28.3.2012

שאול מופז הוא יו"ר קדימה

שאול מופז זכה בפריימריז בקדימה ברוב של כ-61% מקולות הבוחרים. בעוד שהמשך דרכה הפוליטית של ציפי לבני עדיין אינו ברור לחלוטין, ניתן לשער לאור תפקידו הממלכתי (והלא-אופייני לח"כ מסיעה באופוזיציה) כיו"ר ועדת החוץ והביטחון, שקדימה תחת הנהגתו תמצא עצמה מהר מאוד בדרכה אל הקואליציה.

כניסתה של קדימה לממשלה עשויה לשנות מהותית את מאזן-הכוחות והיציבות של הקואליציה, ואפילו לאפשר לכנסת ולממשלה, לראשונה זה זמן רב בישראל, כהונה מלאה, כפי שראש-הממשלה נתניהו הבטיח לאחרונה. הדבר אומנם סותר את הערכות פרשנים וגם הערכות שאני עצמי הצעתי בבלוג הזה, אבל בהתחשב בכך שיש יתרונות לא-מבוטלים לדחייה שכזו מבחינת ראש-הממשלה, בהינתן קואליציה יציבה המאפשרת העברת תקציב דו-שנתי נוסף, ובהתחשב בכך שהמנדטים של קדימה עלולים להתחלק באופנים לא-צפויים אם אכן תתקיימנה בחירות בחצי השנה הקרובה,  לא אופתע  אם נראה מאמץ ניכר מצידו של ראש-הממשלה לשילובה של קדימה בקואליציה.

האם שר-הביטחון הנוכחי, אהוד ברק, צריך להתחיל לדאוג לכסאו ? על פי התקשורת תפקידו ביחסים האסטרטגיים עם ארה"ב כנראה חשוב מדי והיחסים ביניהם טובים מכדי שנתניהו יקריב את ברק עבור מערכת-יחסים שעתידה לא ברור עם מפלגה שעתידה מפוקפק. מצד שני, ברק הוא אולי נכס עבור נתניהו, אבל מבחינה פוליטית פנימית הוא מביא עמו אף פחות מנדטים מאלו של מופז.

כיצד יכריע נתניהו ? שאלה טובה. אפשר להניח שהוא יחליט בהסתמך על שיקולי מדיניות-החוץ והביטחון שלו, הנסובים בעיקרם (לפחות פורמלית) סביב הסוגיה האיראנית אבל כדאי לזכור שנתניהו אינו שונה מראשי-ממשלה קודמים בישראל, עליהם נאמרה מימרתו הידועה של הנרי קיסינג'ר, לפיה לישראל אין מדיניות-חוץ אלא רק מדיניות פנים.

בהמשך 2012, גם בלי הסוגיה האיראנית, תצטרך ממשלת-ישראל להתמודד עם נושאים סבוכים כמו -

סוגיות אלה, ואחרות, יכבידו מאוד על המשילות הנסמכת על קואליציה שחבריה ייהנו/יסבלו ממודעות הולכת וגוברת לבחירות שאמורות להתקיים פורמלית באוקטובר 2013.

דבר אחד ברור, והוא שיהיו הכרעותיהם של לבני, מופז ונתניהו אשר יהיו, הולך להיות מעניין לפרשנים הפוליטיים בעת הזאת. 

27.3.2012

פריימריז בקדימה

הבחירות המקדימות בקדימה מתקרבות אל סיומן ברגעים אלה. כל צד מאשים את רעהו במהלכים מלוכלכים:

מה שמעניין באמת את הצופים במאבק היא כמובן התוצאה. נבואה, מאז חורבן הבית ניתנה כידוע לסטטיסטיקאים וסוקרים, אבל הסקר היחיד שראוי לטעמי להתייחסות הוא הסקר העצמאי שנערך מטעם הבלוג הפוליטי, הפלוג. הסקר נערך בקרב כ-1,000 נשאלים, אבל רק כ-400 הסכימו להשיב, ועל פי תשובותיהם, לפחות בזמן בו נערך הסקר (אז אבי דיכטר עדיין התמודד) לבני עתידה לנצח. 

כדאי להתייחס גם לתוצאות הסקר הזה בספקנות הראויה. קשה לסקור מתמודדים בבחירות מקדימות למפלגה, גם בלי התופעה המכונה "מצביעים מונעים" (כלומר אלה שמאורגנים על ידי "קבלני קולות"), הנפוצה למדי בקדימה. עם זאת, בהתחשב בסקרים המפוקפקים למדי שפורסמו לאחרונה בתקשורת הממוסדת (שלגבי האינטרסים מאחוריהם עוד אקדיש, אני מקווה פוסט, באחד הימים) עצם הרעיון של סקר עצמאי היה מבורך וראוי ביותר, ויהיה מעניין לראות האם בכל זאת האינטרנט החופשית תצליח לדייק במקום שבו פעמים רבות כל-כך בשנים האחרונות, התקשורת הממסדית שוגה (ונזכיר את סקרי הפריימריז בקדימה ב-2008 לדוגמא). 

מה שברור הוא, שנכון לזמן הזה, ומאז הפריימריז בעבודה, לא ראינו כזו התמודדות טעונה על ראשות מפלגה. רמת האמוציות איננה מנוגדת לחוקי-הטבע כמובן. גם בחירות לוועד-בית יכולות להיות מאוד טעונות.

אבל תודו שנעים לראות שלמרות ההספדים בתקשורת הממסדית, על פרשניה וסקריה, עדיין יש אנרגיות משמעותיות בקרב הנאבקים על שליטת המפלגה, שלמי ששכח - היא עדיין המפלגה הגדולה בכנסת הנוכחית.

ואני נמנה על אלה שסבורים שהתהליך חשוב לא פחות מהתוצאה. 

26.3.2012

מהפכה ?

קליפ שהחל מסתובב לו ביוטיוב מסכם יפה את המחאה החברתית הישראלית של התקופה האחרונה.

אני אעמוד בפיתוי ואשמור את מה שיש לי להגיד על הקליפ, מה שנאמר בו, ומה שלא, למועד אחר,

ואתן לו לדבר בעצמו -

20.3.2012

צעדה עולמית לירושלים

הבלוג הסברה ישראלית מתריע כנגד יוזמת הצעדה העולמית לירושלים המתוכננים ליום ה-30 במרץ. המועד לא נבחר במקרה - זהו היום המחאה המסורתי של ערביי ישראל המוכר בשם יום האדמה. במערכת הביטחון חוששים מנסיונות חדירה לישראל.  המארגנים מבטיחים שמדובר במחאה לא אלימה.

בינתיים נראה שלישראל אין תשובה, וההתבוננות במהלך נעשית רק דרך פרספקטיבה אחת - הביטחונית.

הנהגה אחרת אולי היתה יודעת לנסות ולנצל את המהלך התעמולתי-מחאתי המשובח הזה כדי לקדם את האינטרסים המדיניים הישראליים. ישראל הרי רוצה בשלום, לא ? והיא רוצה לעודד מהלכי מחאה לא אלימים, לא ? וממשלת ישראל הנוכחית סבורה שהאשמה באי-התקדמות תהליך השלום עם הפלסטינים הוא בצד השני, לא ? וישראל תשמח על כל קידום ביחסיה המדיניים עם מדינות האיזור, לא ?

אם כן, מדוע, אולי, במקום להתייחס למהלך הזה כאילו הוא אנטי-ישראלי (ואין ספק שיש בין המארגנים והתומכים ויהיו בין המשתתפים כאלה שתופשים אותו ככזה אבל זה לא אומר שישראל צריכה לאפשר דווקא לאלה לקבוע את הטון, ולא לאחרים השותפים אליו, שאין ספק ברצונם בשלום), שישראל לא תמנף אותו למשהו אחר ?

