איתן אבריאל מדה-מארקר מסכם עבור כולנו, אבל אולי בעיקר עבור הקוראים בנימין נתניהו ויובל שטייניץ מאמר של ג'וזף שטיגליץ, חתן פרס נובל לכלכלה, שמסביר מדוע אי-שוויון פוגע בצמיחה הכלכלית:
- כידוע, הכלכלה המודרנית מבוססת על ביקוש והיצע. ככל שחלק גדול מההכנסות מהפעילות המשקית מגיע לכיסי המעטים, נשאר פחות לרבים אחרים, והאחרים האלה צורכים פחות. אצל העניים ובקרב מעמד הביניים"כל דולר נוסף של הכנסה קבועה נהפך מיד לצריכה ומעודד את המשק כולו" בעוד שאצל העשירים, מעבר לרמה מסויימת של הכנסה, ההכנסה העודפת איננה חוזרת מיד למשק (ולפני שתצרחו שהם משקיעים, נזכיר לכם שחלק לא קטן מההשקעות בעולם המודרני לא מושקעות דווקא במשק המקומי, ולא מושקעות דווקא באופן שמייצר צמיחה).
- חלק גדול מהכוח הכלכלי של העשירים נובע ממעמד מועדף בשווקים שמאפשר להם לייצר רווחים עודפים כמעט ללא סיכון. "דוגמאות לכך כוללות מונופולים, אוליגופולים, זיכיונות ממשלתיים, מיסוי מועדף וגישה מועדפת למימון." שטיגליץ מסביר ששוק ההון הוא דוגמא לשליטה של מעטים בפעילות של תשלומים, אשראי וספקולציה. ואבריאל מוסיף "בישראל אנחנו מכירים את זה היטב: בשוק המקומי, כמעט כל בעל הון עשה את כספו באמצעות זיכיון ממשלתי, שוק לא תחרותי, או שניהם. מתעשרי הסלולר, הבנקים, הביטוח, הכרייה (למשל בים המלח), האנרגיה..." והוא מזכיר שזה לא אי-שוויון בין טייקונים לשאר העם. יש חוסר יעילות כלכלית גם ב"חברת החשמל, הנמלים, בנק ישראל, אנשי הקבע של כוחות הביטחון והמפעלים הביטחוניים". המעמד המועדף הזה איננו מוסיף ערך למשק, אלא רק לוקח אותו מאחרים. "לא קשה לראות את זה בישראל - בענפי התקשורת, הפיננסים והאנרגיה: כמעט כל המאמצים של השחקנים מושקעים בתנאי זיכיון ובמניעת תחרות, לא בהגדלת העוגה כולה."
- כשיש פער בלתי-סביר בחלוקת ההכנסות, או מצב ברור של חוסר-הוגנות במערכת, "חלק גדול מהשחקנים במשק מאבדים את המוטיבציה שלהם לעבוד." אבריאל מזכיר את הבדיחה העצובה של עידן רוסיה הסובייטית בה נהגו העובדים לספר על המנהלים שלהם "הם עושים כאילו שהם משלמים לנו, ואנחנו עושים כאילו שאנחנו עובדים".
- רמה גבוה של אי-שוויון בהכנסות מערערת את תרבות האמון. כי לכולם ברור שמישהו כאן מרמה. בלי תרבות של אמון, אי-אפשר לסגור עסקאות בלחיצת-יד, ולכולם ברור שיש מצבים בהם עדיף שלא לכבד הסכם. התוצאה - "הכל עובר דרך חוזים, עורכי דין ובתי משפט בלתי יעילים, כל הסכמה ניתנת לשבירה אם כדאי להפר אותה, והפעילות הכלכלית נהפכת ללא יעילה."
אליבא דאבריאל, "שטיגליץ תוקף את הבעיה בדרך מפתיעה: הוא פונה ל-1% העשירים ומקבלי ההחלטות, ומציע להם לפעול להקטנת האי-שוויון מתוך שיקולים של כדאיות כלכלית. הוא לא מתריע שעניים יעלו על בתיהם במהפכה, אבל הוא אומר שאלה שבראש הפירמידה הכלכלית זקוקים לבסיס חזק כדי שכל העסק לא יקרוס. 'גם אתם זקוקים לכלכלה יציבה', הוא אומר לעשירים."
כמו כולנו, לאבריאל ברור שבארץ אין טעם לבנות על ה-1% של עשירי הארץ. במקום זאת, הוא סבור שכנסת ישראל וממשלת ישראל עשויות לפעול למען קביעת יעד ממשלתי של הקטנת אי-השוויון.
בניגוד לו, אני סבור שכנסת ישראל וממשלת ישראל לא יעשו זאת בעצמן. אבל קביעת יעד ממשלתי של הקטנת אי-השוויון הוא בהחלט מהלך שיכול לאחד מאחוריו את כל מי שיצא לרחובות בקיץ הקודם, ומוצא עצמו ניבט המום מול הפיצול ההולך ונוצר מול עיניו במחנה המחאה החברתית.
ויפה שעה אחת קודם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה