הקו המחבר בין שלושה חטופים של היום לשלושה חטופים של אז

גופותיהם של גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח נמצאו. יהא זכרם ברוך. 

המרדף אחרי החוטפים, הרוצחים, יימשך. יום יבוא והם ייתפשו ויתנו את דינם. 

אבל אי אפשר בלי להודות באמת המרה - מותם יכול היה להימנע. 

חשוב לומר את הדברים עכשיו, כשהגופות מוטלות לפנינו. לא לחכות לאחר-כך, כשהקשב הציבורי ינדוד לו אל האירוע האקראי הבא, יהא זה מעלל חדש של שרה נתניהו או מתיחות חדשה מצפון בדמות מדינה איסלמיסטית ההולכת ונרקמת לה באיזורים שפעם היו עיראק וסוריה. עכשיו צריך לדבר. ולהגיד את האמת. והאמת מרה ופשוטה היא: מי שחושב שאלה מהצד השני הנושאים חרבם לפגוע בנו חושב כמונו, מחזיק בערכינו, נאמן לדעותינו, פשוט שכח איפה אנחנו חיים ומול מי אנחנו מתמודדים.

ירי הרקטות הלילה והבוקר לעבר יישובים בחבל עוטף עזה הוא לא סתם טקס מוזר שכזה. מי שמשגר טיל מלא חומר נפץ לעבר יישוב אזרחי לא עושה את זה בתפילה שהטיל לא יפגע בחפים מפשע.הוא עושה את זה במטרה ובכוונה תחילה לפגוע בכמה שיותר אזרחים: נשים, גברים, קשישים וטף. זו התכלית של הטרור. זו דרך החשיבה של הטרור. אין מטרה לא כשרה עבור טרוריסטים, וכל מי שמניח או מדמיין או מקווה שיש קוי משחק פשוט מדחיק את מה שכולנו אמורים לדעת - קו אחד מחבר בין האירוע הטראגי והקשה של חטיפת ורצח שלושת הנערים לפיגועי טרור אחרים לאורך תולדות תקומת עם ישראל בארצו.

נזכיר את הפיגוע במעלות (שהתחיל ברצח של זוג הורים ובנם בן ה-4, התפתח לחטיפת עשרות תלמידים והסתיים בהשלכת רימונים ובירי של החוטפים אל עבר בני הערובה שכתוצאה ממנו נהרגו יותר מ-20 תלמידים. הסיכום הרצחני של הפיגוע היה 27 הרוגים ו-68 פצועים). 

נזכיר את הפיגוע במשגב עם (אותו אירוע קשה בו השתלטו טרוריסטים על בית הילדים בקיבוץ משגב עם, לאחר שרצחו את מזכיר הקיבוץ, סמי שני ז"ל, שניסה לעצור בעדם;  בנסיון הפריצה הראשון של כוחות צה"ל נהרג החובש, איש סיירת גולני, אלדד צפריר ז"ל. רק נסיון הפריצה השני הצליח אבל במהלך נסיונות הפריצה רצחו המחבלים את הפעוט אייל גלוסקא ז"ל. הסיכום הרצחני של הפיגוע: 3 הרוגים ומספר פצועים). 

נזכיר את רצח שלהבת פס, אותו  ירי מכוון, מדוייק וקטלני שביצע צלף פלסטיני לעבר תינוקת רכה. 

ונזכיר ונזכור פיגוע טירור של פעם, שדומה עד כאב לאירוע חטיפתם של השלושה מגוש עציון: השלושה מגבעת עדה - יצחק קרופיק (שהיה בן 19), דוד אוורבוך (שהיה בן 14) ודוד פרנק (שהיה בן 21), בני המושבה גבעת עדה, שיצאו לשדה להעמיס עגלת חציר ביוני 1938. עגלת החציר נמצאה מיותמת ועקבותיהם לא נודעו.רק שנתיים לאחר מכן בעזרת מודיע בתשלום נמצאו הגופות בתוך באר בכפר ערבי וזוהו על ידי קרובי המשפחות. התברר שכנופייה של מרצחים ערבים (ככה קראו להם אז) ארבה להם בשדה, חטפה אותם ורצחה אותם. 

חוט אחד מקשר את גיל-עד, נפתלי, אייל, יצחק, ושני הדוידים, זכרונם לברכה. 

זהו חוט המלחמה הבלתי-נגמרת על זכותם של יהודים לחיות בארץ הזו.

אך למרבה הצער והכאב זהו לא החוט היחיד. השלושה מגבעת-עדה יצאו אל השדה ללא נשק ושמירה, בניגוד להוראות, בתקופת האימים המכונה מאורעות 1936-1939 או המרד הערבי הגדול. אין דרך אחרת להסביר את התנהלותם אז, אלא בכך שהם היו שאננים. 

גיל-עד, נפתלי ואייל יצאו אל הדרך לתפוש טרמפים בהתעלם מהוראות הרשויות, ואין דרך אחרת להסביר את התנהלותם, אלא בכך שהם היו שאננים. 

את השאננות הזו אין להטיל על כתפי המתים. האחריות היא על מי שמנהיג את הציבור, אך לא מצליח להחדיר בו את הדריכות והערנות הנדרשות לעמידה במערכה הארוכה, המתישה, הבלתי-נגמרת הזו, על שיבתו של העם היהודי לארצו.

את המודעות למשמעות השאננות הזו והמאבק בה מצווים לנו המתים. 

יהי זכרם ברוך. מי ייתן והמשפחות ימצאו נחמה.