שמחתי לראות בתקשורת הישראלית נסיון להתייחסות רצינית וביקורתית ליחסו של ראש הממשלה נתניהו לגרעין האיראני וההפחדה המתמשכת שנתניהו עושה בהקשר זה, תוך שהוא שב ומזכיר את הפוטנציאל לשואה שניה שתבוא על העם היהודי.
הצטערתי לראות שהנסיון הזה הסתפק בדה-לגיטימציה למהלך של נתניהו, תוך קבלה של מהלכים דומים שנעשו בעבר על ידי בן-גוריון ובגין, והסתמכות על הסברה שמותר היה למי שחי בזמן השואה וחווה את חוסר-האונים של היישוב בארץ להשתמש בזכר השואה כנימוק להתנגדות לגירעון האיזור(הכנסת נשק גרעיני לאיזור) , דוגמת בגין ובן-גוריון, אבל שמי שלא חי באותה תקופה איננו סובל מאותם פחדים.
הסברה הזו היא כמובן שטות גמורה. יש מספיק מחקרים המלמדים על הדרך בה הדור השני והשלישי יכולים לרשת פחדים ומוראות ובמקרים מסויימים אף לתפוש אותם באופן גדול ונורא עוד יותר מכפי שהדור הראשון תפש אותם, בצורה שמה שהיה חרדות ברי-התמודדות בדור הראשון הופך לחרדות משתקים בהמשך הדרך.
אני מאמין שנתניהו חרד, באמת, מהאפשרות של שואה שתבוא על העם היהודי בגלל הנשק הגרעיני, בדיוק כפי שחרדו מאפשרות זו ראשי-ממשלה קודמים כמו בן-גוריון ובגין, ואולי אפילו יותר מהם. אבל אמונתי בפחדיו של האיש איננה מחייבת את תמיכתי בבחירתו לשתף בחרדותיו את כל העם היושב בציון ואת כל העולם.
כזכור, מקורות זרים טוענים שישראל תקפה מרכז לייצור נשק גרעיני בסוריה בזמן כהונתו של אהוד אולמרט כראש ממשלת ישראל. על פי הפרסומים האלה אולמרט עשה את זה למרות שלא קיבל אישור מפורש מארה"ב, תוך דבקות באינטרס הישראלי כפי שהוא נתפש בדוקטרינה שמקובל לייחס לממשלות ישראל לדורותיהן לפיה, תפישתה הכוללת של ישראל בנוגע לנשק גרעיני מורכבת משני חלקים, עמימות ומניעה -
אולמרט, ראש ממשלה מוזר שכמותו, הורה על ההתקפה הזו בלי לשתף את כל עם ישראל בחרדותיו הקיומיות מהאפשרות של נשק גרעיני בידי סוריה. יותר מכך, ההתקפה על סוריה נעשתה למרות שלסוריה יש נשק רקטי רב מאוד, יחסים קרובים מאוד עם חיזבאללה (שבאותו זמן כבר שיקם את יכולותיו הרקטיות בעקבות מלחמת לבנון השניה), והיתה אפשרות להסלמה מורכבת וקשה, עד כדי מלחמה. אבל העם והעולם לא נחשפו לכל המורכבות הזו. הם שמעו שקרה משהו בסוריה. הסורים כמובן ידעו יותר. אבל בחרו שלא להגיב מסיבותיהם הם. אפשר רק לדמיין מה היו המסרים שעברו במשולש ישראל-ארה"ב-סוריה אחרי התקיפה, שהביאו את סוריה ובעלות-בריתה לבחור לשבת בשקט.
נתניהו, לעומת זאת, משתף את כל עם ישראל באפשרות של שואה. הוא חוזר ומזכיר שוב ושוב את האפשרות שגרעין איראני עלול לגרום לכך שלא יהיו דורות באים, ובכך מסייע לצרוב בתודעתו של העם היושב בציון תפישה של חולשה יהודית וישראלית, ממש כאילו הייתה ישראל עיירה קטנה הנתונה לרחמיו של קוזאק מאיים.
גם אם נתניהו לא חושב כך בעצמו, ומבצע כאן מהלכים מורכבים במשחק שחמט שאל רובו הציבור היושב בציון לא נחשף, אחת מתוצאות הלוואי של המהלכים התודעתיים האלה היא שכל מי שנחשף אליהם - הישראלים והערבים - מקבלים רושם חד-משמעי שקיומה של ישראל איננו מובטח:
העצוב באמת הוא שבהחלט אפשר להאמין שנתניהו וברק אכן משוכנעים שהגרעין האיראני הוא איום קיומי לישראל (האם לאיראן אכן יש כוונות של השמדת ישראל, והאם אכן צפוי מירוץ גרעיני כולל ביום שאחרי הודעת איראן על בעלותה על פצצה הן 2 סוגיות שמצדיקות פוסט אחר כשהזמן יאפשר). אפשר להסביר את השכנוע הזה על בסיס העובדות הידועות. אבל אפשר להסביר את השכנוע הזה גם בהסבר פסיכולוגי מעניין -
מה עדיף, להיות ראש ממשלה ושר ביטחון שתפקידם ההיסטורי היה התמודדות עם מחאה חברתית ומשבר כלכלי, או להיות הדמויות ההיסטוריות שהתמודדו עם האיום הקיומי המשמעותי ביותר על המדינה היהודית בפרוץ המילניום השני ?
פסיכולוגית, גם בלי להכיר את הרקע של ברק ונתניהו, קל להבין מדוע התמודדות עם סוגיה בטחונית-מדינית מהמעלה הראשונה דוגמת איראן הגרעינית תמשוך את מירב תשומת-לבם, ומדוע היא תהפוך להיות לסוגיה בטחונית-מדינית מהמעלה הראשונה עבור ממשלת ישראל.
חשוב לי להבהיר כאן - אלה לא רק ראש ממשלתנו ושר בטחוננו שסובלים מהטייה שכזו. תחשבו לרגע על החשדות בפלילים וההליכים המשפטיים שאנו שומעים עליהם שוב ושוב. מה מעניין יותר פרקליט - לרדוף אחרי גנבי מתכות ואנסי קשישות, או לחקור שר בממשלת-ישראל ? עצוב לחשוב על זה, אבל קשה לדמיין שהפרקליט גם מצליח להתנתק מהרהורים (מודעים או לא) על ההשפעה של החקירה אותה הוא מנהל על קורות-החיים שלו. מה עדיף בבחינת תפקידו הבא של פרקליט אלמוני בשירות המדינה ? להיות זה שהיה לו העוז להאשים את ראש העירייה של העיר פלונית בשחיתות, או להיות זה שהביא לכליאתם של עשרה שודדים מאחורי סורג ובריח ? איזו פעולה תביא לו יותר יוקרה תקשורתית ותבטיח לו קידום מהיר יותר ?
גם לגבי ראש הממשלה ושר הביטחון פועל השיקול השני - הן בכל הנוגע לבחירות הקרבות (מה יבטיח בחירה מחדש ? להיות ראש הממשלה שהוזיל את עלות הקוטג' או ראש הממשלה שהבטיח את קיומנו לדורי-דורות ? ) והן בכל הנוגע לספרי ההיסטוריה.
במודע או שלא במודע, אני סבור שהאפשרות של איום קיומי כה משמעותי תדחוק לצד התודעה סוגיות אחרות כפחות חשובות, וכתוצאה מרגע שראש הממשלה ושר הביטחון שמעו על האיום, בהעדר סדרי-עדיפויות מוגדרים היטב, לבם נשבה בעיסוק בהצלת העם היהודי לדורי-דורות. אני חושש שבמצב כזה, גם אם תתייצב לפניהם פיה טובה ותוכיח להם באותות ובמופתים שכל תכלית מפעל הגרעין האיראני היא ייצור פיצוחים, הם יבכרו שלא להאמין לה.
תאמרו - כל זה טוב ויפה, די מעניין ואפילו קצת מצחיק, אבל אם הם משוכנעים כל-כך שהגרעין האיראני הוא איום קיומי לישראל, מה אתה חושב שהם היו צריכים לעשות במקום להפחיד אותנו כל-כך ולשכנע את כל העולם שקיומנו תלוי בחוט השערה ?
התשובה היא פשוטה ומתחלקת לשלושה חלקים:
קל להבין עד כמה התנהלות ממשלת-ישראל לא רציונלית בהקשר הזה, כשרואים כמה מעט נעשה לחיזוק הפריפריה ולעידוד האוכלוסיה שבמרכז לעבור, גם נוכח עשור שבו לוב פיתחה נשק גרעיני בלי ידיעת ישראל וויתרה עליו ביוזמתה, סוריה מצאה עצמה עם מפעל לייצור נשק גרעיני שהופצץ, ואיראן שוקדת על מפעלה שלה במרץ. נתניהו וממשלתו אולי פוחדים מהגרעין האיראני, אבל הם לא עושים את מה שצריך כדי להתמודד עם הפחד הזה באופן אפקטיבי.
ההימנעות הזו יכולה ללמד על איכות גרועה של מנהיגות, אבל אם הנהגת ישראל מודעת לכל מה שנאמר בפוסט הזה (ואין סיבה סבירה להניח שלא) הרי שההימנעות מפיזור האוכלוסיה עלולה להחשיד שהמנהיגות לא באמת מאמינה בפחדים אותם היא מפיצה.
מדוע שלא תאמין ? כי אולי ממשלת ישראל שותפה לסברה של כותב דברים אלה וטובים ממנו, שאיראן גרעינית מאיימת הרבה יותר על מדינות אחרות בעולם מאשר על ישראל.
אם זה כך, מדוע היא כל-כך עסוקה בהפחדת אזרחיה שלה ?
שאלה טובה.
[20/3/2012: בשולי-הדברים, בעודי מתחקר סוגיה אחת, נתקלתי במקרה בכתבה בעין השביעית שהזכירה לי שהישראלי הראשון שגרס כי לישראל אחריות על ההתקפה של המפעל הגרעיני בסוריה היה לא אחר מאשר בנימין נתניהו. אין מה לומר. האיש בהחלט מחוייב לשיתוף הציבור...]
הצטערתי לראות שהנסיון הזה הסתפק בדה-לגיטימציה למהלך של נתניהו, תוך קבלה של מהלכים דומים שנעשו בעבר על ידי בן-גוריון ובגין, והסתמכות על הסברה שמותר היה למי שחי בזמן השואה וחווה את חוסר-האונים של היישוב בארץ להשתמש בזכר השואה כנימוק להתנגדות לגירעון האיזור(הכנסת נשק גרעיני לאיזור) , דוגמת בגין ובן-גוריון, אבל שמי שלא חי באותה תקופה איננו סובל מאותם פחדים.
הסברה הזו היא כמובן שטות גמורה. יש מספיק מחקרים המלמדים על הדרך בה הדור השני והשלישי יכולים לרשת פחדים ומוראות ובמקרים מסויימים אף לתפוש אותם באופן גדול ונורא עוד יותר מכפי שהדור הראשון תפש אותם, בצורה שמה שהיה חרדות ברי-התמודדות בדור הראשון הופך לחרדות משתקים בהמשך הדרך.
אני מאמין שנתניהו חרד, באמת, מהאפשרות של שואה שתבוא על העם היהודי בגלל הנשק הגרעיני, בדיוק כפי שחרדו מאפשרות זו ראשי-ממשלה קודמים כמו בן-גוריון ובגין, ואולי אפילו יותר מהם. אבל אמונתי בפחדיו של האיש איננה מחייבת את תמיכתי בבחירתו לשתף בחרדותיו את כל העם היושב בציון ואת כל העולם.
כזכור, מקורות זרים טוענים שישראל תקפה מרכז לייצור נשק גרעיני בסוריה בזמן כהונתו של אהוד אולמרט כראש ממשלת ישראל. על פי הפרסומים האלה אולמרט עשה את זה למרות שלא קיבל אישור מפורש מארה"ב, תוך דבקות באינטרס הישראלי כפי שהוא נתפש בדוקטרינה שמקובל לייחס לממשלות ישראל לדורותיהן לפיה, תפישתה הכוללת של ישראל בנוגע לנשק גרעיני מורכבת משני חלקים, עמימות ומניעה -
- עמימות: ישראל לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזרח-התיכון (המשפט המלא הוא - "ישראל לא תהיה המדינה הראשונה שתכניס נשק גרעיני למזרח התיכון אולם גם לא תהה השניה לעשות זאת". כלומר, פורמלית אין לישראל נשק גרעיני; באופן בלתי-פורמלי ישראל מספיק מתקדמת בנושא כך שאף מדינה במזרח-התיכון לא תוכל להכניס נשק גרעיני לפניה....).
- מניעה: ישראל תעשה כל שביכולתה למנוע ממדינות אחרות הכנסה של נשק גרעיני למזרח-התיכון, גם בכוח, בגלל ההשלכות הישירות (איום בשימוש בו כנגד ישראל) וההשלכות העקיפות (מירוץ גרעין במזרח-התיכון).
אולמרט, ראש ממשלה מוזר שכמותו, הורה על ההתקפה הזו בלי לשתף את כל עם ישראל בחרדותיו הקיומיות מהאפשרות של נשק גרעיני בידי סוריה. יותר מכך, ההתקפה על סוריה נעשתה למרות שלסוריה יש נשק רקטי רב מאוד, יחסים קרובים מאוד עם חיזבאללה (שבאותו זמן כבר שיקם את יכולותיו הרקטיות בעקבות מלחמת לבנון השניה), והיתה אפשרות להסלמה מורכבת וקשה, עד כדי מלחמה. אבל העם והעולם לא נחשפו לכל המורכבות הזו. הם שמעו שקרה משהו בסוריה. הסורים כמובן ידעו יותר. אבל בחרו שלא להגיב מסיבותיהם הם. אפשר רק לדמיין מה היו המסרים שעברו במשולש ישראל-ארה"ב-סוריה אחרי התקיפה, שהביאו את סוריה ובעלות-בריתה לבחור לשבת בשקט.
נתניהו, לעומת זאת, משתף את כל עם ישראל באפשרות של שואה. הוא חוזר ומזכיר שוב ושוב את האפשרות שגרעין איראני עלול לגרום לכך שלא יהיו דורות באים, ובכך מסייע לצרוב בתודעתו של העם היושב בציון תפישה של חולשה יהודית וישראלית, ממש כאילו הייתה ישראל עיירה קטנה הנתונה לרחמיו של קוזאק מאיים.
גם אם נתניהו לא חושב כך בעצמו, ומבצע כאן מהלכים מורכבים במשחק שחמט שאל רובו הציבור היושב בציון לא נחשף, אחת מתוצאות הלוואי של המהלכים התודעתיים האלה היא שכל מי שנחשף אליהם - הישראלים והערבים - מקבלים רושם חד-משמעי שקיומה של ישראל איננו מובטח:
- מבחינת הישראלים זה כמובן מהלך של טרור שכמותו רק אויבי ישראל הגדולים ביותר היו רוצים להשיג. פגיעה בבטחונו העצמי של היריב הוא הישג מהמעלה הראשונה.
- מבחינת הערבים העוינים את ישראל זה כמובן מהלך שמחזק מאוד את המוטיבציה שלהם ואת הבטחון העצמי שלהם. אם נתניהו כל-כך מפחד - הוא בוודאי יודע למה.
- מבחינת הערבים שאינם עוינים את ישראל זה מהלך שרק יכול ליצור או לחזק אצלם ספקות - האם באמת יש טעם לנהל מו"מ עם ישראל ולהגיע איתה לשלום אם היא כל-כך חלשה ? האם שווה להם להתעמת עם אחיהם העוינים את ישראל בנוגע למדינה שקיומה כל-כך רעוע ?
העצוב באמת הוא שבהחלט אפשר להאמין שנתניהו וברק אכן משוכנעים שהגרעין האיראני הוא איום קיומי לישראל (האם לאיראן אכן יש כוונות של השמדת ישראל, והאם אכן צפוי מירוץ גרעיני כולל ביום שאחרי הודעת איראן על בעלותה על פצצה הן 2 סוגיות שמצדיקות פוסט אחר כשהזמן יאפשר). אפשר להסביר את השכנוע הזה על בסיס העובדות הידועות. אבל אפשר להסביר את השכנוע הזה גם בהסבר פסיכולוגי מעניין -
מה עדיף, להיות ראש ממשלה ושר ביטחון שתפקידם ההיסטורי היה התמודדות עם מחאה חברתית ומשבר כלכלי, או להיות הדמויות ההיסטוריות שהתמודדו עם האיום הקיומי המשמעותי ביותר על המדינה היהודית בפרוץ המילניום השני ?
פסיכולוגית, גם בלי להכיר את הרקע של ברק ונתניהו, קל להבין מדוע התמודדות עם סוגיה בטחונית-מדינית מהמעלה הראשונה דוגמת איראן הגרעינית תמשוך את מירב תשומת-לבם, ומדוע היא תהפוך להיות לסוגיה בטחונית-מדינית מהמעלה הראשונה עבור ממשלת ישראל.
חשוב לי להבהיר כאן - אלה לא רק ראש ממשלתנו ושר בטחוננו שסובלים מהטייה שכזו. תחשבו לרגע על החשדות בפלילים וההליכים המשפטיים שאנו שומעים עליהם שוב ושוב. מה מעניין יותר פרקליט - לרדוף אחרי גנבי מתכות ואנסי קשישות, או לחקור שר בממשלת-ישראל ? עצוב לחשוב על זה, אבל קשה לדמיין שהפרקליט גם מצליח להתנתק מהרהורים (מודעים או לא) על ההשפעה של החקירה אותה הוא מנהל על קורות-החיים שלו. מה עדיף בבחינת תפקידו הבא של פרקליט אלמוני בשירות המדינה ? להיות זה שהיה לו העוז להאשים את ראש העירייה של העיר פלונית בשחיתות, או להיות זה שהביא לכליאתם של עשרה שודדים מאחורי סורג ובריח ? איזו פעולה תביא לו יותר יוקרה תקשורתית ותבטיח לו קידום מהיר יותר ?
גם לגבי ראש הממשלה ושר הביטחון פועל השיקול השני - הן בכל הנוגע לבחירות הקרבות (מה יבטיח בחירה מחדש ? להיות ראש הממשלה שהוזיל את עלות הקוטג' או ראש הממשלה שהבטיח את קיומנו לדורי-דורות ? ) והן בכל הנוגע לספרי ההיסטוריה.
במודע או שלא במודע, אני סבור שהאפשרות של איום קיומי כה משמעותי תדחוק לצד התודעה סוגיות אחרות כפחות חשובות, וכתוצאה מרגע שראש הממשלה ושר הביטחון שמעו על האיום, בהעדר סדרי-עדיפויות מוגדרים היטב, לבם נשבה בעיסוק בהצלת העם היהודי לדורי-דורות. אני חושש שבמצב כזה, גם אם תתייצב לפניהם פיה טובה ותוכיח להם באותות ובמופתים שכל תכלית מפעל הגרעין האיראני היא ייצור פיצוחים, הם יבכרו שלא להאמין לה.
תאמרו - כל זה טוב ויפה, די מעניין ואפילו קצת מצחיק, אבל אם הם משוכנעים כל-כך שהגרעין האיראני הוא איום קיומי לישראל, מה אתה חושב שהם היו צריכים לעשות במקום להפחיד אותנו כל-כך ולשכנע את כל העולם שקיומנו תלוי בחוט השערה ?
התשובה היא פשוטה ומתחלקת לשלושה חלקים:
- אם יש דרך ריאלית להאט את מירוץ החימוש הגרעיני במזרח-התיכון, צריך לפעול בה, אבל תוך היצמדות עקבית למבחנים של עלות/תועלת. בוודאי שאין טעם ליזום את מלחמת יום-הדין במטרה למנוע את מלחמת יום-הדין.
- ואם יתקרב יום-הדין, האם לא זו הסיבה שבנדננו העמום אנו נושאים (על פי פרסומים זרים) את נשק יום-הדין שלנו אנו ? האם לא עדיפה מכה מקדימה איכותית ואפקטיבית על פני קשקשת שכל תועלתה היא בהעלאת מפלס החרדה הלאומי ?
- והחלק החשוב מכל - כל מי שמביט על הפיזור הגאוגרפי של ההתיישבות היהודית במדינת ישראל יכול להבין מדוע ראש ממשלתה ושר הביטחון שלה מודאגים מההתחמשות הגרעינית של יריבותיה. כמה פצצות גרעין (לא גדולות במיוחד) צריך בשביל לפגוע אנושות בגוש דן, ליבת האוכלוסיה, הכלכלה, התעשיה והמסחר של מדינת ישראל ? אם הריכוז הזה של היישוב היהודי הוא כל-כך מסוכן לעתיד העם, האם לא יהיה נכון יותר להפוך את שינוי פריסת האוכלוסיה היהודית בישראל לפרוייקט הלאומי החשוב מכל ? להשקיע את כל המיליארדים שנשפכו על הכנסת מקלות לגלגלי העגלה האיראנית והפחתת נטל המס על העשירון העליון בשיפור תשתיות התחבורה ועידוד האוכלוסיה לעבור לרחבי הארץ, ובראש הראשונה למרכזים העירוניים המרוחקים מגוש דן כמו באר-שבע, חדרה, חיפה, צפת, דימונה, אילת וקריית שמונה ? האם לא יהיה נכון יותר להגיע במהירות האפשרית להסכם שלום עם הפלסטינים שיאפשר לאזרחי ישראל להשתקע גם ביישובים ביהודה ושומרון שיישארו בידי ישראל בהסכם הקבע (ואריאל היא השם הראשון שאפשר להזכיר) בלי חשש שמעבר מוקדם ליש"ע בלי הסכם עם הפלסטינים יסתיים בצער וכאב שתגרום להם "קטיפתם" מיש"ע בידי ממשלתם ?
קל להבין עד כמה התנהלות ממשלת-ישראל לא רציונלית בהקשר הזה, כשרואים כמה מעט נעשה לחיזוק הפריפריה ולעידוד האוכלוסיה שבמרכז לעבור, גם נוכח עשור שבו לוב פיתחה נשק גרעיני בלי ידיעת ישראל וויתרה עליו ביוזמתה, סוריה מצאה עצמה עם מפעל לייצור נשק גרעיני שהופצץ, ואיראן שוקדת על מפעלה שלה במרץ. נתניהו וממשלתו אולי פוחדים מהגרעין האיראני, אבל הם לא עושים את מה שצריך כדי להתמודד עם הפחד הזה באופן אפקטיבי.
ההימנעות הזו יכולה ללמד על איכות גרועה של מנהיגות, אבל אם הנהגת ישראל מודעת לכל מה שנאמר בפוסט הזה (ואין סיבה סבירה להניח שלא) הרי שההימנעות מפיזור האוכלוסיה עלולה להחשיד שהמנהיגות לא באמת מאמינה בפחדים אותם היא מפיצה.
מדוע שלא תאמין ? כי אולי ממשלת ישראל שותפה לסברה של כותב דברים אלה וטובים ממנו, שאיראן גרעינית מאיימת הרבה יותר על מדינות אחרות בעולם מאשר על ישראל.
אם זה כך, מדוע היא כל-כך עסוקה בהפחדת אזרחיה שלה ?
שאלה טובה.
[20/3/2012: בשולי-הדברים, בעודי מתחקר סוגיה אחת, נתקלתי במקרה בכתבה בעין השביעית שהזכירה לי שהישראלי הראשון שגרס כי לישראל אחריות על ההתקפה של המפעל הגרעיני בסוריה היה לא אחר מאשר בנימין נתניהו. אין מה לומר. האיש בהחלט מחוייב לשיתוף הציבור...]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה