הרהורים רציניים לאחד באפריל: איך מבדילים בין אמת לשקר ?

האדם המודרני המבקש להבחין בין אמת לשקר יודע שהכלי הטוב ביותר הוא ספקנות. לא להאמין לכל דבר שאומרים לך. 

המהרהר בתולדות האנושות מגיע בשלב מסויים למסקנה בלתי-נמנעת: ספקנות היא דבר חדש, כנראה פרי עידן ההשכלה והתפישה האמפיריציסטית שהפכה ליסוד המדע המודרני. 

מהו אמפיריציזם? בתמצית (לא לגמרי מדוייקת), זו תפישה הגורסת כי ידע חייבת להתבסס על ניסיון. מה שמכונה "ידע א-פריורי" (ידע שאינו תלוי בניסיון והוא ידע הנובע מהשכל בלבד) אינו נתפש עוד כידע של ממש.

כלומר, אם מקבלים את הגישה הזו, הדרכים היחידות להגיע אל הידיעה הן -

• ניסיון 
• בהסקהאינדוקטיבית (הסקה מאוסף מקרים פרטיים אל הכלל) על סמך הניסיון.

הגישה ההפוכה, היתה הרציונליזם. לפיה הרציו (השכל) הוא מקור הידע האנושי. כלומר, יכול אדם לשבת ולחשוב ולהרהר ולהציע הסברים - והם יהוו את הידע האנושי.

שתי הגישות תוארו כאן באופן לא מדוייק, בין היתר, בגלל שהחשיבה האנושית היא דבר לא מאוד מדוייק. כולנו חושבים "מהבטן" ומ"הראש". היכולת שלנו להבחין בין חשיבה 'רגשית' לחשיבה 'שכלית' מוטלת בספק. עצם ההבחנה בין סוגי החשיבה האלה מוטלת בספק. יש שלל הטיות פסיכולוגיות שמביאות לכך שגם החשיבה המדוייקת ביותר עשויה להחמיץ חלקים גדולים מהתמונה השלמה - של מרכיבי הבעיה או מרכיבי הפתרון. 

האם ההכרעה של האלקטורלט הישראלי ב-17 למרץ האחרון היתה הכרעה 'מהראש' או 'מהבטן' ? האם ההתנהלות של משטר דמוקרטי היא דוגמא ל'חוכמת ההמונים' או ל'שלטון ההמון' ? 

דמוקרטיה, בעיקר בגלל מנגנוני-ההגנה המובנים בתוכה, נחשבת כמשטר הפחות-גרוע, הרע במיעוטו. 

אבל האם מנגנוני ההגנה האלה עובדים ? 

בבלוג הזה אני מצביע לא אחת על הפער בין הדברים הנאמרים על ידי שליחי-הציבור שלנו לבין העובדות. אם תרצו, על הפער שבין אמירה 'רגשית' לבין אמירה 'שכלית'. לכאורה, עצם הנסיון להגיד על דבריו של אחר שהם 'רגשיים' או 'שכליים' הוא כניסה לסוג של שיח שיורד מהתוכן אל הדוברים. סוג כזה של שיח נוטה להסלמה שבסופה אין עוד עיסוק בעובדות, במידת ביסוסן ובניתוח השלכותיהן, שלאחריו מגיעה הכרעה על הפעולה הטובה ביותר. כל מה שנותר הוא עיסוק באנשים 'טובים' ובאנשים 'רעים'. המחנות אינם מתפלגים עוד על סמך רעיונות והדרך שבה הם יכולים לארגן את המציאות אלא על סמך הזדהות עם 'טובים וטובים פחות'. 

היה נעים להגיד שפעם היה פה אחרת. אבל הפרספקטיבה ההיסטורית מלמדת שכבר בשנות ה-30 של המאה ה-20, מערכות הבחירות על המוסדות הייצוגיים של היישוב העברי בארץ ישראל התנהלו בדרך הזו.

מפא"י, השמאל של אז, הצליחה להגיע לדומיננטיות עזה, בין היתר, הודות ליצירת הקישור התודעתי שבין הימין הפוליטי בישראל לימין הפוליטי באירופה של אז.

