However one views these events, one question from the beginning of the Arab Spring has still not been answered:  is what is currently happening in Egypt  more reminiscent of the years of turmoil after the French Revolution, or that after the European Spring of Nations of 1848 ? 

This answer can only be answered by the Egyptians themselves. 

But those claiming that recent events are proof of no real chance to democracy in the middle east could not have been more wrong. The Path to democracy has been bumpy for every nation choosing to tread this path. A swift look at history brings to mind, for example, possible parallel events from England  - that oldest of democracies - and its turbulent history. The process of popular protest that brings a change in leadership is in the heart of democracy. But it takes time until all players accept the basic rules. It is unrealistic to expect the same stability and peaceful processes seen in the more veteran democracies, in a young and developing nation. Especially if that nation has no institutions, legacies or customs that have prepared it in any way for the democratic process. 

It is possible that the current outcome will be the rise of a new authoritatiran rule in Egypt. But one cannot deny that this risk exists in any democracy, including the great democracies of the developed world. This is why checks and balances are so critical in a democratic regime. Considering the dominance of cultural hegemonies in those regimes, one would advise those critical of the processes Egypt undergoes to take a closer look at the true nature of the democratic process of their home nation, before criticising the living and kicking democratic nation of Egypt, suffering the pains of labor  in front of the worlds eyes. 

19.6.2013

"תקופה שבה תחושת הביטחון פחות טובה ?" סקירת אירועי מאי 2013 של האינתיפאדה השלישית

כוחות הביטחון בפיקוד מרכז ביצעו כ-60 מעצרים בשבוע במהלך חודש מאי. הדיווח של דובר צה"ל מתאר מגמת ירידה באירועים הבטחוניים. קשה ליישב את נימת שביעות-הרצון העצמית שבדיווח הזה עם הצהרתו של מפקד חטיבת עציון במהלך חודש מאי כי "אנחנו בתקופה שבה תחושת הביטחון פחות טובה". דווקא הצהרה זו מתיישבת היטב עם טענות של המתיישבים/מתנחלים על ירידה משמעותית בתחושת-הביטחון האישי. ההצהרה על סלילת כביש עוקף חדש שיבוצע בשנה הקרובה - בין גוש עציון לקריית-ארבע מבהירה היטב מה באמת חושבת מערכת-הבטחון על הצפוי בהמשך.

 סקירת דיווחי התקשורת על אירועי מאי אולי תקל על הנבוכים לנסות ולהבין מה מתרחש - 
13/5 אמילי עמרוסי מתארת את שגרת החיים ביהודה ושומרון: "...עשרות מקרים בשבוע...וזה הולך ומחריף. צמיגים בוערים, חסמי אבנים בכביש (שנועדו לגרום לנהג לעצור, ואז לטווח אותו במבול בליסטראות), בקבוקי תבערה."

וזה רק קצה-הקרחון. על אבנים של פגעו באדם אלא רק ברכב, אנחנו לא שומעים בתקשורת. לא שמענו עליהן גם בעבר. נשמע עליהן רק כאשר אי-אפשר יהיה שלא לדבר על זה. וזה קורה רק כאשר יש נפגעים בגוף, למרבה הצער. 

ולא מדובר רק באבנים. סיכום התחמושת והנשק שנתפשו על ידי צה"ל במהלך מאי מלמד על פעילות ענפה בקרב הפלסטינים והערכותם של לא-מעטים בקרבם לעימות אלים מאוד. כך למשל - 5/5 נשק מאולתר, סכין באורך 12 ס"מ ותחמושת על גוף פלסטינים ליד בית-פג'ר; 13/5 שלושה פלסטינים נעצרו בעודם מציתים 5 בקבוקי-תבערה, וברשותם סכין באורך 12 ס"מ, ליד נקודת הביקורת 'חווארה' שליד שכם; 19/5 במעצר מבוקש בכפר קליל נמצאו שני אקדחים, מחסניות וכדורים רבים. ועוד ועוד...

