רוטינות ישראליות

אחרי בחירות בישראל, יש כמה תופעות שאפשר לחזותן, ממש כמו חלזונות היוצאים להם לשוח אחרי הגשם.

• פסטיבל תקשורתי שלם מתנהל סביב היבטים שוליים במשא-ומתן הקואליציוני. הפעם זוהי שאלת מעורבותו האפשרית של נתן אשל, לשעבר מנהל לשכת ראש-הממשלה שפרש ממנה בנסיבות של הענקת תשומת-לב מוגזמת ולא-רצויה אותה העניק לאחת העובדות; פרישה שנעשתה תוך התחייבות שלא לשוב ולהיות מועסק בשירות המדינה; התחייבות שרבים טוענים כי כלל לא הפריעה לו להמשיך ולהיות אחד המוציאים-והמביאים של ראש-הממשלה, בנימין נתניהו. הפסטיבל, ככל הנראה מסתיים, כמקובל, בלא-כלום, אבל זה ייקל מאוד על ההיבטים המהותיים והמשמעותיים של המשא-ומתן הקואליציוני לעבור תחת הרדאר התקשורתי. 
•  מפלגת העבודה מתחילה להשחיז סכינים כלפי העומד/ת בראשה, בגלל שהעבודה לא הצליח לשוב ולזכות בראשות-הממשלה. כרגע זה בקטן, במהלך השנה זה יתחזק, ובאיזשהוא שלב זה יבשיל לכדי פריימריז בהם תצטרך המפלגה לבחור בין המנהיגה הנוכחית, לבין אביר עוטה שריון נוצץ על סוס לבן שישעט להצילה מידי הכשלון הקולוסאלי שהצליחה שלא לזכות בבחירות. אפשר רק לקוות עבור המפלגה הזו שזה לא יהיה אהוד ברק. 

• "באירופה מסתדרים עם 18 שרים" מסבירה העיתונות , וקשה לקורא להחליט האם זו תמימות, היתממות, או אולי כוונת-מכוון. אחרי הכל, כולנו ראינו את הסרטים של "ארץ חדשה"  וכולנו צריכים לחשוש מההיתכנות שמבחינתם של טייקונים מסויימים, ממשלה חלשה יותר היא ממשלה טובה יותר (והדברים אינם מכוונים לטייקון פלוני או אלמוני. איש יבחר בטייקון היקר ללבו). "אבל באירופה באמת יש ממשלות קטנות יותר" יתעקש הקורא שיסתמך על הנתונים שהובאו בכתבה למעלה. במבט ראשון, קורא יקר, זה באמת נראה ככה. אבל כשמשווים, כדאי להבין למה משווים. השאלה הראשונה היא האם מדובר במדינה פדרטיבית או מדינה אוניטארית ? פדרציה היא יישות המורכבת מאיחוד של מדינות או איזורים השולטים בעצמם, המאוחדים על ידי שלטון מרכזי. דוגמאות קלאסיות לפדרציות הן ארה"ב, גרמניה הודו ואוסטרליה (אבל יש הרבה דוגמאות אחרות). ישראל היא מדינה אוניטארית. ברור לכל מתבונן מהצד שכל השוואה בין גודל ממשלה של פדרציה ושל מדינה אוניטארית, בלי להתייחס להבדלים בחלוקת האחריות של הממשלה, היא מגוחכת. אז מספר השרים בקבינט הגרמני לא באמת אמור לשנות למי שמבקש לתכנן את גודל הממשלה הישראלית. דוגמאות כמו צרפת ואיטליה הן הרבה יותר רלוונטיות, לכאורה. כשמביטים על מבנה הקבינט של איטליה, חשוב לזכור את המבנה המינהלי של האיזורים והפרובינציות באיטליה, שהופך אותה לcase-study מעניין של שלטון אוניטארי, ששונה במבנהו וטבעו מהמבנה הדו-ראשי המוזר של השלטון המרכזי הישראלי (שמתקצב, שולט, חובט ומתנער מהשלטון המקומי בצורה שנדמה לי כי אין לה זהה בעולם). ההבדלים בין השלטון המרכזי הישראלי והאיטלקי יכולים להסביר כיצד נשלטת איטליה על ידי קבינט של 12 שרים. הדמיון בין ישראל לאיטליה יכול להסביר מדוע באיטליה הממשלה מורכבת מ-18 שרים. 6 הנוספים הם שרים בלי תיק. כשמביטים במבנה הקבינט של צרפת קל ליפול שולל אחרי הפערים בין תפקידי שרים בכירים לתפקידים של שרים מתמחים ולבקש לתרגם את זה לטרמינולוגיה הישראלית של שרים וסגני-שרים, אבל קל להבין את הפערים כשרואים את הגדרות התפקידים בפועל, למשל בקבינט הנוכחי, בראשות ז'אן-מארק איירו שהוקם בידי הנשיא, פרנסואה הולנד, בו יש בסה"כ 34 שרים. כל האמור לעיל לא בא לומר שדווקא ניהול מדינת ישראל מצדיק ממשלה של 18, 32 או 50 שרים. ברור שבישראל יש רעה חולה של יצירת משרות שר לצרכים קואליציוניים. אבל אם מבקשים שההכרעה בשאלה כמה שרים יהיו בממשלה תתבסס על מינהל תקין ולא על שיקולים פוליטיים גרידא, צריך להבין מהו מינהל תקין, והבנה כזו מחייבת ירידה לפרטי-פרטים, בצורה ואופן שהתקשורת הישראלית לא אוהבת לעשות. 

ולמרות כל הרגיל והשגרתי, בכל זאת יש חדש תחת השמש - ראש אגף התקציבים באוצר הדיח את סגנו האחראי על היבטי המאקרו של תקציב 2013-2014 מהובלת הנושא. אגף התקציבים באוצר, למרות נאו-ליברליותו הבלתי-מתפשרת, היה גם אחד האיים של מקצוענות בלתי-מתפשרת בשירות-המדינה הישראלי. כידוע לכולנו, לאגף יש משימה לא-קלה: לסתום חור בתקציב בדמות גרעון מובנה, בגלל קיצוצי-המסים של השנים הקודמות, לעשות זאת בקיצוצים ולא בהעלאת-מיסים, ולעשות זאת באופן שלא יציג את הפוליטיקאים הממונים ככלי-ריק.  חלק מהפקידים השותפים לאחריות לתקלה בדמות גרעון גדול ולא-מתוכנן כבר לא שם, ואולי יהיו מי שיטענו שזה לא במקרה, אבל חוסר-ההצלחה של אנשי אגף התקציבים לאחד שורות בימים קשים, הרי-סכנה לכלכלת-המדינה, הם אות-קלון לאגף, וסימן אזהרה לכולנו.