והיום? הליכוד מצליח לשמור על דומיננטיות עזה, בין היתר, הודות ליצירת הקישור התודעתי שבין השמאל הפוליטי בישראל לימין הפוליטי במזרח-התיכון שסביבנו. זה נראה מופרך, במבט לאחור וזה נראה מופרך במבט להיום, אבל חלק לא קטן ממצביעי הימין משוכנעים שתכלית השמאל בישראל היא קידום הסדרים מדיניים שיפרקו את ישראל מהגנותיה ויחזקו אויבי ישראל. חלק מאותם מצביעים משוכנעים בהביטם סביב-סביב אל המזרח התיכון שאין מתונים באיזור הזה וכי 'הערבים הם אותם ערבים והים הוא אותו הים' (כדבריו בני-האלמוות של ראש הממשלה המנוח, יצחק שמיר). 

מי צודק ומי טועה ? לכל אחד יש את האמת שלו, לא ? 

חלק אחר מאותו אלקטורט כנראה משוכנע שיש צד 'מדכא' ויש צד 'משחרר' בפוליטיקה הישראלית. אם בוחנים את 50  השנים האחרונות מגלים שהצד 'המדכא' שלט במהלך שלוש תקופות:  

השנים 1970 עד 1977

השנים 1992 עד 1996 

השנים 1999 עד 2001

 הצד 'המשחרר' שלט במהלך חמש תקופות: 

1977 עד 1984 

1990 עד 1992 

1996 עד 1999 

2001 עד 2006 

2009 עד 2015 

(במהלך החודשים הראשונים של 1970 ובמהלך השנים 1984 עד 1990 שלטה בישראל ממשלת אחדות רחבה; 

במהלך השנים 2007 עד 2009 שלטה בישראל מפלגת המרכז קדימה). 

מי שלט יותר ? מי השפיע יותר ? האם אחרי 50 שנה ברובן החזיק הצד 'המשחרר' בשלטון יכול מישהו להאשים את הצד 'המדכא' במצבו, ובאמת ובתמים להאמין בכך ?  השאלה הזו היא דוגמא לחשיבה 'שכלית'. מצאתי את עצמי שואל אותה אנשים המגדירים עצמם כמדוכאים, למרות היותם בעלי הון ונכסים, עיסוקם במקצועות יוקרתיים ומתגמלים מאוד והעובדה שהם לא יכלו להצביע על אירוע אחד בעשור האחרון בו הם חוו דיכוי מצד 'הקבוצה השלטת'. 

אז אי אפשר לשכנע? בוודאי שאפשר. יש בינינו אנשים שהשתלטו על אמנות השכנוע של אחיהם החושבים בו זמנית 'מן הבטן' ו'מן הראש'. נדגים:

מה חשוב יותר - איכות החיים או החיים עצמם?

תחשבו לרגע מהראש. למי תאמינו כשישאל אתכם את השאלה הזו, ויציע תשובה -

• מנהיג גברי, נאה, כריזמטי ובוטח בעצמו המדבר בפסקנות
• או דמות מתלבטת, הססנית, המדברת על מורכבות הקיום ? 

ואחרי כל זה -

אם מצליחים לאמץ את דרך החשיבה המאפשרת לדבר אל האלקטורט הישראלי בדרך שמשכנעת אותו,

אם שולטים במיומנות באמנות ההיבחרות, 

אם מגיעים אל השלטון - 

מגיעים לדילמה האמיתית של ה-1 באפריל. 

כיצד מבדילים בין אמת לבין שקר? 

כיצד יודעים מהי המציאות ואיך לנהוג בה ? 

כיצד יוצאים מדרך החשיבה המשכנעת מ'הבטן' ומ'הראש' בזמן בו לא עוסקים בבחירות אלא בניהול מדינה קטנה מוקפת אויבים במזרח התיכון בזמן אביב העמים הערבי כשבני-העם רוצים לחיות ולחיות כמו בני-אדם ולא כמו עבדים או ספרטנים?