נגיד ש...

שיחה #1 

ביבי: נו, שמעת ? 

נתן: כן, גם ליידרמן ויתר.

ביבי: למה, למה הוא עשה את זה ? 

נתן: כנראה שהוא לא נהנה להשיב כמה פעמים בשבוע הוא מדבר עם האסטרולוג שלו. 

ביבי: איך ? איך אני נופל עליהם כל הזמן ? קודם זה עם החליפון שלו, עכשיו זה. מה יהיה ? 

נתן: תראה, ביבי, אני יודע שהחלטנו שיותר לא ממנים נשים, אחרי מה שקרה לי, אבל אולי בכל זאת? 

ביבי: מה ? למנות את פלוג ? אני לא יכול. 

נתן: למה ? 

ביבי: שרה לא מרשה. 

שיחה #2 

יאיר: אני לא מבין אותם.

ביבי: אני יודע. זה קשה בהתחלה. 

יאיר: איך ? איך הם מציקים לפרופסורים האלה, אחרי שהם בחרו אותנו ?

ביבי (מגחך): כן, מה שאמרו על יעקב ועל ליאו זה הרי כלום ליד מה שאמרו עליי.

יאיר: כן, אני עוד זוכר את הסרטונים של ארץ חדשה ! 

ביבי (צוחק): נכון, גם היה את אלה ! שכחתי לגמרי. אני התכוונתי לחקירת הנסיעות שהאידיוט ההוא ממשרד המבקר ניסה לקדם, וכמובן למה שעשו לי אז, עם אבנר עמדי. 

יאיר: ואלה! שכחתי לגמרי מהדברים האלה. (צוחק, אבל רואים בעיניים שיש לו מחשבות)

ביבי (מזהה את המחשבות): יאיר, אל תשחק איתי. אחרת אני אזכיר לעיתונאים ששר האוצר שמינה את כל הדפוקים האלה קיבל כרטיס ישיר לדוקטורט בניגוד לנהלים. זוכר ? 

יאיר: לא התכוונתי (בטון רפה ולא משכנע). לוגם מכוס הוויסקי שלו. אז מה ? נמנה את קרנית פלוג בכל זאת ?  מסרו לי שהיא מאוד רוצה. נורא נעלבה, אבל מאוד מאוד רוצה (צוחק). 

ביבי: אני יודע. אבל אי אפשר. 

יאיר (מרים גבה): היא עדיין ... ? 

ביבי (באנחה): כן, היא לא מרשה. 

שיחה #3

ביבי: אולי בכל זאת ? זאת פאדיחה נוראה. כל המועמדים פורשים בהיסטריה, לפני שיספרו עליהם כל מיני סיפורים לא נחמדים, וזה כבר מתחיל להראות ממש לא טוב. 

אם לא נמנה נגיד מהר, העולם יתחיל לחשוב שאנחנו לא באמת מנהלים את העסק, והמשקיעים יתחילו לברוח ! 

שרה: ביבי, אתה ואני יודעים מי מנהל פה את העסק. ואני - 

שניהם יחד: לא מרשה !

הבהרה: הטקסטים שלעיל נועדו להוות סאטירה על תהליך המינוי לנגיד בנק ישראל. הם לא מצחיקים בגלל המציאות, וזו אשמתה בלבד. 

Egypt: on the bumpy road to democracy

The staggering flow of events in Egypt is captivating. Mass protests have reached a peak in which the army has removed president Morsi. It still remains to be seen if this ouster shall be accepted by the deposed president but the reports of arrests of  Muslim Brother activists indicate the very real possibility of a developing civilian conflict that may develop into a real civil war. 

It still remains to be seen how united is the army, and how capable it is in keeping the peace and unity of the Egyptian nation.

However one views these events, one question from the beginning of the Arab Spring has still not been answered:  is what is currently happening in Egypt  more reminiscent of the years of turmoil after the French Revolution, or that after the European Spring of Nations of 1848 ? 

This answer can only be answered by the Egyptians themselves. 

But those claiming that recent events are proof of no real chance to democracy in the middle east could not have been more wrong. The Path to democracy has been bumpy for every nation choosing to tread this path. A swift look at history brings to mind, for example, possible parallel events from England  - that oldest of democracies - and its turbulent history. The process of popular protest that brings a change in leadership is in the heart of democracy. But it takes time until all players accept the basic rules. It is unrealistic to expect the same stability and peaceful processes seen in the more veteran democracies, in a young and developing nation. Especially if that nation has no institutions, legacies or customs that have prepared it in any way for the democratic process. 

It is possible that the current outcome will be the rise of a new authoritatiran rule in Egypt. But one cannot deny that this risk exists in any democracy, including the great democracies of the developed world. This is why checks and balances are so critical in a democratic regime. Considering the dominance of cultural hegemonies in those regimes, one would advise those critical of the processes Egypt undergoes to take a closer look at the true nature of the democratic process of their home nation, before criticising the living and kicking democratic nation of Egypt, suffering the pains of labor  in front of the worlds eyes. 

