למה זה לא מוסרי ולא נכון להחזיר פליטים מדרום סודאן לשם, דווקא עכשיו ?

ממשלת ישראל מבקשת להחזיר פליטים מדרום סודאן לארצם, לאור השיפור במצב באיזור. הרעיון מעורר התנגדות ערה בקרב פעילי זכויות-אדם. מדוע ?

דרום סודאן היא מדינה צעירה מאוד. הצעירה בעולם. אבל למרות גילה הצעיר, ובדומה למדינת ישראל כשקמה, דרום סודאן נהנית משלל משברים עמם היא צריכה להתמודד: סכסוך על גבולות, סכסוך על מקור הכנסתה העיקרי, עימותים אתניים פנימיים (שכבר הסלימו לטבח אתני הדדי), קליטה של מאות אלפי פליטים, ואיום ברעב המוני.

המדינה הצעירה קמה אחרי מלחמת אזרחים ארוכה שהתחוללה מאז 1955. המלחמה נסבה על רקע הבדלים בין השלטון המרכזי שבסודאן הערבית-מוסלמית לתושבי דרום סודאן שהם בעיקרם נוצרים-לא-ערבים. האיזור שהוא היום דרום סודאן כמעט ולא פותח על ידי השלטון המרכזי והיא תוארה  לאחרונה על ידי המשרד לתיאום עניינים הומניטאריים של האו"ם כאחת המדינות הכי פחות מפותחות בעולם ("one of the most under-developed countries in the world"). במצבה הלא מפותח הנוכחי, צריכה לנסות דרום סודאן ולהתמודד עם הבעיות הבאות:

• סכסוך גבולות : מי תקבל את חבל הארץ העתיר במאגרי נפט ? בהסכם שהביא להקמת דרום סודאן לא הוכרע גורלו של איזור אבייה (Abyei), ולא במקרה: מדובר באיזור שנחלק בין שני שבטים, הצפוני שבהם מקורב לסודאן והאחר לדרום סודאן. חשוב יותר - מדובר באיזור עתיר במאגרי נפט. הקשיים בהתוויית קו הגבול הביאו את הצדדים לפניה לבוררות. הוסכם לקיים משאל עם, אבל הצדדים לא הצליחו להסכים על דרך ביצועו של המשאל (בעיקר בשאלת-השאלות: מי מהתושבים יוכל להשתתף בו), ולאחר שהנושא לא הוכרע השתלטה סודאן על האיזור בכוח. מאז המתח בין הצדדים הולך ועולה, יש דיווחים על גיוס כפוי של תושבי אביי, והצדדים גם תוקפים זה את זה צבאית באביי ובאיזורים הסמוכים לה, בתהליך של הסלמה ברורה.
• עימותים אתניים פנימיים שמתפתחים לטבח אתני הדדי גודלה של דרום סודאן הוא בערך כגודלה של צרפת. אבל גיוונה האתני רב בהרבה. הודות למלחמת-האזרחים עם הצפון שנמשכה בהפסקות קלות מאז 1955, אין מחסור בכלי-נשק באיזור. האיבה המשותפת לצפון ריסנה רוב הזמן את הסלידה הדדית, אבל כפי שקרה ברצועת עזה לאחר ההתנתקות, כשהאויב המשותף הפך פחות מוחשי, התפנו השבטים השונים בדרום סודאן לטפל בשכניהם. הממשלה יזמה איסוף וולונטרי של כלי-הנשק מהתושבים, אבל חלק מהתושבים מתנגדים בחשש שהצד השני ישמור על כלי-נשקו רגע אחד יותר מהם וחלק אחר חושש ממה שהצבא של המדינה יעשה לו.  כשזוכרים שברואנדה הצליחו לטבוח כ-800,000 בני-אדם בפחות מ-3 חודשים גם בלי כלי-נשק מודרניים (קצב הרצח באמצעות מאשטות ברואנדה היה גבוה יותר מקצב ההשמדה המתועשת של יהדות אירופה וצפון אפריקה), נדמה שהדיון לא צריך להתמקד בסוג הנשק, אלא במעשים שנעשים. בהתחשב בהיקף האלימות ובצדדים האחראיים לאלימות באירועים המדווחים (דוגמא ועוד דוגמא ועוד דוגמא), נראה שקשה לדעת ממי אתה צריך להיזהר יותר, אם אתה מבקש לחיות עוד יום אחד בדרום סודאן.  
• סכסוך על מקור הכנסתה העיקרי של דרום סודאן - נפט (או: מי תקבל נתח גדול יותר מרווחי הנפט המופק בדרום סודאן ? סודאן או דרום סודאן) החלוקה הגאוגרפית של האיזור המכונה סודאן היא כזו שבעוד שמקורות הנפט ברובם נמצאים בדרום סודאן ובגבול בין המדינות, הרי שתשתית ההובלה מובילה צפונה, דרך סודאן, אל הים. המבנה, שנוצר (כנראה שלא במקרה) על ידי המשטר היושב בסודאן מחייב שיתוף-פעולה בין דרום סודאן לסודאן לצורך הפקת הרווחים מהנפט המופק. שיתוף הפעולה הזה עלה על שרטון כתוצאה מאי-הסכמה בין הצדדים בנוגע לחלוקת-הרווחים. סודאן דורשת סכומים גבוהים עבור הובלת הנפט בתשתית הצינורות, והפער בין עמדות הצדדים הוא עצום (למי שאוהב את הפרטים הקטנים והמשעממים כמוני: סודאן מבקשת לקבל סך כולל של 36$ עבור כל חבית, בגין עמלות שונות (לרבות היתר מעבר, העברה בצינורות,  עיבוד ושימוש במסוף הימי). דרום סודאן מוכנה לשלם עבור היתר מעבר בסך 0.63$ ו-0.69$ עבור כל אחד משני הצינורות, ועמלות צד-שלישי בסכומים של 5.50$-7.40$ לכל חבית). נשמע לא טוב ? זה נהיה יותר גרוע: דרום סודאן מאשימה את הצפון בגניבת כ-6 מיליון חבילות נפט (כמעט  $650 מיליוני דולר במחירים הנוכחיים). לאור הפער בעמדות וההאשמות בגניבה, קשה להתפלא על כך שלפני כחודש הפסיקה דרום סודאן את הפקת הנפט בשטחה בגין אי-ההסכמה. למה להשקיע מאמץ בהפקת נפט אם הכסף הולך רק לצפון ? עם זאת, ולמרות שהמהלך כנראה נתמך על ידי אוכלוסיית דרום סודאן, השלכות מהלך זה על המצב ההומניטארי בדרום סודאן הן חמורות, שכן 98% מהכנסותיה של המדינה מקורן בנפט.  הפוטנציאל לפגיעה חריפה על כלכלת המדינה הצעירה הוא עצום. הפיתוח הכלכלי של דרום סודאן (התת-מפותחת, כזכור) יחייב משאבים רבים, וגיוס המשאבים לצורך הפיתוח, כפי שנוכחים נציגיה של דרום סודאן,  איננו קל. במדינה ש40% מתקציבה הולך על בטחון (הוצאה שקל להצדיקה לאור היקף המיליציות שנותר ממלחמת האזרחים, סכסוך הגבולות החיצוני והסכסוך) הפסקת הפקת הנפט עלולה להיות בעלת השפעות מרחיקות לכת על יציבותה. 
• קליטת פליטים לא רק בישראל יש דרום סודאנים. לאורך מלחמת האזרחים הארוכה חיפשו רבים מתושבי הדרום מקום-מקלט בארצות שונות. רבים ממי שביקש להתרחק ממלחמת-האזרחים בדרום לא הלכו רחוק מדי, וכתוצאה מאות אלפי דרום-סודאנים נמצאים בסודאן עצמה. רבים וטובים עשו את דרכם הביתה מאז הקמת המדינה, ומי שלא יעשה זאת עד אפריל יצטרך לנסות להסדיר את שהותו בסודאן אל מול ממשל לא-ידידותי במיוחד ללא-מוסלמים. כך שעל הסוגיות שהוזכרו לעיל נוספת המטלה הלא-פשוטה של קליטת מאות אלפי פליטים-חוזרים. 
• רעב וכאילו כל זה לא מספיק, יש גם סכנה גדולה לרעב המוני בדרום סודאן. רעב מהסוג המזעזע והזכור לרע של ביאפרה ושל אתיופיה. השילוב של גורמים שונים ובהם מיעוט בגשמים; סגירות חוזרות של הגבול בין סודאן לדרום סודאן שמונעות העברת מזון; ריבוי הפליטים החוזרים; הקונפליקטים האתניים; ריבוי קבוצות ומיליציות חמושות במדינה, יחד עם תשתית דרכים רעועה במיוחד הביאו את תוכנית המזון העולמית של האו"ם ואחרים להתריע בפני הרעב המאיים על מיליוני בני-אדם בדרום סודאן. העדר הפיתוח של המדינה יביא לכך שעם בואה של עונת הגשמים, גם אם האו"ם יוכל להטיס/להשיט מזון אל גבולות המדינה, יהיה קשה מאוד לשנע אותו אל הרעבים בחלקיה השונים. 