מדוע שישראל לא תכריז על המצעד העולמי כמהלך מבריק למען השלום, בו היא תומכת, ולכן היא יוזמת צעדות ישראליות מרחבי הארץ לכיוון ירושלים ? צעדות ישראליות לכיוון הגבולות, כדי לפגוש בצועדים לעצרות מרכזיות של תמיכה בשלום איזורי כולל ? אולי אף אפשר לשקול לאפשר לכל הצועדים להיכנס לתחומיה (באופן מסודר, לאחר ביקורת גבולות), לעצרות שתתקיימנה באתרים שיאורגנו מראש לשם קיום עצרות תמיכה המוניות למען שלום איזורי עכשיו ?

זה כמובן נשמע אוטופי ותמים, אבל בהתחשב במידת הפאסיביות הנוכחית של ישראל בסוגיות המדיניות הכוללות ובהתחשב בדינמיקה האיזורית החדשה שהביא אביב העמים הערבי, לא הגיע הזמן לחשיבה ישראלית חדשה בסוגיות האלה ? ליוזמות חדשות מחוץ לקופסא ולתבניות הישנות ? 

שיהיה לכם נורוז שמח

מחר, ה-21 במרץ, הוא הנורוז (Nowrūz), ראש השנה האיראני, היום הראשון של האביב. יש דמיון מסויים בין מנהגי החג למנהגי היהודים לקראת הפסח, ובהתחשב בכך שהשיח בין ישראלים לאיראנים בימים האלה הוא לא מהמשמחים,  שמחתי לשמוע על יוזמתו של הנשיא פרס (למרות שחלק מתכניה הפוליטיים הם, איך נאמר, פחות מתאימים לברכה דיפלומטית), ושמחתי אף יותר לראות שהבלוגוספירה העברית לא מותירה את הקשרים בין העם היושב בישראל לעם היושב באיראן לממשלות, וכי נכתבה ברכת שנה טובה לעם האיראני, בעברית, אנגלית ופרסית.


(התמונה מצוטטת מויקיפדיה תחת רשיון CC-By-Sa 3 )




Happy Nowrūz !
חג נורוז שמח ! 

نوروزتان پیروز!

19.3.2012

גרעינים של שואה

שמחתי לראות בתקשורת הישראלית נסיון להתייחסות רצינית וביקורתית ליחסו של ראש הממשלה נתניהו לגרעין האיראני וההפחדה המתמשכת שנתניהו עושה בהקשר זה, תוך שהוא שב ומזכיר את הפוטנציאל לשואה שניה שתבוא על העם היהודי.

הצטערתי לראות שהנסיון הזה הסתפק בדה-לגיטימציה למהלך של נתניהו, תוך קבלה של מהלכים דומים שנעשו בעבר על ידי בן-גוריון ובגין, והסתמכות על הסברה שמותר היה למי שחי בזמן השואה וחווה את חוסר-האונים של היישוב בארץ להשתמש בזכר השואה כנימוק להתנגדות לגירעון האיזור(הכנסת נשק גרעיני לאיזור) , דוגמת בגין ובן-גוריון, אבל שמי שלא חי באותה תקופה איננו סובל מאותם פחדים.

הסברה הזו היא כמובן שטות גמורה. יש מספיק מחקרים שמלמדים על הדרך שבה הדור השני והשלישי יכולים לרשת פחדים ומוראות ובמקרים מסויימים אף לתפוש אותם באופן גדול ונורא עוד יותר מכפי שהדור הראשון תפש אותם, בצורה שמה שהיה חרדות ברי-התמודדות בדור הראשון הופך לחרדות משתקים בהמשך הדרך.

אני מאמין שנתניהו חרד, באמת, מהאפשרות של שואה שתבוא על העם היהודי בגלל הנשק הגרעיני, בדיוק כפי שחרדו מאפשרות זו ראשי-ממשלה קודמים כמו בן-גוריון ובגין, ואולי אפילו יותר מהם. אבל אמונתי בפחדיו של האיש איננה מחייבת את תמיכתי בבחירתו לשתף בחרדותיו את כל העם היושב בציון ואת כל העולם.

כזכור, מקורות זרים טוענים שישראל תקפה מרכז לייצור נשק גרעיני בסוריה בזמן כהונתו של אהוד אולמרט כראש ממשלת ישראל. על פי הפרסומים האלה אולמרט עשה את זה למרות שלא קיבל אישור מפורש מארה"ב, תוך דבקות באינטרס הישראלי כפי שהוא נתפש בדוקטרינה שמקובל לייחס לממשלות ישראל לדורותיהן לפיה, תפישתה הכוללת של ישראל בנוגע לנשק גרעיני מורכבת משני חלקים, עמימות ומניעה -

  1. עמימותישראל לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזרח-התיכון (המשפט המלא הוא -  "ישראל לא תהיה המדינה הראשונה שתכניס נשק גרעיני למזרח התיכון אולם גם לא תהה השניה לעשות זאת". כלומר, פורמלית אין לישראל נשק גרעיני; באופן בלתי-פורמלי ישראל מספיק מתקדמת בנושא כך שאף מדינה במזרח-התיכון לא תוכל להכניס נשק גרעיני לפניה....).  
  2. מניעה: ישראל תעשה כל שביכולתה למנוע ממדינות אחרות הכנסה של נשק גרעיני למזרח-התיכון, גם בכוח, בגלל ההשלכות הישירות (איום בשימוש בו כנגד ישראל) וההשלכות העקיפות (מירוץ גרעין במזרח-התיכון).

אולמרט, ראש ממשלה מוזר שכמותו, הורה על ההתקפה הזו בלי לשתף את כל עם ישראל בחרדותיו הקיומיות מהאפשרות של נשק גרעיני בידי סוריה. יותר מכך, ההתקפה על סוריה נעשתה למרות שלסוריה יש נשק רקטי רב מאוד, יחסים קרובים מאוד עם חיזבאללה (שבאותו זמן כבר שיקם את יכולותיו הרקטיות בעקבות מלחמת לבנון השניה),והיתה אפשרות להסלמה מורכבת וקשה, עד כדי מלחמה. אבל העם והעולם לא נחשפו לכל המורכבות הזו. הם שמעו שקרה משהו בסוריה. הסורים כמובן ידעו יותר. אבל בחרו שלא להגיב מסיבותיהם הם. אפשר רק לדמיין מה היו המסרים שעברו במשולש ישראל-ארה"ב-סוריה אחרי התקיפה, שהביאו את סוריה ובעלות-בריתה לבחור לשבת בשקט.

נתניהו, לעומת זאת, משתף את כל עם ישראל באפשרות של שואה. הוא חוזר ומזכיר שוב ושוב את האפשרות שגרעין איראני עלול לגרום לכך שלא יהיו דורות באים, ובכך מסייע לצרוב בתודעתו של העם היושב בציון תפישה של חולשה יהודית וישראלית, ממש כאילו הייתה ישראל עיירה קטנה הנתונה לרחמיו של קוזאק מאיים.