"תקופה שבה תחושת הביטחון פחות טובה ?" סקירת אירועי מאי 2013 של האינתיפאדה השלישית

כוחות הביטחון בפיקוד מרכז ביצעו כ-60 מעצרים בשבוע במהלך חודש מאי. הדיווח של דובר צה"ל מתאר מגמת ירידה באירועים הבטחוניים. קשה ליישב את נימת שביעות-הרצון העצמית שבדיווח הזה עם הצהרתו של מפקד חטיבת עציון במהלך חודש מאי כי "אנחנו בתקופה שבה תחושת הביטחון פחות טובה". דווקא הצהרה זו מתיישבת היטב עם טענות של המתיישבים/מתנחלים על ירידה משמעותית בתחושת-הביטחון האישי. ההצהרה על סלילת כביש עוקף חדש שיבוצע בשנה הקרובה - בין גוש עציון לקריית-ארבע מבהירה היטב מה באמת חושבת מערכת-הבטחון על הצפוי בהמשך.

 סקירת דיווחי התקשורת על אירועי מאי אולי תקל על הנבוכים לנסות ולהבין מה מתרחש - 

1/5 התקשורת הישראלית מתחילה לשים לב. כותב עמוס הראל ב'הארץ' - "כבר חודשים אחדים נרשמת עלייה ניכרת בפיגועים ה'עממיים' – יידוי אבנים ובקבוקי תבערה בכבישים, הפגנות אלימות וקטטות בין פלסטינים ומתנחלים."

1/5 שתי פצועות קל ביידוי אבנים ליד כביש המנהרות. 

2/5 יריות לעבר מטיילים בנחל ליד מצפה יריחו; אין נפגעים; היורה לא נתפש. 

2/5 שני פצועים קל מיידוי אבנים בצומת הדואר סמוך לחברון

5/5  שלושה נפצעו קל כתוצאה מיידוי אבנים ליד דולב; מצבו של אחד מהם התדרדר והוא מוגדר כפצוע קשה

6/5 נפתלי בנט, שר בממשלה ויו"ר הבית היהודי קורא לשינוי הוראות הפתיחה באש ביהודה ושומרון ולהקצות יותר כוחות להשבת הביטחון לתושבי האיזור

7/5 שוטר נפצע בפניו מאבן במזרח ירושלים 

10/5 לוחמים 'מסיימים קו' תעסוקה מבצעית בגזרת בנימין ומסכמים מאות מעצרים ומארבים, וגם קצת אימונים

13/5 אמילי עמרוסי מתארת את שגרת החיים ביהודה ושומרון: "...עשרות מקרים בשבוע...וזה הולך ומחריף. צמיגים בוערים, חסמי אבנים בכביש (שנועדו לגרום לנהג לעצור, ואז לטווח אותו במבול בליסטראות), בקבוקי תבערה."

13/5 יידוי אבנים סמוך לבית אומר מסתיים ללא פצועים; נזק קל למכונית

15/5 יידויי-אבנים והפרות סדר סמוך לשער שכם, כחלק מאירועי יום הנכבה

16/5 יידוי אבנים לעבר רכבים ישראליים במוקדים שונים בגדה המערבית

19/5 יידוי אבנים גרם לנזק ל-8 מכוניות ופצוע קל באיזור סינג'יל 

21/5 בן 10 נפצע קל מאבן שהושלכה לעבר אוטובוס בהר הזיתים

22/5 בקבוק תבערה הושלך על כוחות צה"ל ליד כפר אל-פאוור (סמוך לחברון)

22/5 כבאי נפצע מיידוי אבנים לאחר כיבוי שריפת קוצים ליד הכפר עיסוויה

23/5 שתי ילדות נפצעו מיידוי אבנים בגוש עציון

27/5 תושב בית"ר עילית נפצע מיידוי אבן בכביש עוקף-חוסאן 

וזה רק קצה-הקרחון. על אבנים של פגעו באדם אלא רק ברכב, אנחנו לא שומעים בתקשורת. לא שמענו עליהן גם בעבר. נשמע עליהן רק כאשר אי-אפשר יהיה שלא לדבר על זה. וזה קורה רק כאשר יש נפגעים בגוף, למרבה הצער. 

ולא מדובר רק באבנים. סיכום התחמושת והנשק שנתפשו על ידי צה"ל במהלך מאי מלמד על פעילות ענפה בקרב הפלסטינים והערכותם של לא-מעטים בקרבם לעימות אלים מאוד. כך למשל - 5/5 נשק מאולתר, סכין באורך 12 ס"מ ותחמושת על גוף פלסטינים ליד בית-פג'ר; 13/5 שלושה פלסטינים נעצרו בעודם מציתים 5 בקבוקי-תבערה, וברשותם סכין באורך 12 ס"מ, ליד נקודת הביקורת 'חווארה' שליד שכם; 19/5 במעצר מבוקש בכפר קליל נמצאו שני אקדחים, מחסניות וכדורים רבים. ועוד ועוד...

כל מי שזוכר את האינתיפאדות הקודמות רואה שעדיין לא מדובר בריבוי אירועים מדי יום. זה גם מה שמקל על הממשלה והתקשורת להעלים עין. אבל איך שלא מביטים על הדברים, אי אפשר להתבונן בהתדרדרות העקבית והנמשכת במצב הבטחוני מבלי להודות בכך שבנקודה מסויימת צריך יהיה למתוח קו ולהודות בכך שישראל שוב מתמודדת בפני מאבק עממי אלים, רב-מוקדי ומתמשך בשטחי יהודה ושומרון. מתי זה יקרה ? קשה לדעת. 

מה שברור כרגע, מעבר להכחשה המתמידה של הממשלה וההתעלמות העקבית-כמעט של התקשורת, הוא שבשלב הנוכחי ישראל מגיבה בהבלגה. כן,כן. מדיניות ההבלגה הישנה והרעה, שלא השיגה הישגים גדולים אי-אז בעבר, שולטת כרגע. 

העדויות, כפי שהביא למשל NRG, הן על תחושה קשה מאוד בקרב החיילים בשטח:  

• "אנחנו לא הלכנו במילואים האלה. ברחנו. רק ברחנו...יצאנו מהמילואים מאד מפוחדים. כל מי שהיה איתי יצא מפוחד. אני מפחד. אתה חוזר הביתה, אתה מרוסק. אתה מתבייש ללבוש מדים. חזרתי מושפל. ואללה, זורקים עליי אבנים. אני נמצא כמו איזה ברווז. עם נשק, עם אפוד, עם מחסניות. כל האמצעים בידיים שלי, ואני מתבייש להגיד לך, שאני לא יכול להגיב"
• "אתה לא יכול להגיב. אין לך מחסה. אתה על הכביש. לימדו אותנו להיות לוחמים. לא לימדו אותנו לבוא ולהיות ברווזים. אתה עומד מאחורי הג'יפ ומתחבא".

הצירוף של הכחשה והבלגה, מלמד על שאיפה של ישראל להתכחש לבעיה. אבל מחיר ההתעלמות הנמשכת יהיה כבד. 

כי האינתיפאדה הזו לא תהיה דומה לקודמותיה. כבר עכשיו אפשר לראות שהיא מביאה איתה מאפיינים חדשים -

• עם או בלי קשר לרפורמת הקרקעות בנגב והעימות עם הבדואים בנושא - ניכרת זליגתה של האלימות  אל הנגב. כן, גם בנגב מיידים אבנים על יהודים (הנימוק הפורמלי, יש לציין, הוא מחאת-בדואים בעקבות צוי-הריסה;  עם זאת, צוי-הריסה, כידוע, הם לא עניין מאוד חדש בנגב; יידוי אבנים רחב-היקף זו דווקא כן תופעה חדשה, והדמיון הויזואלי למתרחש בשטחים הוא לא משהו שנכון להתעלם ממנו). 
• עימותים אלימים בין יהודים וערבים, בהם כבר לא לגמרי ברור מי התחיל ומי המשיך, אבל קורבנות ופצועים כבר יש, דוגמת הפצוע עם השברים בגולגלתו תוצאת עימות אלים בגוש טלמונים ב-4/5/2013, ודוגמת יידוי-אבנים על מכוניות פלסטינים על ידי פעילי ימין, סמוך לכפר עוריף ב-9/5/2013. 
• התגובה של המתיישבים/מתנחלים איננה נסתרת עוד. אירועי תג-מחיר נעשים בגלוי וללא בושה, דוגמת השחתתם של מאה עצי זית ליד חירבת א-טוואני ודוגמת האירועים ב-1/5 בעקבות רצח אביתר בורובסקי ז"ל. מצד שני, גם האכיפה כנגד היהודים מפרי-החוק בשטחים נראית לעין. 

בניהול שגוי של המשבר הזה, מה שישראל עתידה לקבל בשטחי יהודה ושומרון יהיה דומה יותר למלחמת-אזרחים מאשר למה שראינו בשתי האינתיפאדות הקודמות. ומלחמת-אזרחים זה בדיוק מה שמצפה לנו אם אכן יתממש חזון הבלהות של המדינה הדו-לאומית. 

מתי ייחצה הקו ורמת-הלהבות תגיע לגובה שבו אי-אפשר יהיה להתעלם מהן יותר ? 

בואו נתבונן מעט בעבר. אולי אפילו נצליח ללמוד ממנו משהו. 

האינתיפאדה הראשונה פרצה במהלך כהונתו השניה של יצחק שמיר כראש-ממשלה. האינתיפאדה השניה פרצה במהלך כהונתו של אהוד ברק כראש ממשלה. האינתיפאדה הנוכחית פרצה (לטענתי) כבר בכהונתו השניה של בנימין נתניהו כראש ממשלה. רצף האירועים מלמד על כך שהנקודה בה כולם יסכימו עמי, תתרחש בעתיד הלא-רחוק, בזמן כהונתו השלישית של בנימין נתניהו כראש-ממשלה. 

אפשר להציע נרטיבים רבים ושונים לכל אחת מהאינתיפאדות הקודמות. 