אז מה היה לנו עד כאן ? 

מדינה על סף מלחמה עם שכנתה שמצפון, ללא הכנסות משמעותיות, שנאלצת לקלוט מאות אלפי פליטים, המתמודדת עם עימותים אתניים אלימים בתוכה ועם משבר רעב ענקי ההולך וקרב לו. 

מהרבה בחינות, המשבר בין דרום-סודאן לסודאן הוא המבחן הגדול הראשון של כוחה והשפעתה של סין כמעצמה בינלאומית, הרחק מגבולותיה אבל קרוב מאוד לליבת האינטרסים של סין. כל מה שקרה עד היום בסודאן מלמד שמבחינת סין, האינטרס הכלכלי בנפט הסודאני יאפשר לה להלבין ולהצדיק כל פעולה של המשטר הנוכחי בסודאן. אדם הגון אינו יכול שלא לחוש שגירושם היזום של אנשים שמצאו מקלט בישראל לאיזור שידוע לשמצה בדרך בה נפתרים בו משברים הומניטריים (רמז: הם לא נפתרים ומה שקורה הוא שהחלשים נפגעים, נשדדים, נאנסים ו/או מתים, לרוב באלימות מבחילה) אינו רחוק מהכתמת ידיה של ממשלת ישראל בדמם של האנשים האלה, אם אכן ייפגעו כתוצאה משובם לדרום סודאן.   

את מי בעצם מבקשת ממשלת ישראל לגרש לשם ? 

יותם גדרון כתב את זה יפה ב"העוקץ": הקהילה הדרום סודאנית בישראל היא ברובה המכריע -

"משפחות עם ילדים אשר הגיעו לכאן לאחר עשרות שנים של בריחה ותנועה בין מחנות פליטים ועקורים ברחבי סודאן, מצרים, ולעתים אף מדינות אפריקאיות אחרות. חלק מהמשפחות התפצלו במנוסתן, וזכו להתאחד שוב רק בישראל. אחרות, שהמזל פחות האיר להן פנים, איבדו בדרכן מיקיריהן – ילדים קטנים שלא שרדו את המסע, סבים סבתות שכוחם לא אפשר להם אפילו לברוח ואין לדעת מה עלה בגורלם. עבור 120 משפחות דרום סודאניות ישראל היא כיום מקלט יציב, בו לראשונה הן יכולות לחיות את חייהן מבלי לחשוש לגורלן, או לתכנן את הבריחה הבאה".

שני נימוקים אמורים היו למנוע את מדינת ישראל מלהחזיר משפחות עם ילדים לאיזור כל-כך בעייתי:

1. מחוייבויות על פי המשפט הבינלאומי : על פי אמנת האו"ם לפליטים, מחוייבת חברה שחתמה על האמנה (וישראל חתמה על האמנה, והיא מחוייבת לה בין היתר בשל גורלו המר של העם היהודי, אותו גורל שביטויו האכזרי במיוחד במהלך המאה ה-20 היווה את אחת הסיבות העיקריות ליצירתה של האמנה), לתת מקלט לאדם הנמלט מרדיפה. לאדם הצפוי לסבול מאלימות או לאבד את חייו. דרום סודאן שקמה כתוצאה ממלחמת-אזרחים מרה שהצדיקה את מתן המקלט בישראל מלכתחילה, נמצאת כעת בקונפליקט העלול לשוב ולהתדרדר למלחמה נוספת עם סודאן. כל דרום סודאני שישראל תחזיר למדינתו יהיה בסכנה ישירה במקרה של מלחמה שכזו, והיקף העימותים הנוכחי סביב חבל אבייה כבר יוצר סכנה שכזו. לא ברור כמה מהדרום-סודאנים הנמצאים בישראל משתייכים לשבטים המנהלים כרגע עימות רצחני ביניהם, אבל בהתאם למחוייבות ישראל על פי האמנה, אסור להחזיר לשם כל מי שנמנה על אחד השבטים האלה. בהתחשב בנטייתם של סכסוכים אתניים להתפשט, גם מי שהשתייכותו האתנית הנוכחית לא מהווה סכנה, עשוי למצוא עצמו בסכנה שכזו בעוד כמה חודשים (ולא אוסיף מילים על הנטיה המוכחת של אלימות על רקע אתני שלא לזהות את קורבנותיה בדיוק רב, או על הנפגעים הלא-מכוונים שבשולי סכסוכים).   
2. מחוייבויות מוסריות: עזבו את כל הסכנות הבטחוניות והקיומיות. האם ראוי מוסרית להחזיר בני-אדם לחבל ארץ בו הם עלולים לגווע תוך מספר חודשים כתוצאה מרעב ? 

אבל זה לא רק הומניטריזם. יש כאן גם שאלות של זהות ישראלית ואינטרס ישראלי, נכון ?
בוודאי. אבל המשמעות שלהם הפוכה ממה שאומרים לנו. מתן מקלט ל-700 דרום-סודאנים לעוד כמה שנים ואולי לתמיד בוודאי אינו מאיים על זהותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. נכון ? אם כבר - להיפך:

1. זהות ישראלית: ישראל כמדינה צעירה יודעת כמה קשה היא המשימה הלאומית של קליטת עליה. כל ישראלי שיודע משהו על ההיסטוריה של המדינה שלנו, יודע שהשנים הראשונות לתקומה, היו שנות קליטת עלייה עצומה. מאחר וישראל היתה מדינה צעירה ולא מאוד מפותחת, אותן שנים היו שנים קשות מאוד מבחינה כלכלית. כל ישראלי צריך לשאול את עצמו: נוכח קשייה של מדינה צעירה חדשה, האם אנו מבקשים לעזור, או לעמוד מנגד ?  בשנות ה-60' ישראל ביקשה להציג את עצמה לעולם כמדינה שמחוייבת לסייע למדינות אחרות. איך אנחנו רוצים להיתפש על ידי העולם היום ? אני נמנה על אלה החושבים שמדינה צעירה יחסית כמו ישראל צריכה לזכור את עברה, לא להתכחש לזהותה כמדינת הגירה ולדעת להפגין סולידריות רבה יותר עם מדינה צעירה אחרת. במסגרת הזו- נותנים כתף, ומפגינים סבלנות  רבה יותר לאזרחי דרום-סודאן השוהים כאן, עד שמדינתם תהיה חזקה מספיק לקלטם ללא קושי. 
2. אינטרס ישראלי: סודאן היא מדינה מוסלמית המהווה חלק מהמרחב הערבי. דרום סודאן היא מדינה שרוב תושביה נוצרים שמגדירים עצמם כלא-ערבים. לישראל יש אינטרס עליון לשמור על יחסים טובים עם המדינות הלא-ערביות באיזור המזרח התיכון וסביבותיו. עם איראן זה התקלקל עם המהפכה השיעית, ועם המשטר הנוכחי בטורקיה זה כנראה כבר לא ילך. השינויים שהמזרח-התיכון עובר יוצרים דאגות חדשות לגבי היחסים עם השכנות הערביות שמסביב. בנסיבות האלה, דרום-סודאן ידידותית היא אינטרס אסטרטגי מהמעלה הראשונה לישראל, וטריז אפשרי בין הארגונים והמדינות העוינים לישראל במרחב שמדרום למדינה שלנו. התשואה האפשרית ליחסים בין המדינות נראית עצומה בהשוואה למחיר הקטן יחסית של מתן מקלט לתקופה נוספת למשפחות הדרום-סודאניות שכבר כאן איתנו. 

לקריאה נוספת 

• יותם גדרון מסביר למה לא להחזיר אותם לשם.
• הארץ מספר על החיים בדרום סודאן   (על סמך מחקר של מרכז המחקר והמידע של הכנסת).
• מאקו מספר על השוואה מעניינת שהצליחה לעשות יעל נצר מא.ס.ף על הדומה והשונה בין פליטים דנים ופליטים סודנים בישראל 2012.

והערה קשורה-לא-קשורה

כל מי שקורא על דרום סודאן וסודאן לא יכול שלא להתרשם שבסודאן יש משטר בעייתי לא פחות מהמשטר ששלט בלוב עד לא מזמן ומהמשטר שטובח באזרחיו בסוריה. כל החבלים הפריפריאליים בסודאן אינם שקטים, בלשון המעטה. בדארפור הולך ומיושם הסכם שיש רבים המבקרים אותו, ולמרות היישום דארפור עדיין לא שקטה. הולכים וגוברים הקולות המתריעים על כך שמה שקרה בחבל דארפור, קורה עכשיו בחבל קורדופאן (חבל-ארץ שבין סודאן לדרום סודאן) ובחבל הנילוס הכחול (עוד חבל-ארץ שבין סודאן לדרום סודאן).  בישראל יש פליטים מכל רחבי סודאן וכששומעים את המתרחש בארץ מוצאם קל להבין שהיתה להם סיבה טובה להימלט משם. איך אפשר להצדיק החזרה של בני-אדם לאיזור שנמצא תחת השפעה של משטר מהסוג הזה ?