כל מי שזוכר את האינתיפאדות הקודמות רואה שעדיין לא מדובר בריבוי אירועים מדי יום. זה גם מה שמקל על הממשלה והתקשורת להעלים עין. אבל איך שלא מביטים על הדברים, אי אפשר להתבונן בהתדרדרות העקבית והנמשכת במצב הבטחוני מבלי להודות בכך שבנקודה מסויימת צריך יהיה למתוח קו ולהודות בכך שישראל שוב מתמודדת בפני מאבק עממי אלים, רב-מוקדי ומתמשך בשטחי יהודה ושומרון. מתי זה יקרה ? קשה לדעת. 

מה שברור כרגע, מעבר להכחשה המתמידה של הממשלה וההתעלמות העקבית-כמעט של התקשורת, הוא שבשלב הנוכחי ישראל מגיבה בהבלגה. כן,כן. מדיניות ההבלגה הישנה והרעה, שלא השיגה הישגים גדולים אי-אז בעבר, שולטת כרגע. 
  • "אנחנו לא הלכנו במילואים האלה. ברחנו. רק ברחנו...יצאנו מהמילואים מאד מפוחדים. כל מי שהיה איתי יצא מפוחד. אני מפחד. אתה חוזר הביתה, אתה מרוסק. אתה מתבייש ללבוש מדים. חזרתי מושפל. ואללה, זורקים עליי אבנים. אני נמצא כמו איזה ברווז. עם נשק, עם אפוד, עם מחסניות. כל האמצעים בידיים שלי, ואני מתבייש להגיד לך, שאני לא יכול להגיב"
  • "אתה לא יכול להגיב. אין לך מחסה. אתה על הכביש. לימדו אותנו להיות לוחמים. לא לימדו אותנו לבוא ולהיות ברווזים. אתה עומד מאחורי הג'יפ ומתחבא".
הצירוף של הכחשה והבלגה, מלמד על שאיפה של ישראל להתכחש לבעיה. אבל מחיר ההתעלמות הנמשכת יהיה כבד. 
כי האינתיפאדה הזו לא תהיה דומה לקודמותיה. כבר עכשיו אפשר לראות שהיא מביאה איתה מאפיינים חדשים -
בניהול שגוי של המשבר הזה, מה שישראל עתידה לקבל בשטחי יהודה ושומרון יהיה דומה יותר למלחמת-אזרחים מאשר למה שראינו בשתי האינתיפאדות הקודמות. ומלחמת-אזרחים זה בדיוק מה שמצפה לנו אם אכן יתממש חזון הבלהות של המדינה הדו-לאומית. 

מתי ייחצה הקו ורמת-הלהבות תגיע לגובה שבו אי-אפשר יהיה להתעלם מהן יותר ? 
בואו נתבונן מעט בעבר. אולי אפילו נצליח ללמוד ממנו משהו. 
האינתיפאדה הראשונה פרצה במהלך כהונתו השניה של יצחק שמיר כראש-ממשלה. האינתיפאדה השניה פרצה במהלך כהונתו של אהוד ברק כראש ממשלה. האינתיפאדה הנוכחית פרצה (לטענתי) כבר בכהונתו השניה של בנימין נתניהו כראש ממשלה. רצף האירועים מלמד על כך שהנקודה בה כולם יסכימו עמי, תתרחש בעתיד הלא-רחוק, בזמן כהונתו השלישית של בנימין נתניהו כראש-ממשלה. 

אפשר להציע נרטיבים רבים ושונים לכל אחת מהאינתיפאדות הקודמות. 
נרטיב המטיל אחריות על אכזבה מהתהליך המדיני: האינתיפאדה הראשונה פרצה כ-8 חודשים לאחר כשלון הסכם לונדון; האינתיפאדה השניה פרצה חודשיים אחרי כשלון שיחות קמפ דייויד (2000)
נרטיב המטיל אחריות על התנהלות בטחונית כושלת היוצרת דימוי של ישראל חלשה: האינתיפאדה הראשונה פרצה ימים ספורים אחרי ליל הגלשונים.  האינתיפאדה השניה פרצה כ-4 חודשים אחרי הנסיגה החד-צדדית של ישראל מרצועת-הביטחון בלבנון.
נרטיב המטיל אחריות על הכלכלה: התקופה שלפני האינתיפאדה הראשונה התאפיינה בירידה בתל"ג לנפש ביהודה, שומרון ועזה, לראשונה מאז כבשה/שחררה ישראל את השטחים. התקופה שלפני האינתיפאדה השניה היא 
נרטיב המטיל אחריות על התנהלות בטחונית כושלת של ישראל: עיסקת ג'יבריל הזרימה לשטחים את מי שיהיו בזמן האינתיפאדה הראשונה הגורמים המארגנים הבולטים ביותר. הסכם אוסלו הזרים לשטחים את מי שיהיו בזמן האינתיפאדה השניה הגורמים המניעים והמובילים הבולטים (בהקשרים של פתח) או נתן להם חופש התארגנות (בהקשרים של חמאס). 

חשוב לזכור שאף נרטיב אינו מקיף את כל המורכבות. לכל אחת מן האינתיפאדות מיוחסות סיבות רבות ושונות (פירוט הגורמים המשוערים לגבי הראשונה; פירוט הגורמים המשוערים לגבי השניה). האמת, כרגיל, היא כנראה מורכבת יותר. 

מה שברור שהיה לנו בשנה האחרונה זה -
התנהלות בטחונית כושלת של מדינת ישראל במבצע עמוד ענן יחד עם עסקת שבויים ששחררה אסירים בעלי נסיון ויכולת אל השטחים בדמות עסקת שליט. המצב הכלכלי של הרשות הפלסטינית רק הולך ונהיה רע יותר. הדברים כבר ערוכים ומוכנים לניצוץ שיהפוך את האש הלוחשת לשריפה גדולה שאף אחד לא יוכל להתעלם ממנה. האם הניצוץ השעיר לעזאזל יהיה כשלון התהליך המדיני ? תאונה כלשהיא ? מהלך אקראי אחר שיוצג כקש השובר את גב הגמל ? 

אל תתבלבלו. האינתיפאדה השלישית כבר כאן. 

11.6.2013

בין חתירה לשלום להערכות למלחמה, נשכחות אלטרנטיבות אחרות

היום, לפני 46 שנים, היה יומה האחרון של מלחמת ששת הימים. אני נמנה על אלה הטוענים כי מלחמת ההתשה בעצם התחילה באותו יום. אני גם נמנה על אלה הסבורים כי מלחמת יום הכיפורים היתה בעצם גלגול נמשך של שתי המלחמות הללו. כלומר, בין 1967 ל-1973 התנהלה לה בעצם מלחמה אחת, בת שבע שנים. 


עם זאת, הבחירה לתאר את היקף הגמישות העומד לרשות מדינה רק בניהול מו"מ לשלום או יציאה למלחמה היא בחירה מוטעית. כפי שמעידים יחסי ישראל-סוריה בשנים שעברו מאז מלחמת יום-הכיפורים, מצב אי-לוחמה יכול להראות יציב להפליא, ממש כמו שלום-אמת. כפי שמעידה התנהלותה של ישראל בנוגע לשטחים שנכבשו/שוחררו במלחמת ששת-הימים, ולשטחי דרום לבנון, התנתקות חד-צדדית גם היא יכולה לשנות את המציאות בהם, את הדינמיקה בין הצדדים ואת רמת-הקונצנזוס הציבורי בנוגע לעימותים הנוצרים לאחר-מכן. 

לכן, גם היום, השאלה החשובה באמת איננה מה מוכנים או לא מוכנים לקבל הצדדים עמם נמצאת ישראל בעימות. השאלה החשובה באמת היא אילו צעדים יכולה ישראל לעשות כדי לשפר את מצבה, את לכידותה הפנימית, ואת עתידה.

נדמה שבימים האלה, עומדת ישראל בפני אחת החלופות הבאות:
ממשלת נתניהו הבהירה היטב בקדנציה הקודמת שלה, כי התפשטות לכיוון השטחים מהם התנתקה המדינה בעשור הקודם אינם רצויים לה, והיא נמנעת ממהלכים כאלה גם במחירים של תבוסה מדינית בעקבות מהלכים צבאיים. התכנסות חד-צדדית נתפסת על ידי הממשל הזה כצעד שגוי. מה שמותיר את הברירה בין שמירה על המצב הקיים לבין משא ומתן מדיני. ממש כמו בימיה של גולדה מאיר. במצב הזה, הדינמיקה שמציגה התקשורת סביב "התנעת" תהליך השלום מבהירה היטב מה בעצם קורה כאן. ממשלת נתניהו בחרה לעלות על הנתיב הפורמלי של חתירה לשלום. 

הבעיה בעלייה לנתיב הזה היא שכאשר בוחרים בו, הגעה למבוי סתום או ירידה ממנו, כרוכה במתח גדול שבדרך-כלל מתבטא בעימות גלוי. כך קרה באינתיפאדה השניה

למי שסבור כמוני שכבר בימים אלה, תוך הסתרה תקשורתית מכוונת, רוחשת לה האינתיפאדה השלישית, צירוף הנסיבות המסתמן הוא מדאיג במיוחד, שכן הנתיב של משא-ומתן מדיני כושל עם פיצוץ בסופו, במציאות המזרח-התיכוני הנוכחי, הוא הנתיב הגרוע ביותר שאפשר לדמיין. 

עם ראש-ממשלה שידוע בנכונותו הבלתי-מתפשרת להימנע מכל עשיה המסכנת את עתידו הפוליטי, קשה לדמיין שנתיב המשא-ומתן המדיני יוביל להצלחה. מבחינות רבות, עתידה של מדינת ישראל שבוי בעתידו האישי של בנימין נתניהו, לא פחות מכפי שעתידה של סוריה שבוי בעתידו האישי של בשאר אל-אסד. אומרים על דמוקרטיות, שהאפקטיביות של תהליכיהן הפנימיים מגביר את השרידות שלהן, שכן הוא מונע מהן להיקלע אל נתיב אסון שאין ממנו מוצא. האומנם אין באפשרותה של מדינת  ישראל של ימינו לחתור למציאות אחרת ?

התשובה לשאלה הזו איננה אפילו בידיהם של פרשנים, אלא רק בידי חוזי-עתידות. 

10.6.2013

נתבים נתבים

פרסום בתקשורת בדבר שכרם של הנתבים בנמלי ישראל, שתזמונו בוודאי איננו בלתי-קשור לשיח הממשלתי בנוגע לנמלים הדגים היטב את  הדרך שבה התקשורת הישראלית נוהגת לפעול. פרסום ללא ביקורת. 

לא צריך להיות קרוב משפחה של עובדי-נמלים, כדי להבין שנתב הוא מקצוע רב דרישות: ידע, הבנה ונסיון מעשי בניווט ספינות בגדלים ועומסים שונים אל תוך נמל ומחוצה ממנו. העוסקים בתחום הם רבי-חובל שכבר עשו דבר או שניים בחיים, והאחריות המוטלת כל כתפיהם עצומה. האם זה מצדיק את שכרם ? אינני יודע. 

אבל מה שאני כן יודע, זה שבכל העולם מתנהל שיח ביקורתי בנוגע לשכרם של נתבים. ישראל בעניין הזה איננה לבד, והפרספקטיבה הזו היא הכרחית לדיון הזה. 

מבט זריז לערך בויקיפדיה מלמד כי :

"Because maritime pilots have advanced to the top of the maritime profession and are responsible for the most dangerous part of a voyage, they are generally well compensated.

The Florida Alliance of Maritime Organizations reported that Florida pilots salaries range from US$100,000 to US$400,000 annually. This was similar to other US states with large ports. Columbia River bar pilots earn about US$180,000 per year. A 2008 review of pilot salary in the United States showed that pay ranged from about US$250,000 to over US$500,000 per year.

Pilot compensation has been controversial in many ports, including Los Angeles and Long Beach, California, especially regarding pilots who are employed by public agencies instead of acting as independent contractors.

Compensation varies in other nations. In New Zealand, according to the government career service, pilots earn NZ$90,000-120,000."

מאחר והערך בויקיפדיה מתייחס לשתי מדינות: ארה"ב וניו-זילנד, נציץ בנתוני השכר הכלליים בשתי המדינות: 
עם כל ההבדלים והמורכבות שבהשוואות של סוגי ההכנסות השונים, קל להתרשם כי בארה"ב הפער בין שכר נתב לשאר האדם, הוא בין פי 5 לפי 10. בניו-זילנד הפער הוא בין פי 2 לפי 3. בהתחשב בחומרים הזמינים באינטרנט, נראה שהפער הזה איננו נובע מרמת האתגר והקושי שבעבודה. 

בהתבסס על נתוני השכר החודשי הממוצע, ועל נתוני השכר של הנתבים שפורסמו בכתבה (שכר חודשי של 60,000-80,000 ש"ח) הפער הוא פי 6 עד 9. כלומר, בהחלט בהתאם לפרמטרים האמריקאיים. 

וכל שנותר הוא השאלה: האם הביצועים דומים ? כלומר, האם נתב ישראלי הוא יעיל כמו עמיתו האמריקאי ? את התשובה לשאלה הזו, למרבה הצער, לא הצלחתי למצוא באינטרנט. התשובה כמובן לא נגזרת רק מהזמן הנדרש לספינה להיכנס אל הנמל ו/או לצאת ממנו. היא תיבחן גם בהתאם לכמות והיקף התנועה, תאונות וכמעט תאונות, והיבטים אחרים. חלק לא קטן של השאלה בכלל לא יהיה תלוי בנתב, אלא בשאר מערכות הנמל. 

זה סוג הדיון שהייתי מצפה לראות בתקשורת הישראלית. רק המבט המורכב יאפשר את התובנה האם תנאיהם של נתבי נמלי ישראל הם סבירים, חריגים לטובה או אולי חריגים לרעה. אבל את המבט הזה אנחנו לא מקבלים. בדיוק כפי שאיננו זוכים לדיון דומה למקבלי-שכר אחרים בישראל, בבנקים ובחברות גדולות. 

וזה לא במקרה. 




23.5.2013

הממשלה צפויה לדון ביום ראשון בטיוטת הרפורמה לגיוס צעירים לשירות בצה"ל

התקשורת מדווחת כי ועדת פרי (ועדת השרים לעניין השוויון בנטל בשירות הצבאי, האזרחי ובשוק העבודה) עבדה במהירות מפתיעה והגישה היום טיוטת רפורמה לגיוס צעירים לשירות בצה"ל, למזכירות הממשלה. הטיוטה צפויה לעלות לדיון בממשלה ביום ראשון הקרוב. אתר מאקו פרסם את עיקרי ההמלצות (קובץ וורד).

העוקבים האחרי הנושא יכולים להתרשם בקלות כי ההמלצות אינן שונות בעיקרן מהצעות ועדת פלסנר, וכי בעצם כבר קיים קונצנזוס לגבי הסוגיה של שוויון בנטל גיוס צעירים לשירות בצה"ל, בקרב האוכלוסיה היהודית החילונית ולובשת הכיפות הסרוגות (זו שכיום מקובל לתארה כמי שנושאת בעיקר הנטל הזה). הקונצנזוס הוא: 
  • העמדת מסגרת שירות אזרחי כחלופה לחלק מבחורי הישיבות. 
  • חתירה למצב בעתיד הלא רחוק-מדי של גיוס לשירות צבאי או אזרחי של 80% מבחורי הישיבות המגיעים לגיל 18. 
  • נכונות להכיר בחשיבות לימודיהם התורניים של 1,500 - 2,000 בחורי-ישיבה. 
  • נכונות לוותר על גיוס בחורי הישיבות שקיבלו פטור עד היום והם כבר מעל גיל 18, בתקווה שרובם המכריע יסיים את לימודיו התורניים כשיוסר איום הגיוס וישתלב בכלכלת המשק באופן יצרני. 
  • מיקוד האכיפה בסנקציות כלכליות-תקצוביות שיופנו בעיקרן כלפי הישיבות ככלי לעידוד גיוס בחורי הישיבות בהגיעם לגיל 18. 
  • העמדת מסגרת שירות אזרחי בהיקפים דומים לאוכלוסיה הערבית. 

כל מי שמתפלא על הקונצנזוס הזה, והנכונות הרבה של מי שנושאים בנטל הבטחוני לנהוג בנדיבות שכזו כלפי האחרים, שכלאורה השתמטו מההשתתפות בנטל מטעמיהם הם, צריך לזכור שהמניע העיקרי של הקונצנזוס הזה כלל איננו שוויון בנטל השירות הצבאי. המניע הוא כלכלי. כלכלי טהור. 

אם נצטט את דו"ח ועדת פלסנר (קישור למטה):
"ברמה המקרו-כלכלית הפגיעה הכלכלית הקשה ביותר קשורה באובדן התוצר. מספר אברכי-הכולל מעל גיל 25 עמד בשנת 2011 על 57,435 מתוך 123,500 גברים חרדים מעל גיל זה. חישוב שנערך לאחרונה מעלה שאילו שיעור הגברים החרדים בגילאי 25 - 64 היה עומד על 80% בדומה לכלל האוכלוסיה בישראל ולמדינות ה-OECD היה התוצר למשק הישראלי גדל ב-8.25 מיליארד ₪ לשנה". 
ואחרי כל זה אומרים שישראל איננה תחת הגמוניה כלכלית נאו-ליברלית

לקריאה נוספת

21.5.2013

"לקחנו משק בצרות, ובזמן קצר להפליא שמנו אותו על המסלול " ... מה? מתי הספקתם ?

אחרי הפוסט של אתמול, קיוויתי לעסוק היום בנושאים קצת יותר רחבים מהטירונות הפוליטית של יאיר לפיד, אבל דיווחים על אמירות פייסבוק נוספות שלו מחייבים תגובה. 

מתברר שזה היה הסטטוס האחרון של שר האוצר, יאיר לפיד, בפייסבוק: 
"אחרי שכולם געשו וכעסו, בואו נדבר על העובדות האמיתיות: 
מה קרה בחינוך?
תקציב החינוך לא ירד- הוא עלה ב-6.5 מיליארד.
לא נגענו בחינוך המיוחד.
לא בוטל פרוייקט השאלת ספרים.
לא הועלו תשלומי ההורים.
הוספנו 100 מיליון שקל מלגות לילדים מוחלשים.
הוספנו 35 מיליון שקל למנהל הסטודנטים כתמיכה לסטודנטים אתיופים. 
האם פגענו בחלשים?
הוספנו 1.2 מיליארד שקל לתקציב הבריאות.
0.5 מיליארד לתקציב הרווחה.
מתוכם 200 מיליון שקל קרן לילדים.
הוספנו 500 מיליון שקל לניצולי השואה.
הוספנו 300 מיליון שקל לשנה לסל התרופות.
75 מיליון שקל למחלקות פסיכיאטריות.
לא נגענו בקצבאות הזיקנה.
לא נגענו בקצבאות הנכות.
העברנו כסף לפרוייקט הנגישות לנכים בכל רחבי הארץ.
לא נגענו במענקי האיזון לרשויות החלשות. 2.8 מיליארד שקל יועברו להם.
האם זה נכון שלא נגענו בחזקים?
להיפך.
הקמנו את ועדת אנדורן כדי להלחם בתספורות של הטייקונים.
הקמנו את ועדת ששינסקי 2 לבחון מחדש את התגמולים על משאבי הטבע.
העלינו את מס החברות ל-26.5%.
העלינו את המס במסגרת החוק לעידוד השקעות הון.
העלינו את המס על מוצרי היוקרה - ממכוניות ועד לסיגרים.
קיצצנו 10% מהשכר של עצמנו- השרים והח"כים.
מה עם הוועדים הגדולים?
ההסתדרות נתנה לנו 1.5 מיליארד שקל, אבל שום דבר לא ירד מהשולחן: לא נמלי הים, לא הרפורמה בחברת החשמל.
והחרדים? לא ויתרתם להם בסוף?
בתי ספר שלא ילמדו לימודי ליב"ה יתוקצבו ב-35% בלבד.
חוק נהרי בוטל. חסכון של 400 מיליון שקל לרשויות המקומיות.
תקציב הישיבות קוצץ ב-450 מיליון שקל.
200 מיליון שקל יופנו להשמה לתעסוקה של חרדים שייצאו לעבודה.
ומה עם מעמד הביניים? לא הבטחתם לשמור על מעמד הביניים?
אני לא כופר בזה שגם מעמד הביניים נפגע. הגזירות יעלו לריקי כהן 385 שקל לחודש, זה הרבה כסף, אבלו זו גם תעודת ביטוח מפני התרסקות. בתמורה לכסף הזה ריקי כהן יודעת שגם היא וגם בעלה לא יאבדו את מקום העבודה שלהם, שלא נקלע למצב של ספרד עם 32% אבטלה, שבמקום זה היא חלק מכלכלה חזקה עם חזון ברור שאומר: האדם העובד במרכז.
מה זה אומר חוץ ממילים גדולות?
שלא נגענו בקרנות ההשתלמות, כי זו הקופה הקטנה של מעמד הביניים.
תוספת של סייעות לגיל הרך- כי זה מעמד הביניים.
העברנו את רפורמת שמים פתוחים- כי זה מעמד הביניים.
נאחד את תאגידי המים ונוריד ב-5% את המחירים – כי זה מעמד הביניים.
אנחנו מיישמים את המלצות ועדת המזון - גבינה צהובה תעלה פחות ונקניק יעלה פחות.
הרכבת לכרמיאל וגם לבית שאן יגיעו - כי מעמד הביניים גר גם בפריפריה.
ומה עוד?
ועדת השוויון בנטל- ישורת אחרונה. אנחנו מביאים מהפכה שממשלות נפלו בגללה ומרפאים פצע שדימם במרכז החברה הישראלית.
ועוד המלצה: לכו תקראו את הפרק על המלחמה בהון השחור. שנה מעכשיו אנשים ירעדו לפני שהם יעלימו מס.
מה עולה מכל מה שאמרתי עכשיו? 
שלקחנו משק שנקלע לצרות, ובזמן קצר להפליא שמנו אותו על המסלול. זה שיש טענות זה בסדר, אבל האנשים שמוחים נגדנו בחרו לעמוד ולצעוק. אנחנו בחרנו להיות בפנים ולעשות את העבודה."

אז נורא התפלאתי, וישר ניגשתי לאתרי החדשות, ולאתר הכנסת, לבדוק ולראות - האם כבר הועבר תקציב המדינה לשנה הזו ? האם כבר עבר חוק ההסדרים ? 

לא. החדשה האחרונה היא שהכנסת אישרה את התשתית החוקית לתקציב הדו-שנתי. חוק התקציב וחוק ההסדרים טרם הונחו על שולחנה של הכנסת. 

אבל יאיר לפיד מדבר על זה שהוא כבר שם את המשק על המסלול. 
לא חבל על הכברת כל המילים האלה, לפני שמשהו נעשה ? 
טירון פוליטי כבר אמרנו ?

ואי-אפשר בלי להתייחס לשאלות שיאיר לפיד שאל.
מה קרה בחינוך?
האם השר מתכחש לעובדה שתוכניות ארוכות טווח הבטיחו למשרד החינוך תוספת תקציב של 8.5 מיליארד ש"ח, אבל המשרד יקבל רק 6.5 מיליארד מתוכה ?
האם פגענו בחלשים?
כל העלאה של המע"מ היא פגיעה בחלשים.
האם זה נכון שלא נגענו בחזקים?

מחצית מהכנסות המדינה מגיעות ממיסוי עקיף (מיסוי רגרסיבי מאין כמותו). הגדלת אחוזי המע"מ ומס ההכנסה, היא הגדלת הנטל על האדם העובד. אבל החזקים הרי לא משלמים את המס הפורמלי, אלא מס אפקטיבי נמוך בהרבה (ככה זה כשאתה חזק מספיק להחזיק יועצים). אז מה נשאר ? מס על סיגרים ? ומה עוד ? הוקמו ועדות. מעניין למה לחזקים מקימים ועדות, אבל לחלשים מעלים את המיסים.
והחרדים? לא ויתרתם להם בסוף?
מה אתה רוצה מאיתנו כבוד שר האוצר. פנה לחברך כבוד שר החינוך. אלה הדברים שהוא אמר.
מה זה אומר חוץ ממילים גדולות?
אה כן, קרנות ההשתלמות. אבל תמיד מאיימים לגעת בהן. ובסוף אף פעם לא עושים את זה. 
תאגידי המים ? זה לא משרד האוצר שהקים אותם וייצר את כל הדינמיקה שהביאה לייקור המים ? הפרטה במיטבה, לא ? 
ועדת המזון ? זו שנמנעה מלהיכנס לעקומות הרווח של יצרניות המזון ורשתות-השיווק ? 
 ומה עוד?

ועדת השוויון בנטל ? עוד ועדה ? ועוד מין כזו ועדה, שאם תגשים את הבטחות שר האוצר, תגבש פשרה שתביא את ראשיתו של השוויון, אם זה יבוא בכלל, רק בעוד חמש שנים ? הרבה אחרי שהממשלה הנוכחית תכלה את ימיה ?
ועוד המלצה
דווקא קראנו את החלק העוסק במלחמה בהון השחור בתוכנית המדיניות הכלכלית לשנים 2013-2014 (זהירות - PDF). קראנו. לא הבנו. לא הבנו איך תיקוני חקיקה, רבים ככל שיהיו, יוכלו להועיל נוכח מציאות שבה אנשים מנהלים חלק גדול מהתנהלותם הפיננסית במזומן ? איך אפשר לקצץ ביד אחת כוח-אדם מהשירות הציבורי ולצפות שהשירות הזה יוכל להפיק תוצאות אכיפה טובות יותר ? איך יכול אדם לחיות במדינת ישראל, להכיר את הפער בין החוקים היפים לבין האכיפה הדלה, ולדמיין ששנה מהיום, מלאכת חקיקה, נאה ככל שתהיה, תשנה את המציאות בהבל-פה, בלי להוסיף אנשים רבים וטובים לכוחות האכיפה ?
מה עולה מכל מה שאמרתי עכשיו? 

לא רק שהשר כרגע בשלב הטירונות בו מתהללים ומשוויצים בשלב חגירת החגורה, אלא שהוא גם מעלה טיעונים מהסוג שמקשים מאוד על המתבונן מהצד. קשה שלא ללעוג לשר הזה. אבל אם זה שר האוצר שלנו, מה זה אומר עלינו ?