נרטיב המטיל אחריות על אכזבה מהתהליך המדיני: האינתיפאדה הראשונה פרצה כ-8 חודשים לאחר כשלון הסכם לונדון; האינתיפאדה השניה פרצה חודשיים אחרי כשלון שיחות קמפ דייויד (2000)

נרטיב המטיל אחריות על התנהלות בטחונית כושלת היוצרת דימוי של ישראל חלשה: האינתיפאדה הראשונה פרצה ימים ספורים אחרי ליל הגלשונים.  האינתיפאדה השניה פרצה כ-4 חודשים אחרי הנסיגה החד-צדדית של ישראל מרצועת-הביטחון בלבנון.

נרטיב המטיל אחריות על הכלכלה: התקופה שלפני האינתיפאדה הראשונה התאפיינה בירידה בתל"ג לנפש ביהודה, שומרון ועזה, לראשונה מאז כבשה/שחררה ישראל את השטחים. התקופה שלפני האינתיפאדה השניה היא 

נרטיב המטיל אחריות על התנהלות בטחונית כושלת של ישראל: עיסקת ג'יבריל הזרימה לשטחים את מי שיהיו בזמן האינתיפאדה הראשונה הגורמים המארגנים הבולטים ביותר. הסכם אוסלו הזרים לשטחים את מי שיהיו בזמן האינתיפאדה השניה הגורמים המניעים והמובילים הבולטים (בהקשרים של פתח) או נתן להם חופש התארגנות (בהקשרים של חמאס). 

חשוב לזכור שאף נרטיב אינו מקיף את כל המורכבות. לכל אחת מן האינתיפאדות מיוחסות סיבות רבות ושונות (פירוט הגורמים המשוערים לגבי הראשונה; פירוט הגורמים המשוערים לגבי השניה). האמת, כרגיל, היא כנראה מורכבת יותר. 

כל אחד יכול לעשות את המתמטיקה שלו. אלוף פיקוד מרכז, ניצן אלון, כבר הדגים את הנרטיב שלו ו"הזהיר כי כישלון הניסיונות לחדש את שיחות השלום עם הפלסטינים עלול להוביל להסלמה במצב הביטחוני ביהודה ושומרון".

מה שברור שהיה לנו בשנה האחרונה זה -

התנהלות בטחונית כושלת של מדינת ישראל במבצע עמוד ענן יחד עם עסקת שבויים ששחררה אסירים בעלי נסיון ויכולת אל השטחים בדמות עסקת שליט. המצב הכלכלי של הרשות הפלסטינית רק הולך ונהיה רע יותר. הדברים כבר ערוכים ומוכנים לניצוץ שיהפוך את האש הלוחשת לשריפה גדולה שאף אחד לא יוכל להתעלם ממנה. האם הניצוץ השעיר לעזאזל יהיה כשלון התהליך המדיני ? תאונה כלשהיא ? מהלך אקראי אחר שיוצג כקש השובר את גב הגמל ? 

אל תתבלבלו. האינתיפאדה השלישית כבר כאן. 

בין חתירה לשלום להערכות למלחמה, נשכחות אלטרנטיבות אחרות

היום, לפני 46 שנים, היה יומה האחרון של מלחמת ששת הימים. אני נמנה על אלה הטוענים כי מלחמת ההתשה בעצם התחילה באותו יום. אני גם נמנה על אלה הסבורים כי מלחמת יום הכיפורים היתה בעצם גלגול נמשך של שתי המלחמות הללו. כלומר, בין 1967 ל-1973 התנהלה לה בעצם מלחמה אחת, בת שבע שנים. 

מיתוס נפוץ שיש החוזרים ומזכירים אותו הוא שממשלת ישראל דחתה את כל יוזמות השלום מטעם מצרים וארה"ב בשנים שקדמו למלחמת יום הכיפורים.  המיתוס הזה הופרך לחלוטין כעת, עם פרסום מסמכים המלמדים על כך שגולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל דאז, העבירה מסר למצרים באמצעות מתווך, כי ישראל מוכנה לוותר על סיני תמורת שלום. היוזמה הישראלית לשלום הוצעה 3 חודשים לפני מלחמת יום הכיפורים - ונדחתה על ידי המצרים. 

עם זאת, הבחירה לתאר את היקף הגמישות העומד לרשות מדינה רק בניהול מו"מ לשלום או יציאה למלחמה היא בחירה מוטעית. כפי שמעידים יחסי ישראל-סוריה בשנים שעברו מאז מלחמת יום-הכיפורים, מצב אי-לוחמה יכול להראות יציב להפליא, ממש כמו שלום-אמת. כפי שמעידה התנהלותה של ישראל בנוגע לשטחים שנכבשו/שוחררו במלחמת ששת-הימים, ולשטחי דרום לבנון, התנתקות חד-צדדית גם היא יכולה לשנות את המציאות בהם, את הדינמיקה בין הצדדים ואת רמת-הקונצנזוס הציבורי בנוגע לעימותים הנוצרים לאחר-מכן. 

לכן, גם היום, השאלה החשובה באמת איננה מה מוכנים או לא מוכנים לקבל הצדדים עמם נמצאת ישראל בעימות. השאלה החשובה באמת היא אילו צעדים יכולה ישראל לעשות כדי לשפר את מצבה, את לכידותה הפנימית, ואת עתידה.