גם אם נתניהו לא חושב כך בעצמו, ומבצע כאן מהלכים מורכבים במשחק שחמט שאל רובו הציבור היושב בציון לא נחשף, אחת מתוצאות הלוואי של המהלכים התודעתיים האלה היא שכל מי שנחשף אליהם - הישראלים והערבים - מקבלים רושם חד-משמעי שקיומה של ישראל איננו מובטח:

  • מבחינת הישראלים זה כמובן מהלך של טרור שכמותו רק אויבי ישראל הגדולים ביותר היו רוצים להשיג. פגיעה בבטחונו העצמי של היריב הוא הישג מהמעלה הראשונה. 
  • מבחינת הערבים העוינים את ישראל זה כמובן מהלך שמחזק מאוד את המוטיבציה שלהם ואת הבטחון העצמי שלהם. אם נתניהו כל-כך מפחד - הוא בוודאי יודע למה. 
  • מבחינת הערבים שאינם עוינים את ישראל זה מהלך שרק יכול ליצור או לחזק אצלם ספקות - האם באמת יש טעם לנהל מו"מ עם ישראל ולהגיע איתה לשלום אם היא כל-כך חלשה ? האם שווה להם להתעמת עם אחיהם העוינים את ישראל בנוגע למדינה שקיומה כל-כך רעוע ? 

העצוב באמת הוא שבהחלט אפשר להאמין שנתניהו וברק אכן משוכנעים שהגרעין האיראני הוא איום קיומי לישראל (האם לאיראן אכן יש כוונות של השמדת ישראל, והאם אכן צפוי מירוץ גרעיני כולל ביום שאחרי הודעת איראן על בעלותה על פצצה הן 2 סוגיות שמצדיקות פוסט אחר כשהזמן יאפשר). אפשר להסביר את השכנוע הזה על בסיס העובדות הידועות. אבל אפשר להסבר את השכנוע הזה גם בהסבר פסיכולוגי מעניין -
מה עדיף, להיות ראש ממשלה ושר ביטחון שתפקידם ההיסטורי היה התמודדות עם מחאה חברתית ומשבר כלכלי, או להיות הדמויות ההיסטוריות שהתמודדו עם האיום הקיומי המשמעותי ביותר על המדינה היהודית בפרוץ המילניום השני ?
פסיכולוגית, גם בלי להכיר את הרקע של ברק ונתניהו, קל להבין מדוע התמודדות עם סוגיה בטחונית-מדינית מהמעלה הראשונה דוגמת איראן הגרעינית תמשוך את מירב תשומת-לבם, ומדוע היא תהפוך להיות לסוגיה בטחונית-מדינית מהמעלה הראשונה עבור ממשלת ישראל.
חשוב לי להבהיר כאן - אלה לא רק ראש ממשלתנו ושר בטחוננו שסובלים מהטייה שכזו. תחשבו לרגע על החשדות בפלילים וההליכים המשפטיים שאנו שומעים עליהם שוב ושוב. מה מעניין יותר פרקליט - לרדוף אחרי גנבי מתכות ואנסי קשישות, או לחקור שר בממשלת-ישראל ? עצוב לחשוב על זה, אבל קשה לדמיין שהפרקליט גם מצליח להתנתק מהרהורים (מודעים או לא) על ההשפעה של החקירה אותה הוא מנהל על קורות-החיים שלו. מה עדיף בבחינת תפקידו הבא של פרקליט אלמוני בשירות המדינה ? להיות זה שהיה לו העוז להאשים את ראש העירייה של העיר פלונית בשחיתות, או להיות זה שהביא לכליאתם של עשרה שודדים מאחורי סורג ובריח ? איזו פעולה תביא לו יותר יוקרה תקשורתית ותבטיח לו קידום מהיר יותר ?
 גם לגבי ראש הממשלה ושר הביטחון פועל השיקול השני - הן בכל הנוגע לבחירות הקרבות (מה יבטיח בחירה מחדש  ? להיות ראש הממשלה שהוזיל את עלות הקוטג' או ראש הממשלה שהבטיח את קיומנו לדורי-דורות ? ) והן בכל הנוגע לספרי ההיסטוריה.
במודע או שלא במודע, אני סבור שהאפשרות של איום קיומי כה משמעותי תדחוק לצד התודעה סוגיות אחרות כפחות חשובות, וכתוצאה מרגע שראש הממשלה ושר הביטחון שמעו על האיום, בהעדר סדרי-עדיפויות מוגדרים היטב, לבם נשבה בעיסוק בהצלת העם היהודי לדורי-דורות. אני חושש שבמצב כזה, גם אם תתייצב לפניהם פיה טובה ותוכיח להם באותות ובמופתים שכל תכלית מפעל הגרעין האיראני היא ייצור פיצוחים, הם יבכרו שלא להאמין לה.

תאמרו - כל זה טוב ויפה, די מעניין ואפילו קצת מצחיק, אבל אם הם משוכנעים כל-כך שהגרעין האיראני הוא איום קיומי לישראל, מה אתה חושב שהם היו צריכים לעשות במקום להפחיד אותנו כל-כך ולשכנע את כל העולם שקיומנו תלוי בחוט השערה ?

התשובה היא פשוטה ומתחלקת לשלושה חלקים:

  1. אם יש דרך ריאלית להאט את מירוץ החימוש הגרעיני במזרח-התיכון, צריך לפעול בה, אבל תוך היצמדות עקבית למבחנים של עלות/תועלת. בוודאי שאין טעם ליזום את מלחמת יום-הדין במטרה למנוע את מלחמת יום-הדין. 
  2. ואם יתקרב יום-הדין, האם לא זו הסיבה שבנדננו העמום אנו נושאים (על פי פרסומים זרים) את נשק יום-הדין שלנו אנו  ? האם לא עדיפה מכה מקדימה איכותית ואפקטיבית על פני קשקשת שכל תועלתה היא בהעלאת מפלס החרדה הלאומי ? 
  3. והחלק החשוב מכל - כל מי שמביט על הפיזור הגאוגרפי של ההתיישבות היהודית במדינת ישראל יכול להבין מדוע ראש ממשלתה ושר הביטחון שלה מודאגים מההתחמשות הגרעינית של יריבותיה. כמה פצצות גרעין (לא גדולות במיוחד) צריך בשביל לפגוע אנושות בגוש דן, ליבת האוכלוסיה, הכלכלה, התעשיה והמסחר של מדינת ישראל ? אם הריכוז הזה של היישוב היהודי הוא כל-כך מסוכן לעתיד העם, האם לא יהיה נכון יותר להפוך את שינוי פריסת האוכלוסיה היהודית בישראל לפרוייקט הלאומי החשוב מכל ? להשקיע את כל המיליארדים שנשפכו על הכנסת מקלות לגלגלי העגלה האיראנית והפחתת נטל המס על העשירון העליון בשיפור תשתיות התחבורה ועידוד האוכלוסיה לעבור לרחבי הארץ, ובראש הראשונה למרכזים העירוניים המרוחקים מגוש דן כמו באר-שבע, חדרה, חיפה, צפת, דימונה, אילת וקריית שמונה ?  האם לא יהיה נכון יותר להגיע במהירות האפשרית להסכם שלום עם הפלסטינים שיאפשר לאזרחי ישראל להשתקע גם ביישובים ביהודה ושומרון שיישארו בידי ישראל בהסכם הקבע (ואריאל היא השם הראשון שאפשר להזכיר) בלי חשש שמעבר מוקדם ליש"ע בלי הסכם עם הפלסטינים יסתיים בצער וכאב שתגרום להם "קטיפתם" מיש"ע בידי ממשלתם ? 

קל להבין עד כמה התנהלות ממשלת-ישראל לא רציונלית בהקשר הזה, כשרואים כמה מעט נעשה לחיזוק הפריפריה ולעידוד האוכלוסיה שבמרכז לעבור, גם נוכח עשור שבו לוב פיתחה נשק גרעיני בלי ידיעת ישראל וויתרה עליו ביוזמתה, סוריה מצאה עצמה עם מפעל לייצור נשק גרעיני שהופצץ, ואיראן שוקדת על מפעלה שלה במרץ

. נתניהו וממשלתו אולי פוחדים מהגרעין האיראני, אבל הם לא עושים את מה שצריך כדי להתמודד עם הפחד הזה באופן אפקטיבי.

ההימנעות הזו יכולה ללמד על איכות גרועה של מנהיגות, אבל אם הנהגת ישראל מודעת לכל מה שנאמר בפוסט הזה (ואין סיבה סבירה להניח שלא) הרי שההימנעות מפיזור האוכלוסיה  עלולה להחשיד שהמנהיגות לא באמת מאמינה בפחדים אותם היא מפיצה.

מדוע שלא תאמין ? כי אולי ממשלת ישראל שותפה לסברה של כותב דברים אלה וטובים ממנו, שאיראן גרעינית מאיימת הרבה יותר על מדינות אחרות בעולם מאשר על ישראל.

אם זה כך, מדוע היא כל-כך עסוקה בהפחדת אזרחיה שלה ?

שאלה טובה.

[20/3/2012: בשולי-הדברים, בעודי מתחקר סוגיה אחת, נתקלתי במקרה בכתבה בעין השביעית שהזכירה לי שהישראלי הראשון שגרס כי לישראל אחריות על ההתקפה של המפעל הגרעיני בסוריה היה לא אחר מאשר בנימין נתניהו. אין מה לומר. האיש בהחלט מחוייב לשיתוף הציבור...]

18.3.2012

The Way We've Traveled

While U.S Republicans are struggling among themselves in a deliberately prolonged and exhaustive primaries, which will most probably end with neither nominee percieved as capable after a too-aggressive campaing, president Barack Obama  can begin his campaing enjoying the full support of his party.

One of the opening shots - a video narrated by actor Tom Hanks titled "The way We've Traveled" is a political propaganda master piece. It is a skillfully constructed narrative, presenting Obama's strength and setting a perspective which shall be hard to change for the average viewer.  I believe this is one piece that shall be studied in years to come by political science researchers and political advisors.
Most definitely worth taking the time.

17.3.2012

Saudi Arabia is equipping the Syrian rebels

Lebanese news source Yalibnan reports that Saudi Arabia is equipping the Syrian rebels with arms and ammunition, passed through Jordan.  This reports stand in line with past statements by Saudi officials, and appears to match information from other sources.

There is only one question one can ask in such circumstances: why is it only Saudi Arabia and not others ? 

למה זה לא מוסרי ולא נכון להחזיר פליטים מדרום סודאן לשם, דווקא עכשיו ?

ממשלת ישראל מבקשת להחזיר פליטים מדרום סודאן לארצם, לאור השיפור במצב באיזור. הרעיון מעורר התנגדות ערה בקרב פעילי זכויות-אדם. מדוע ?

דרום סודאן היא מדינה צעירה מאוד. הצעירה בעולם. אבל למרות גילה הצעיר, ובדומה למדינת ישראל כשקמה, דרום סודאן נהנית משלל משברים עמם היא צריכה להתמודד: סכסוך על גבולות, סכסוך על מקור הכנסתה העיקרי, עימותים אתניים פנימיים (שכבר הסלימו לטבח אתני הדדי), קליטה של מאות אלפי פליטים, ואיום ברעב המוני.

המדינה הצעירה קמה אחרי מלחמת אזרחים ארוכה שהתחוללה מאז 1955. המלחמה נסבה על רקע הבדלים בין השלטון המרכזי שבסודאן הערבית-מוסלמית לתושבי דרום סודאן שהם בעיקרם נוצרים-לא-ערבים. האיזור שהוא היום דרום סודאן כמעט ולא פותח על ידי השלטון המרכזי והיא תוארה  לאחרונה על ידי המשרד לתיאום עניינים הומניטאריים של האו"ם כאחת המדינות הכי פחות מפותחות בעולם ("one of the most under-developed countries in the world"). במצבה הלא מפותח הנוכחי, צריכה לנסות דרום סודאן ולהתמודד עם הבעיות הבאות:
  • סכסוך גבולות : מי תקבל את חבל הארץ העתיר במאגרי נפט ? בהסכם שהביא להקמת דרום סודאן לא הוכרע גורלו של איזור אבייה (Abyei), ולא במקרה: מדובר באיזור שנחלק בין שני שבטים, הצפוני שבהם מקורב לסודאן והאחר לדרום סודאן. חשוב יותר - מדובר באיזור עתיר במאגרי נפט. הקשיים בהתוויית קו הגבול הביאו את הצדדים לפניה לבוררות. הוסכם לקיים משאל עם, אבל הצדדים לא הצליחו להסכים על דרך ביצועו של המשאל (בעיקר בשאלת-השאלות: מי מהתושבים יוכל להשתתף בו), ולאחר שהנושא לא הוכרע השתלטה סודאן על האיזור בכוח. מאז המתח בין הצדדים הולך ועולה, יש דיווחים על גיוס כפוי של תושבי אביי, והצדדים גם תוקפים זה את זה צבאית באביי ובאיזורים הסמוכים לה, בתהליך של הסלמה ברורה.
  • עימותים אתניים פנימיים שמתפתחים לטבח אתני הדדי גודלה של דרום סודאן הוא בערך כגודלה של צרפת. אבל גיוונה האתני רב בהרבה. הודות למלחמת-האזרחים עם הצפון שנמשכה בהפסקות קלות מאז 1955, אין מחסור בכלי-נשק באיזור. האיבה המשותפת לצפון ריסנה רוב הזמן את הסלידה הדדית, אבל כפי שקרה ברצועת עזה לאחר ההתנתקות, כשהאויב המשותף הפך פחות מוחשי, התפנו השבטים השונים בדרום סודאן לטפל בשכניהם. הממשלה יזמה איסוף וולונטרי של כלי-הנשק מהתושבים, אבל חלק מהתושבים מתנגדים בחשש שהצד השני ישמור על כלי-נשקו רגע אחד יותר מהם וחלק אחר חושש ממה שהצבא של המדינה יעשה לו.  כשזוכרים שברואנדה הצליחו לטבוח כ-800,000 בני-אדם בפחות מ-3 חודשים גם בלי כלי-נשק מודרניים (קצב הרצח באמצעות מאשטות ברואנדה היה גבוה יותר מקצב ההשמדה המתועשת של יהדות אירופה וצפון אפריקה), נדמה שהדיון לא צריך להתמקד בסוג הנשק, אלא במעשים שנעשים. בהתחשב בהיקף האלימות ובצדדים האחראיים לאלימות באירועים המדווחים (דוגמא ועוד דוגמא ועוד דוגמא), נראה שקשה לדעת ממי אתה צריך להיזהר יותר, אם אתה מבקש לחיות עוד יום אחד בדרום סודאן.  
  • סכסוך על מקור הכנסתה העיקרי של דרום סודאן - נפט (או: מי תקבל נתח גדול יותר מרווחי הנפט המופק בדרום סודאן ? סודאן או דרום סודאן) החלוקה הגאוגרפית של האיזור המכונה סודאן היא כזו שבעוד שמקורות הנפט ברובם נמצאים בדרום סודאן ובגבול בין המדינות, הרי שתשתית ההובלה מובילה צפונה, דרך סודאן, אל הים. המבנה, שנוצר (כנראה שלא במקרה) על ידי המשטר היושב בסודאן מחייב שיתוף-פעולה בין דרום סודאן לסודאן לצורך הפקת הרווחים מהנפט המופק. שיתוף הפעולה הזה עלה על שרטון כתוצאה מאי-הסכמה בין הצדדים בנוגע לחלוקת-הרווחים. סודאן דורשת סכומים גבוהים עבור הובלת הנפט בתשתית הצינורות, והפער בין עמדות הצדדים הוא עצום (למי שאוהב את הפרטים הקטנים והמשעממים כמוני: סודאן מבקשת לקבל סך כולל של 36$ עבור כל חבית, בגין עמלות שונות (לרבות היתר מעבר, העברה בצינורות,  עיבוד ושימוש במסוף הימי). דרום סודאן מוכנה לשלם עבור היתר מעבר בסך 0.63$ ו-0.69$ עבור כל אחד משני הצינורות, ועמלות צד-שלישי בסכומים של 5.50$-7.40$ לכל חבית). נשמע לא טוב ? זה נהיה יותר גרוע: דרום סודאן מאשימה את הצפון בגניבת כ-6 מיליון חבילות נפט (כמעט  $650 מיליוני דולר במחירים הנוכחיים). לאור הפער בעמדות וההאשמות בגניבה, קשה להתפלא על כך שלפני כחודש הפסיקה דרום סודאן את הפקת הנפט בשטחה בגין אי-ההסכמה. למה להשקיע מאמץ בהפקת נפט אם הכסף הולך רק לצפון ? עם זאת, ולמרות שהמהלך כנראה נתמך על ידי אוכלוסיית דרום סודאן, השלכות מהלך זה על המצב ההומניטארי בדרום סודאן הן חמורות, שכן 98% מהכנסותיה של המדינה מקורן בנפט.  הפוטנציאל לפגיעה חריפה על כלכלת המדינה הצעירה הוא עצום. הפיתוח הכלכלי של דרום סודאן (התת-מפותחת, כזכור) יחייב משאבים רבים, וגיוס המשאבים לצורך הפיתוח, כפי שנוכחים נציגיה של דרום סודאן,  איננו קל. במדינה ש40% מתקציבה הולך על בטחון (הוצאה שקל להצדיקה לאור היקף המיליציות שנותר ממלחמת האזרחים, סכסוך הגבולות החיצוני והסכסוך) הפסקת הפקת הנפט עלולה להיות בעלת השפעות מרחיקות לכת על יציבותה
  • קליטת פליטים לא רק בישראל יש דרום סודאנים. לאורך מלחמת האזרחים הארוכה חיפשו רבים מתושבי הדרום מקום-מקלט בארצות שונות. רבים ממי שביקש להתרחק ממלחמת-האזרחים בדרום לא הלכו רחוק מדי, וכתוצאה מאות אלפי דרום-סודאנים נמצאים בסודאן עצמה. רבים וטובים עשו את דרכם הביתה מאז הקמת המדינה, ומי שלא יעשה זאת עד אפריל יצטרך לנסות להסדיר את שהותו בסודאן אל מול ממשל לא-ידידותי במיוחד ללא-מוסלמים. כך שעל הסוגיות שהוזכרו לעיל נוספת המטלה הלא-פשוטה של קליטת מאות אלפי פליטים-חוזרים. 
  • רעב וכאילו כל זה לא מספיק, יש גם סכנה גדולה לרעב המוני בדרום סודאן. רעב מהסוג המזעזע והזכור לרע של ביאפרה ושל אתיופיה. השילוב של גורמים שונים ובהם מיעוט בגשמים; סגירות חוזרות של הגבול בין סודאן לדרום סודאן שמונעות העברת מזון; ריבוי הפליטים החוזרים; הקונפליקטים האתניים; ריבוי קבוצות ומיליציות חמושות במדינה, יחד עם תשתית דרכים רעועה במיוחד הביאו את תוכנית המזון העולמית של האו"ם ואחרים להתריע בפני הרעב המאיים על מיליוני בני-אדם בדרום סודאן. העדר הפיתוח של המדינה יביא לכך שעם בואה של עונת הגשמים, גם אם האו"ם יוכל להטיס/להשיט מזון אל גבולות המדינה, יהיה קשה מאוד לשנע אותו אל הרעבים בחלקיה השונים. 
אז מה היה לנו עד כאן ? 
מדינה על סף מלחמה עם שכנתה שמצפון, ללא הכנסות משמעותיות, שנאלצת לקלוט מאות אלפי פליטים, המתמודדת עם עימותים אתניים אלימים בתוכה ועם משבר רעב ענקי ההולך וקרב לו. 

מהרבה בחינות, המשבר בין דרום-סודאן לסודאן הוא המבחן הגדול הראשון של כוחה והשפעתה של סין כמעצמה בינלאומית, הרחק מגבולותיה אבל קרוב מאוד לליבת האינטרסים של סין. כל מה שקרה עד היום בסודאן מלמד שמבחינת סין, האינטרס הכלכלי בנפט הסודאני יאפשר לה להלבין ולהצדיק כל פעולה של המשטר הנוכחי בסודאן. אדם הגון אינו יכול שלא לחוש שגירושם היזום של אנשים שמצאו מקלט בישראל לאיזור שידוע לשמצה בדרך בה נפתרים בו משברים הומניטריים (רמז: הם לא נפתרים ומה שקורה הוא שהחלשים נפגעים, נשדדים, נאנסים ו/או מתים, לרוב באלימות מבחילה) אינו רחוק מהכתמת ידיה של ממשלת ישראל בדמם של האנשים האלה, אם אכן ייפגעו כתוצאה משובם לדרום סודאן.   

את מי בעצם מבקשת ממשלת ישראל לגרש לשם ? 
"משפחות עם ילדים אשר הגיעו לכאן לאחר עשרות שנים של בריחה ותנועה בין מחנות פליטים ועקורים ברחבי סודאן, מצרים, ולעתים אף מדינות אפריקאיות אחרות. חלק מהמשפחות התפצלו במנוסתן, וזכו להתאחד שוב רק בישראל. אחרות, שהמזל פחות האיר להן פנים, איבדו בדרכן מיקיריהן – ילדים קטנים שלא שרדו את המסע, סבים סבתות שכוחם לא אפשר להם אפילו לברוח ואין לדעת מה עלה בגורלם. עבור 120 משפחות דרום סודאניות ישראל היא כיום מקלט יציב, בו לראשונה הן יכולות לחיות את חייהן מבלי לחשוש לגורלן, או לתכנן את הבריחה הבאה".
שני נימוקים אמורים היו למנוע את מדינת ישראל מלהחזיר משפחות עם ילדים לאיזור כל-כך בעייתי:
  1. מחוייבויות על פי המשפט הבינלאומי : על פי אמנת האו"ם לפליטים, מחוייבת חברה שחתמה על האמנה (וישראל חתמה על האמנה, והיא מחוייבת לה בין היתר בשל גורלו המר של העם היהודי, אותו גורל שביטויו האכזרי במיוחד במהלך המאה ה-20 היווה את אחת הסיבות העיקריות ליצירתה של האמנה), לתת מקלט לאדם הנמלט מרדיפה. לאדם הצפוי לסבול מאלימות או לאבד את חייו. דרום סודאן שקמה כתוצאה ממלחמת-אזרחים מרה שהצדיקה את מתן המקלט בישראל מלכתחילה, נמצאת כעת בקונפליקט העלול לשוב ולהתדרדר למלחמה נוספת עם סודאן. כל דרום סודאני שישראל תחזיר למדינתו יהיה בסכנה ישירה במקרה של מלחמה שכזו, והיקף העימותים הנוכחי סביב חבל אבייה כבר יוצר סכנה שכזו. לא ברור כמה מהדרום-סודאנים הנמצאים בישראל משתייכים לשבטים המנהלים כרגע עימות רצחני ביניהם, אבל בהתאם למחוייבות ישראל על פי האמנה, אסור להחזיר לשם כל מי שנמנה על אחד השבטים האלה. בהתחשב בנטייתם של סכסוכים אתניים להתפשט, גם מי שהשתייכותו האתנית הנוכחית לא מהווה סכנה, עשוי למצוא עצמו בסכנה שכזו בעוד כמה חודשים (ולא אוסיף מילים על הנטיה המוכחת של אלימות על רקע אתני שלא לזהות את קורבנותיה בדיוק רב, או על הנפגעים הלא-מכוונים שבשולי סכסוכים).   
  2. מחוייבויות מוסריות: עזבו את כל הסכנות הבטחוניות והקיומיות. האם ראוי מוסרית להחזיר בני-אדם לחבל ארץ בו הם עלולים לגווע תוך מספר חודשים כתוצאה מרעב ? 
אבל זה לא רק הומניטריזם. יש כאן גם שאלות של זהות ישראלית ואינטרס ישראלי, נכון ?
בוודאי. אבל המשמעות שלהם הפוכה ממה שאומרים לנו. מתן מקלט ל-700 דרום-סודאנים לעוד כמה שנים ואולי לתמיד בוודאי אינו מאיים על זהותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. נכון ? אם כבר - להיפך:
  1. זהות ישראלית: ישראל כמדינה צעירה יודעת כמה קשה היא המשימה הלאומית של קליטת עליה. כל ישראלי שיודע משהו על ההיסטוריה של המדינה שלנו, יודע שהשנים הראשונות לתקומה, היו שנות קליטת עלייה עצומה. מאחר וישראל היתה מדינה צעירה ולא מאוד מפותחת, אותן שנים היו שנים קשות מאוד מבחינה כלכלית. כל ישראלי צריך לשאול את עצמו: נוכח קשייה של מדינה צעירה חדשה, האם אנו מבקשים לעזור, או לעמוד מנגד ?  בשנות ה-60' ישראל ביקשה להציג את עצמה לעולם כמדינה שמחוייבת לסייע למדינות אחרות. איך אנחנו רוצים להיתפש על ידי העולם היום ? אני נמנה על אלה החושבים שמדינה צעירה יחסית כמו ישראל צריכה לזכור את עברה, לא להתכחש לזהותה כמדינת הגירה ולדעת להפגין סולידריות רבה יותר עם מדינה צעירה אחרת. במסגרת הזו- נותנים כתף, ומפגינים סבלנות  רבה יותר לאזרחי דרום-סודאן השוהים כאן, עד שמדינתם תהיה חזקה מספיק לקלטם ללא קושי. 
  2. אינטרס ישראלי: סודאן היא מדינה מוסלמית המהווה חלק מהמרחב הערבי. דרום סודאן היא מדינה שרוב תושביה נוצרים שמגדירים עצמם כלא-ערבים. לישראל יש אינטרס עליון לשמור על יחסים טובים עם המדינות הלא-ערביות באיזור המזרח התיכון וסביבותיו. עם איראן זה התקלקל עם המהפכה השיעית, ועם המשטר הנוכחי בטורקיה זה כנראה כבר לא ילך. השינויים שהמזרח-התיכון עובר יוצרים דאגות חדשות לגבי היחסים עם השכנות הערביות שמסביב. בנסיבות האלה, דרום-סודאן ידידותית היא אינטרס אסטרטגי מהמעלה הראשונה לישראל, וטריז אפשרי בין הארגונים והמדינות העוינים לישראל במרחב שמדרום למדינה שלנו. התשואה האפשרית ליחסים בין המדינות נראית עצומה בהשוואה למחיר הקטן יחסית של מתן מקלט לתקופה נוספת למשפחות הדרום-סודאניות שכבר כאן איתנו. 
לקריאה נוספת 
והערה קשורה-לא-קשורה
כל מי שקורא על דרום סודאן וסודאן לא יכול שלא להתרשם שבסודאן יש משטר בעייתי לא פחות מהמשטר ששלט בלוב עד לא מזמן ומהמשטר שטובח באזרחיו בסוריה. כל החבלים הפריפריאליים בסודאן אינם שקטים, בלשון המעטה. בדארפור הולך ומיושם הסכם שיש רבים המבקרים אותו, ולמרות היישום דארפור עדיין לא שקטה. הולכים וגוברים הקולות המתריעים על כך שמה שקרה בחבל דארפור, קורה עכשיו בחבל קורדופאן (חבל-ארץ שבין סודאן לדרום סודאן) ובחבל הנילוס הכחול (עוד חבל-ארץ שבין סודאן לדרום סודאן).  בישראל יש פליטים מכל רחבי סודאן וכששומעים את המתרחש בארץ מוצאם קל להבין שהיתה להם סיבה טובה להימלט משם. איך אפשר להצדיק החזרה של בני-אדם לאיזור שנמצא תחת השפעה של משטר מהסוג הזה ? 

16.3.2012

לסיכומו של סיבוב בעזה

לפעמים דיווחים על הפסקות אש מטעים. כרגע, כבר 3 ימים, המצב הוא מין סטטוס-קוו משונה בו כל צד מבצע התקפה-שתייםפיקוד העורף סבור,משום מה, שבמציאות הזו הדרום צריך לחזור לשגרה אבל ראשי-הערים וההורים לא מוכנים לקחת אחריות למין שגרה שכזו (אני, אגב, נוטה יותר לדעת ההורים, וחושב שכל אלה שנכונים להטיף ציונות ממקום משכנם הבטוח בגוש דן או איזורים אחרים צריכים לזכור שבמלחמות קודמות היה מקובל להוציא נשים וטף מקו האש במקביל להקפדה על שמירת השגרה).

מבחינת הנפגעים, נכון לעכשיו, בצד הישראלי יש פצוע קשה אחד - עובד זר, וכמה פצועים קל. בצד הפלסטיני היו 26 הרוגים, מתוכם 22 לוחמי ג'יהאד איסלאמי.
כלומר, ישראל פגעה בסיבוב הזה בפעולותיה על כל 4.5 לוחמים אזרח אחד.
בהחלט משביע רצון מהפרספקטיבה הבטחונית.
בהחלט לא משביע רצון מהפרספקטיבה המוסרית.

חשוב לזכור כמובן, שמבין ה-22,  מותם של זוהיר אל-קייסי, יו"ר ועדות ההתנגדות, ומוחמד אחמד אל-חנני (ממשוחררי עסקת שליט), היה מטרת פעולת החיסול שהתחילה את הסיבוב הנוכחי אבל כפי שסיכם באלגנטיות עופר שלח ממעריב:

"...האש כולה הוצתה בעקבות חיסולו של זוהיר אל-קייסי בסוף השבוע, במטרה מוצהרת לשבש פיגוע גדול שכבר יצא לדרך. אין לנו מושג איפה עומד הפיגוע הזה ואם מהלכו אכן שובש או רק נעצר עד שתירגע הרצועה".

מה שברור הוא שהולך ונוצר קונצנזוס חדש-ישן ביחסי ישראל-הישות העזתית: ירי ספוראדי של רקטות על דרומה הוא משהו שישראל מוכנה לחיות איתו.  רק שההגדרה של הדרום בשנים האחרונות הורחבה צפונה עד לקו כביש 41. כנראה שתושבי האיזור יצטרכו לחכות בסבלנות עד שהארגונים הפועלים ברצועת-עזה יואילו להרחיב את פעילותם עד לפאתי גוש-דן, כדי לזכות להתייחסות רצינית יותר בנוגע לבטחונם מצד המדינה שלהם.

[2 הערות נוספות לסדר בהקשר הזה, 20/03/2012:

  1. עוד קצת ספקות לעניין האש שהוצתה: לצערי אין כמעט אזכורים באינטרנט לתחקיר שערך בזמנו ידיעות אחרונות, לפיו הפיגוע הקודם (זה שדוגמתו אותה מבקשים למנוע היתה הסיבה להתנקשות באל-קייסי),  כלל לא נערך על ידי ועדות ההתנגדות העממיות. יש אזכור לתחקיר בערך בויקיפדיה על אותו פיגוע, ועידן לנדו דיווח עליו בעבר והזכיר אותו שוב לאחרונה. לנדו הוא קול בודד יחסית באינטרנט העברי שמטיל ספק עז בהתעקשותה של מערכת הביטחון לתקוף את ועדות ההתנגדות העממיות בגלל הנימוק של חשש מפיגועים שייצאו מסיני. עם זאת, הוא לא בודד לגמרי. אפשר היה למצוא חיזוק מסויים לספקותיו בפרסום ב"הארץ" בנוגע למאסר חשוד בתכנון הפיגוע ההוא, מצרי ובמצרים דווקא. עדיין, אפשר היה לשקול הסברים שנשמעו פה ושם, כאילו המבצעים של אותו פיגוע אומנם היו מצריים, אבל הם נתמכו לוגיסטית על ידי ועדות ההתנגדות. הבעיה עם ההסברים האלה, היא שהם אינם מסבירים כיצד חיסול של מישהו כמו אל-קייסי ישבש פיגוע "שכבר יצא לדרך", שכן בנסיבות כאלה סביר להניח שהסיוע הלוגיסטי כבר ניתן, או שהוא יכול להינתן גם ללא מעורבות של דרגים בכירים בארגון. לוגיסטיקה, כזכור, נעשית על ידי אפסנאים ולא על ידי רמטכ"לים. 
  2. ההתמכרות הישראלית לתקיפות מהאוויר, שכזכור לא השיגה הישגים איכותיים במהלך מלחמת לבנון השניה, הולכת ומצטיירת יותר ויותר כשיתוק תודעתי. אם באמת היה מודיעין איכותי, מדוע לא להטמין מארבים לחוליות בדרכן לביצוע הפיגוע ? מדוע לא לנסות ולפגוע בהן בבסיסים הזמניים בסיני ? האומנם ישראל לא מסוגלת להגיע להסדר מדיני-בטחוני עם מצרים של-היום שיאפשר לה לבצע פעולות כאלה במטרה למנוע פעולות טרור שמסכנות את יחסי שתי המדינות ? או שמא תכליתה האמיתית של הפעולה עדיין נסתרת מעינינו ?] 

11.3.2012

זמן המערכה הצבאית

בעוד צבא סוריה כובש לו לאטו מחוז אחר מחוז של מחאה ברחבי סוריה, תוך פגיעה מכוונת באזרחים, ובעוד דרג העריקים הולך ועולה לו מקצינים לפוליטיקאים, העולם עודנו מתלבט באשר לדרך בה יש לפעול.

אפשר לקוות שטורקיה תפעל,  שמדינות המפרץ (שבעצמן אינן מופת של חופש אזרחי או פוליטי) יפעלו, שישראל אכן תושיט סיוע הומניטרי כמובטח, אבל קשה שלא להתרשם שהעולם המפותח מקווה שהמשבר הזה ייפתר מעצמו.

האופוזיציה הסורית כבר הבינה שאין לה ברירה אלא לבחור במסלול המערכה הצבאית אל מול השלטון. מתי יבין העולם שאין דרך מוסרית אחרת אלא לסייע בידיהם של האנשים הלוחמים למען חירותם ? 

קשה בקדימה. אבל מה זה אומר עלינו ?

הפרסומים על הסקר האחרון המנבא לקדימה בראשות ציפי לבני או בראשות שאול מופז התרסקות בבחירות הבאות הם נושא מעניין לשיחה.

לפני שאתחיל לשוחח, חשוב לי להבהיר - הפרסומים הם לא יותר מנושא מעניין לשיחה, כי מדובר כאן בסקר אחד, שכמקובל במקומותינו, לא הוצג כראוי.
אנחנו לא יודעים מי באמת נסקר (מעבר לכך שמדובר במאות בודדות של נשאלים), אנחנו לא יודעים כיצד בדיוק הוכרע שהנשאלים מייצגים, והכי חשוב: אנחנו לא יודעים מהן השאלות המדויקות שהנשאלים נשאלו. בהקשר הזה חשוב לזכור שלא רק תוכן השאלה חשוב אלא גם הרצף. אדם ישיב אחרת לשאלה "האם תצביע לקדימה בראשות X" אם נשאל קודם לכן שאלה מחמיאה על תפקודו של X או שאלה לא-מחמיאה על תפקודו של X (בסדרת הטלוויזיה המופתית "כן אדוני ראש הממשלה" עסקו בכך באופן מאלף).

אבל מה שכן מעניין להתייחס אליו הוא כמובן לבחירות שבהן לא תתמודד מפלגה המייצגת את המרכז הפוליטי הישראלי.  אם אכן הסקרים מנבאים את יחסו של הציבור הישראלי למפלגת קדימה ולמפלגה שמבקש להקים יאיר לפיד, האומנם נזכה לראות מערכת בחירות קוטבית שבהן יתמודדו זה מול זו בנימין נתניהו ושלי יחימוביץ' ? האומנם נזכה לראות דיונים מעמיקים על הדומה והשונה בין משנתו הכלכלית-חברתית הנאו-ליברלית של הליכוד למשנה הכלכלית-חברתית הסוציאל-דמוקרטית של העבודה ? האומנם נזכה לראות דיונים מעמיקים על יחסה של ישראל למיעוטיה ? על יחסה ללא-אזרחים שבשליטתה ? על פליטים ועובדים זרים ?

נחמד לפנטז, לא ? 

הערה איראנית

השיח של מנהיגי ישראל  בנוגע לאיראן הוא שיח שמזלזל בתבונת מאזיניו.

  • יש בו קידוש של  חשיבותה של האופציה הצבאית בתקשורת עם איראן: היועץ לביטחון לאומי, יעקב עמידרור, לדוגמא, הסביר לאחרונה שלמרות שישראל מאוד שמחה לשמוע על המגעים הבינלאומיים עם איראן בנוגע לתוכנית הגרעין שלה, ללא חלופה צבאית אמיתית שתרתיע את איראן, היא לא צפויה לוותר.
  • יש בו האדרה של הסיכון הקיומי לישראל הקיים במפעל הגרעיני האיראני: ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הסביר לאחרונה: " קבלת ההחלטות היא לא הבעיה, אלא קבלת ההחלטה הנכונה. אם אתה לא מקבל את ההחלטה ולא הצלחת למנוע את זה  – למי תסביר את זה, להיסטוריונים? לדורות הקודמים ולדורות שלא יבואו אחרי זה? "

השיח הזה כל-כך מטופש, שקל מאוד להפוך אותו, כראוי לחרב פיפיות, כלפי המדיניות הנוכחית של ישראל בשטחים:

  • ברור שישראל לעולם לא תוותר על המפעל ההתיישבותי/התנחלותי בשטחים/ביהודה ושומרון אלא אם יוצב מולה איום משמעותי על קיומה. לא ?  
  • ברור שאם אתה מקבל את ההחלטה הלא-נכונה ולא הצלחת למנוע את הפיכתה של ישראל למדינה דו-לאומית, לא תצטרך להצדיק את עצמך כלפי הדורות היהודיים-ישראליים שלא יבואו אחר-כך, כי הם כבר לא יגורו כאן, לא ? 
הבעיה האמיתית היא שכאשר ההנהגה הישראלית כל-כך מזלזלת באזרחיה ובאחרים, באמת צריך לחרוד. עם הנהלה כל-כך לא רצינית, קשה להאמין שהאוניה שלנו לא תעלה על שרטון. 

חבר לשלום

שמעון פרס מדגים בקיאות מרשימה בכלי האינטרנט עם דף הפייסבוק והקמפיין לקידומו. שווה מבט - 


 (נראה שיאיר לפיד בהחלט יכול ללמוד דבר או שניים מנשיא המדינה) 

שוב בוערת אש בדרום

ממטרי הטילים הנופלים להם על דרום ישראל זוכים, כמקובל בדינאמיקה הפוליטית הישראלית, לתגובות פאבלוביות משהו בציבוריות שלנו. אבל חשוב לזכור - המתח בעזה לא התחיל עם ההתנקשות בחייו של מזכ"ל ועדות ההתנגדות העממיות, זוהיר אל קיסי, והוא נמשך לפחות כמה שבועות.

המציאות של דרום ישראלי כמעט משותק לא צריכה להילקח כמובנת מאליה, אבל הצעדים הנגזרים מכאן גם הם לא מובנים מאליהם.

האומנם מי שבחר מצדה של ישראל ליזום את ההתנקשות בחייו של אל קיסי שקל היטב את כל צעדיו ? האומנם זו הדרך היעילה ביותר למניעת פעולת הטרור שבגללה מנומקת ההתנקשות ? כשמהרהרים בעלות ובתועלת של הפעולה האחרונה, ובכך שמערכת-הביטחון הישראלית בוודאי שקלה אותם, קשה שלא לחשוד שמא יש מניעים אחרים מאחורי הפעולה הזו, שמזכירים מעט מניעי-עבר לפעולות-עבר של ישראל ? הרי כך או כך, סופו של התהליך ידוע מראש.

לישראל אין כוונות לכבוש מחדש את כל רצועת עזה. ממילא המציאות הנוכחית בסיני תהפוך כיבוש מחדש של כל רצועת עזה למהלך חלקי בלבד. כיבוש של חלקים מסיני בוודאי אינו עומד על הפרק. אז מה נשאר בעצם לישראל לעשות ? מדיניות של הכלה, מלווה בפעולות סיכול איכותיות.

מה שמותיר רק שאלה אחת - בהתחשב ברמת הלהבות הנוכחית בדרום, האומנם פעולת הסיכול שמתוקשרת כסיבה לגובה ההתלקחות יכולה להיחשב איכותית ? 

7.3.2012

הנה הולכת הרכבת ?

הרפורמה ברכבת עליה הודיע שר התחבורה, ישראל כץ, המתקדמת לה לאיטה בפורומים הרלוונטיים, היתה מגוחכת עוד מרגע הודעתה.  קשה מאוד ליצור תחרות בתשתית משותפת, ולא צריך להביט רחוק כדי לראות את זה - מספיק להביט על הנסיון שנכשל בתחום הכבלים בישראל, כדי להבין כמה רחוק יגיע נסיון ההפרטה המשונה הזה.

גרוע מזה, הרפורמה הזו, כפי שכולם יודעים, תלויה בשיתוף פעולה מצד הועד, ויש בה נקודות בולטות של חולשה, שהביאו אחרים לתאר אותה כוירטואלית.

כבר התייחסתי בעבר לצדקת המאבק של ועד עובדי הרכבת כנגד העברת התחזוקה מידי עובדי הרכבת לידי חברת בומברדייה, שנחשב כטריגר להעלאת הרפורמה בזמן הזה, והנה, עוד לפני שדירקטוריון הרכבת הספיק לאשר את הרפורמה, התפרסמו ממצאי התחקירים בנוגע לתאונות שהיו ברכבת. הממצאים, כמה מביך עבור השר, מאירים את רעיון העברת התחזוקה לידי חברת בומברדייה כרעיון מטומטם במיוחד:
"המהנדס מאיר קנדלר, מהמכון לחקר הכשל, פירסם את התוצאות של שלושה תחקירי תאונה שערך, ובכולם נופלת האשמה על בומברדייה ולא על עובדי התחזוקה של הרכבת. קנדלר עומד בראש מכון בדיקה ניטרלי שעוסק בחקירת תאונות שונות, ואינו קשור לאחד הצדדים בסכסוך העבודה ברכבת." 
האם זה יגרום לשר לשנות את דעתו ? לתומכי ההפרטה להרהר שוב ?

הייתי רוצה להאמין שכן, אבל האמת העצובה של מדינת ישראל היא שההפרטה היא דת במקרה הטוב, או אינטרסים מורכבים ולא לגמרי ישרים במקרה הרע. גם אם נניח את הטוב ביותר על השר כץ ופקידיו, אמונתם העיוורת בדת ההפרטה כנראה תאפשר להם, גם במקרה הזה, להתרומם מעל לאמת שהכשילה אותם, ולהמשיך הלאה בדרכם.

ומה זה אומר על עתיד הרכבת ? תקראו את הדיווח על ממצאי התחקירים ותדמיינו לבד. 

תפקידו של המנון

התגובות הפופוליסטיות להימנעותו של שופט בית המשפט העליון, סלים ג'ובראן, משירת התקוה בטקס השבעתו של נשיא בית המשפט העליון הנכנס, אשר גרוניס, היו מצחיקות, לולא העובדה האמורה להיות ברורה לכולנו: העדר הלכידות הפנימית של ישראל, על מיעוטיה, הוא האיום הגדול באמת על עתידה של המדינה.

כשחושבים על ההיסטוריה של ההימנון הלאומי, קשה שלא להשתחרר מהרהורי-כפירה. כאשר אנחנו כבר יושבים בציון, תקוותינו הלאומיות כבר הגיעו למימוש, האם לא הגיע הזמן, בכל זאת, לחפש הימנון אחר ? הימנון שכל אזרח בישראל, דתי או חרדי, יהא מוצאו הגאוגרפי אשר יהיה, תהא דתו אשר תהא, תהי השתייכותו האתנית אשר תהי, יוכל לשיר בלב שלם ?

אולי הגיעה העת שמשוררי ישראל יתחילו לעמול על אלטרנטיבה ראויה לתקוה ?

1.3.2012

מילה על מיסוי הדלק

לפעמים, משפט אחד עדיף על פוסט שלם:
"אין כל הצדקה אמיתית למיסוי בגובה אדיר (למעלה ממחצית) של הדלק לצרכן, אבל אין לאיש את האומץ להפסיקו... הדלק הוא תשומה חיונית לצמיחה ולפריון. מיסוי מופקע של הדלק מוביל לשתי רעות חולות. האחת, פגיעה בהוצאות היציאה לעבודה ושניה יקור כולל של המוצרים במשק... פגיעתו של מיסוי הדלק המופקע מהווה פגיעה קשה בעמודי התווך של כלכלה, פריון וצמיחה ולכן עומדת בסתירה מובהקת למטרות המדיניות הכלכלית של הממשלה".
את המילים האלה אמר דרור שטרום, בראיון לדה-מארקר. שטרום, לשעבר הממונה על ההגבלים העסקיים, הוא לא עוד פעיל חברתי שאין לו מושג במדיניות כלכלית. יתרה מכך, הוא בהחלט יכול להחשב כחלק אינטגרלי מההגמוניה הנאו-ליברלית של מדינת ישראל.

כלכלנים תמיד מדברים על החשיבות של עידוד הצמיחה של המשק והורדת המיסים. מה שאתה מפסיד מהורדת-המיסים, אתה מרוויח מהפעילות הגוברת במשק שבזכותה, בשורה התחתונה, יהיו למדינה הכנסות גבוהות יותר. זו ההבטחה הנאו-ליברלית הגדולה, שאיכשהוא לא תמיד עבדה. אז מה? מתברר שהאוצר בכלל לא מאמין בזה. אחרת, הוא לעולם לא היה מרשה לעצמו מיסוי כל-כך גבוה על מרכיב כל-כך חיוני בכלל תהליכי הייצור של המשק, נכון ?

ואף מילה על צדק חברתי.