נדמה שבימים האלה, עומדת ישראל בפני אחת החלופות הבאות:

• משא ומתן מדיני. 
• התכנסות חד-צדדית דוגמת תוכנית ההתכנסות של ממשלת אולמרט.
• שמירה על המצב הקיים.  
• המשך התפשטות במלחמות שעלולות לפרוץ בשנים הקרובות.  

ממשלת נתניהו הבהירה היטב בקדנציה הקודמת שלה, כי התפשטות לכיוון השטחים מהם התנתקה המדינה בעשור הקודם אינם רצויים לה, והיא נמנעת ממהלכים כאלה גם במחירים של תבוסה מדינית בעקבות מהלכים צבאיים. התכנסות חד-צדדית נתפסת על ידי הממשל הזה כצעד שגוי. מה שמותיר את הברירה בין שמירה על המצב הקיים לבין משא ומתן מדיני. ממש כמו בימיה של גולדה מאיר. במצב הזה, הדינמיקה שמציגה התקשורת סביב "התנעת" תהליך השלום מבהירה היטב מה בעצם קורה כאן. ממשלת נתניהו בחרה לעלות על הנתיב הפורמלי של חתירה לשלום. 

הבעיה בעלייה לנתיב הזה היא שכאשר בוחרים בו, הגעה למבוי סתום או ירידה ממנו, כרוכה במתח גדול שבדרך-כלל מתבטא בעימות גלוי. כך קרה באינתיפאדה השניה. 

למי שסבור כמוני שכבר בימים אלה, תוך הסתרה תקשורתית מכוונת, רוחשת לה האינתיפאדה השלישית, צירוף הנסיבות המסתמן הוא מדאיג במיוחד, שכן הנתיב של משא-ומתן מדיני כושל עם פיצוץ בסופו, במציאות המזרח-התיכוני הנוכחי, הוא הנתיב הגרוע ביותר שאפשר לדמיין. 

עם ראש-ממשלה שידוע בנכונותו הבלתי-מתפשרת להימנע מכל עשיה המסכנת את עתידו הפוליטי, קשה לדמיין שנתיב המשא-ומתן המדיני יוביל להצלחה. מבחינות רבות, עתידה של מדינת ישראל שבוי בעתידו האישי של בנימין נתניהו, לא פחות מכפי שעתידה של סוריה שבוי בעתידו האישי של בשאר אל-אסד. אומרים על דמוקרטיות, שהאפקטיביות של תהליכיהן הפנימיים מגביר את השרידות שלהן, שכן הוא מונע מהן להיקלע אל נתיב אסון שאין ממנו מוצא. האומנם אין באפשרותה של מדינת  ישראל של ימינו לחתור למציאות אחרת ?

התשובה לשאלה הזו איננה אפילו בידיהם של פרשנים, אלא רק בידי חוזי-עתידות. 

נתבים נתבים

פרסום בתקשורת בדבר שכרם של הנתבים בנמלי ישראל, שתזמונו בוודאי איננו בלתי-קשור לשיח הממשלתי בנוגע לנמלים הדגים היטב את  הדרך שבה התקשורת הישראלית נוהגת לפעול. פרסום ללא ביקורת. 

לא צריך להיות קרוב משפחה של עובדי-נמלים, כדי להבין שנתב הוא מקצוע רב דרישות: ידע, הבנה ונסיון מעשי בניווט ספינות בגדלים ועומסים שונים אל תוך נמל ומחוצה ממנו. העוסקים בתחום הם רבי-חובל שכבר עשו דבר או שניים בחיים, והאחריות המוטלת כל כתפיהם עצומה. האם זה מצדיק את שכרם ? אינני יודע. 

אבל מה שאני כן יודע, זה שבכל העולם מתנהל שיח ביקורתי בנוגע לשכרם של נתבים. ישראל בעניין הזה איננה לבד, והפרספקטיבה הזו היא הכרחית לדיון הזה. 

מבט זריז לערך בויקיפדיה מלמד כי :

"Because maritime pilots have advanced to the top of the maritime profession and are responsible for the most dangerous part of a voyage, they are generally well compensated.

The Florida Alliance of Maritime Organizations reported that Florida pilots salaries range from US$100,000 to US$400,000 annually. This was similar to other US states with large ports. Columbia River bar pilots earn about US$180,000 per year. A 2008 review of pilot salary in the United States showed that pay ranged from about US$250,000 to over US$500,000 per year.

Pilot compensation has been controversial in many ports, including Los Angeles and Long Beach, California, especially regarding pilots who are employed by public agencies instead of acting as independent contractors.

Compensation varies in other nations. In New Zealand, according to the government career service, pilots earn NZ$90,000-120,000."

מאחר והערך בויקיפדיה מתייחס לשתי מדינות: ארה"ב וניו-זילנד, נציץ בנתוני השכר הכלליים בשתי המדינות: 

• ההכנסה השנתית הממוצעת לאדם בארה"ב היא בין 27,000 ל-29,000$. ההכנסה השנתית הממוצעת למשק בית בארה"ב  היא בסביבות ה-50,000$. (כדי לסבר את האוזן, אזכיר ששכר המינימום לשנה בארה"ב, המשתנה ממדינה למדינה, הגיע לסדר גודל של 15,000$ בשנת 2009). 
• בניו זילנד, על פי נתוני השכר הממוצע לשבוע, קל להיווכח שהמשכורת השנתית הממוצעת לאדם עלתה מסביבות 36,000$ בשנת 2007 לסביבות ה-40,000$ ב-2012. 

עם כל ההבדלים והמורכבות שבהשוואות של סוגי ההכנסות השונים, קל להתרשם כי בארה"ב הפער בין שכר נתב לשאר האדם, הוא בין פי 5 לפי 10. בניו-זילנד הפער הוא בין פי 2 לפי 3. בהתחשב בחומרים הזמינים באינטרנט, נראה שהפער הזה איננו נובע מרמת האתגר והקושי שבעבודה. 

בהתבסס על נתוני השכר החודשי הממוצע, ועל נתוני השכר של הנתבים שפורסמו בכתבה (שכר חודשי של 60,000-80,000 ש"ח) הפער הוא פי 6 עד 9. כלומר, בהחלט בהתאם לפרמטרים האמריקאיים. 

וכל שנותר הוא השאלה: האם הביצועים דומים ? כלומר, האם נתב ישראלי הוא יעיל כמו עמיתו האמריקאי ? את התשובה לשאלה הזו, למרבה הצער, לא הצלחתי למצוא באינטרנט. התשובה כמובן לא נגזרת רק מהזמן הנדרש לספינה להיכנס אל הנמל ו/או לצאת ממנו. היא תיבחן גם בהתאם לכמות והיקף התנועה, תאונות וכמעט תאונות, והיבטים אחרים. חלק לא קטן של השאלה בכלל לא יהיה תלוי בנתב, אלא בשאר מערכות הנמל. 

זה סוג הדיון שהייתי מצפה לראות בתקשורת הישראלית. רק המבט המורכב יאפשר את התובנה האם תנאיהם של נתבי נמלי ישראל הם סבירים, חריגים לטובה או אולי חריגים לרעה. אבל את המבט הזה אנחנו לא מקבלים. בדיוק כפי שאיננו זוכים לדיון דומה למקבלי-שכר אחרים בישראל, בבנקים ובחברות גדולות. 

וזה לא במקרה. 

הממשלה צפויה לדון ביום ראשון בטיוטת הרפורמה לגיוס צעירים לשירות בצה"ל

התקשורת מדווחת כי ועדת פרי (ועדת השרים לעניין השוויון בנטל בשירות הצבאי, האזרחי ובשוק העבודה) עבדה במהירות מפתיעה והגישה היום טיוטת רפורמה לגיוס צעירים לשירות בצה"ל, למזכירות הממשלה. הטיוטה צפויה לעלות לדיון בממשלה ביום ראשון הקרוב. אתר מאקו פרסם את עיקרי ההמלצות (קובץ וורד).

העוקבים האחרי הנושא יכולים להתרשם בקלות כי ההמלצות אינן שונות בעיקרן מהצעות ועדת פלסנר, וכי בעצם כבר קיים קונצנזוס לגבי הסוגיה של שוויון בנטל גיוס צעירים לשירות בצה"ל, בקרב האוכלוסיה היהודית החילונית ולובשת הכיפות הסרוגות (זו שכיום מקובל לתארה כמי שנושאת בעיקר הנטל הזה). הקונצנזוס הוא: 

• העמדת מסגרת שירות אזרחי כחלופה לחלק מבחורי הישיבות. 
• חתירה למצב בעתיד הלא רחוק-מדי של גיוס לשירות צבאי או אזרחי של 80% מבחורי הישיבות המגיעים לגיל 18. 
• נכונות להכיר בחשיבות לימודיהם התורניים של 1,500 - 2,000 בחורי-ישיבה. 
• נכונות לוותר על גיוס בחורי הישיבות שקיבלו פטור עד היום והם כבר מעל גיל 18, בתקווה שרובם המכריע יסיים את לימודיו התורניים כשיוסר איום הגיוס וישתלב בכלכלת המשק באופן יצרני. 
• מיקוד האכיפה בסנקציות כלכליות-תקצוביות שיופנו בעיקרן כלפי הישיבות ככלי לעידוד גיוס בחורי הישיבות בהגיעם לגיל 18. 
• העמדת מסגרת שירות אזרחי בהיקפים דומים לאוכלוסיה הערבית. 

כל מי שמתפלא על הקונצנזוס הזה, והנכונות הרבה של מי שנושאים בנטל הבטחוני לנהוג בנדיבות שכזו כלפי האחרים, שכלאורה השתמטו מההשתתפות בנטל מטעמיהם הם, צריך לזכור שהמניע העיקרי של הקונצנזוס הזה כלל איננו שוויון בנטל השירות הצבאי. המניע הוא כלכלי. כלכלי טהור. 

אם נצטט את דו"ח ועדת פלסנר (קישור למטה):

"ברמה המקרו-כלכלית הפגיעה הכלכלית הקשה ביותר קשורה באובדן התוצר. מספר אברכי-הכולל מעל גיל 25 עמד בשנת 2011 על 57,435 מתוך 123,500 גברים חרדים מעל גיל זה. חישוב שנערך לאחרונה מעלה שאילו שיעור הגברים החרדים בגילאי 25 - 64 היה עומד על 80% בדומה לכלל האוכלוסיה בישראל ולמדינות ה-OECD היה התוצר למשק הישראלי גדל ב-8.25 מיליארד ₪ לשנה". 

ואחרי כל זה אומרים שישראל איננה תחת הגמוניה כלכלית נאו-ליברלית ? 

לקריאה נוספת

• דו"ח ועדת פלסנר (הועדה לקידום השוויון בנטל) באתר NRG
• דיווח על התכנסותה הראשונה של ועדת השרים לעניין השוויון בנטל (לפני כ-5 שבועות)
• תגובות ראשונות להצעות ועדת פרי - התנגדות של חרדים ושל תומכי השוויון בנטל 

"לקחנו משק בצרות, ובזמן קצר להפליא שמנו אותו על המסלול " ... מה? מתי הספקתם ?

אחרי הפוסט של אתמול, קיוויתי לעסוק היום בנושאים קצת יותר רחבים מהטירונות הפוליטית של יאיר לפיד, אבל דיווחים על אמירות פייסבוק נוספות שלו מחייבים תגובה. 

מתברר שזה היה הסטטוס האחרון של שר האוצר, יאיר לפיד, בפייסבוק: 

"אחרי שכולם געשו וכעסו, בואו נדבר על העובדות האמיתיות: 

מה קרה בחינוך?

תקציב החינוך לא ירד- הוא עלה ב-6.5 מיליארד.

לא נגענו בחינוך המיוחד.

לא בוטל פרוייקט השאלת ספרים.

לא הועלו תשלומי ההורים.

הוספנו 100 מיליון שקל מלגות לילדים מוחלשים.

הוספנו 35 מיליון שקל למנהל הסטודנטים כתמיכה לסטודנטים אתיופים. 

האם פגענו בחלשים?

הוספנו 1.2 מיליארד שקל לתקציב הבריאות.

0.5 מיליארד לתקציב הרווחה.

מתוכם 200 מיליון שקל קרן לילדים.

הוספנו 500 מיליון שקל לניצולי השואה.

הוספנו 300 מיליון שקל לשנה לסל התרופות.

75 מיליון שקל למחלקות פסיכיאטריות.

לא נגענו בקצבאות הזיקנה.

לא נגענו בקצבאות הנכות.

העברנו כסף לפרוייקט הנגישות לנכים בכל רחבי הארץ.

לא נגענו במענקי האיזון לרשויות החלשות. 2.8 מיליארד שקל יועברו להם.

האם זה נכון שלא נגענו בחזקים?

להיפך.

הקמנו את ועדת אנדורן כדי להלחם בתספורות של הטייקונים.

הקמנו את ועדת ששינסקי 2 לבחון מחדש את התגמולים על משאבי הטבע.

העלינו את מס החברות ל-26.5%.

העלינו את המס במסגרת החוק לעידוד השקעות הון.

העלינו את המס על מוצרי היוקרה - ממכוניות ועד לסיגרים.

קיצצנו 10% מהשכר של עצמנו- השרים והח"כים.

מה עם הוועדים הגדולים?

ההסתדרות נתנה לנו 1.5 מיליארד שקל, אבל שום דבר לא ירד מהשולחן: לא נמלי הים, לא הרפורמה בחברת החשמל.

והחרדים? לא ויתרתם להם בסוף?

בתי ספר שלא ילמדו לימודי ליב"ה יתוקצבו ב-35% בלבד.

חוק נהרי בוטל. חסכון של 400 מיליון שקל לרשויות המקומיות.

תקציב הישיבות קוצץ ב-450 מיליון שקל.

200 מיליון שקל יופנו להשמה לתעסוקה של חרדים שייצאו לעבודה.

ומה עם מעמד הביניים? לא הבטחתם לשמור על מעמד הביניים?

אני לא כופר בזה שגם מעמד הביניים נפגע. הגזירות יעלו לריקי כהן 385 שקל לחודש, זה הרבה כסף, אבלו זו גם תעודת ביטוח מפני התרסקות. בתמורה לכסף הזה ריקי כהן יודעת שגם היא וגם בעלה לא יאבדו את מקום העבודה שלהם, שלא נקלע למצב של ספרד עם 32% אבטלה, שבמקום זה היא חלק מכלכלה חזקה עם חזון ברור שאומר: האדם העובד במרכז.

מה זה אומר חוץ ממילים גדולות?

שלא נגענו בקרנות ההשתלמות, כי זו הקופה הקטנה של מעמד הביניים.

תוספת של סייעות לגיל הרך- כי זה מעמד הביניים.

העברנו את רפורמת שמים פתוחים- כי זה מעמד הביניים.

נאחד את תאגידי המים ונוריד ב-5% את המחירים – כי זה מעמד הביניים.

אנחנו מיישמים את המלצות ועדת המזון - גבינה צהובה תעלה פחות ונקניק יעלה פחות.

הרכבת לכרמיאל וגם לבית שאן יגיעו - כי מעמד הביניים גר גם בפריפריה.

ומה עוד?

ועדת השוויון בנטל- ישורת אחרונה. אנחנו מביאים מהפכה שממשלות נפלו בגללה ומרפאים פצע שדימם במרכז החברה הישראלית.

ועוד המלצה: לכו תקראו את הפרק על המלחמה בהון השחור. שנה מעכשיו אנשים ירעדו לפני שהם יעלימו מס.

מה עולה מכל מה שאמרתי עכשיו? 

שלקחנו משק שנקלע לצרות, ובזמן קצר להפליא שמנו אותו על המסלול. זה שיש טענות זה בסדר, אבל האנשים שמוחים נגדנו בחרו לעמוד ולצעוק. אנחנו בחרנו להיות בפנים ולעשות את העבודה."

אז נורא התפלאתי, וישר ניגשתי לאתרי החדשות, ולאתר הכנסת, לבדוק ולראות - האם כבר הועבר תקציב המדינה לשנה הזו ? האם כבר עבר חוק ההסדרים ? 

לא. החדשה האחרונה היא שהכנסת אישרה את התשתית החוקית לתקציב הדו-שנתי. חוק התקציב וחוק ההסדרים טרם הונחו על שולחנה של הכנסת. 

אבל יאיר לפיד מדבר על זה שהוא כבר שם את המשק על המסלול. 

לא חבל על הכברת כל המילים האלה, לפני שמשהו נעשה ? 

טירון פוליטי כבר אמרנו ?

ואי-אפשר בלי להתייחס לשאלות שיאיר לפיד שאל.
מה קרה בחינוך?
האם השר מתכחש לעובדה שתוכניות ארוכות טווח הבטיחו למשרד החינוך תוספת תקציב של 8.5 מיליארד ש"ח, אבל המשרד יקבל רק 6.5 מיליארד מתוכה ?
האם פגענו בחלשים?
כל העלאה של המע"מ היא פגיעה בחלשים.
האם זה נכון שלא נגענו בחזקים?

מחצית מהכנסות המדינה מגיעות ממיסוי עקיף (מיסוי רגרסיבי מאין כמותו). הגדלת אחוזי המע"מ ומס ההכנסה, היא הגדלת הנטל על האדם העובד. אבל החזקים הרי לא משלמים את המס הפורמלי, אלא מס אפקטיבי נמוך בהרבה (ככה זה כשאתה חזק מספיק להחזיק יועצים). אז מה נשאר ? מס על סיגרים ? ומה עוד ? הוקמו ועדות. מעניין למה לחזקים מקימים ועדות, אבל לחלשים מעלים את המיסים.
והחרדים? לא ויתרתם להם בסוף?
מה אתה רוצה מאיתנו כבוד שר האוצר. פנה לחברך כבוד שר החינוך. אלה הדברים שהוא אמר.
מה זה אומר חוץ ממילים גדולות?

אה כן, קרנות ההשתלמות. אבל תמיד מאיימים לגעת בהן. ובסוף אף פעם לא עושים את זה. 

תאגידי המים ? זה לא משרד האוצר שהקים אותם וייצר את כל הדינמיקה שהביאה לייקור המים ? הפרטה במיטבה, לא ? 

ועדת המזון ? זו שנמנעה מלהיכנס לעקומות הרווח של יצרניות המזון ורשתות-השיווק ? 

 ומה עוד?

ועדת השוויון בנטל ? עוד ועדה ? ועוד מין כזו ועדה, שאם תגשים את הבטחות שר האוצר, תגבש פשרה שתביא את ראשיתו של השוויון, אם זה יבוא בכלל, רק בעוד חמש שנים ? הרבה אחרי שהממשלה הנוכחית תכלה את ימיה ?
ועוד המלצה
דווקא קראנו את החלק העוסק במלחמה בהון השחור בתוכנית המדיניות הכלכלית לשנים 2013-2014 (זהירות - PDF). קראנו. לא הבנו. לא הבנו איך תיקוני חקיקה, רבים ככל שיהיו, יוכלו להועיל נוכח מציאות שבה אנשים מנהלים חלק גדול מהתנהלותם הפיננסית במזומן ? איך אפשר לקצץ ביד אחת כוח-אדם מהשירות הציבורי ולצפות שהשירות הזה יוכל להפיק תוצאות אכיפה טובות יותר ? איך יכול אדם לחיות במדינת ישראל, להכיר את הפער בין החוקים היפים לבין האכיפה הדלה, ולדמיין ששנה מהיום, מלאכת חקיקה, נאה ככל שתהיה, תשנה את המציאות בהבל-פה, בלי להוסיף אנשים רבים וטובים לכוחות האכיפה ?
מה עולה מכל מה שאמרתי עכשיו? 

לא רק שהשר כרגע בשלב הטירונות בו מתהללים ומשוויצים בשלב חגירת החגורה, אלא שהוא גם מעלה טיעונים מהסוג שמקשים מאוד על המתבונן מהצד. קשה שלא ללעוג לשר הזה. אבל אם זה שר האוצר שלנו, מה זה אומר עלינו ?