19.12.2009

הזדמנות להיזכר

התקשורת מדווחת כי אמין אל חאפז נפטר. הקריירה של האיש, לשעבר מנהיג סוריה בשנים 1963-1966, משקפת במידה רבה את המורכבות המזרח-תיכונית, זו שבתוכה צריכה ישראל לדעת להתמודד ולשגשג. היה לו חלק חשוב בנסיון הכושל להקים קהיליה ערבית מאוחדת, מצרית-סורית. הדחתו היתה חלק מסדרת הטלטלות המשטריות שאפיינה את סוריה בשנות ה-60' עד למהפכת התיקונים שהעלתה את חאפז אל אסאד לשלטון. לאחר הדחתו מצא אמין אל חאפז מקלט בעיראק, ואחרי נפילתו של סדאם חוסיין, על פי פרסומים זרים, הותר לו לשוב לסוריה בחשאיות. שם, בחאלב, עיר מולדתו, חי את שנותיו האחרונות. מהפרספקטיבה שלנו, הישראלים, חאפז זכור לרע מאחר וחשיפתו, משפטו והוצאתו להורג של אחד מגדולי המרגלים שלנו, סא"ל אלי כהן ז"ל, התרחשו בתקופת שלטונו.  

גורלו של הפוליטיקאי הסורי הזה הוא גם הזדמנות להרהר בגורלם של אישים באיזור שלנו ובקשר בין האיש השליט לבין המשטר. הרהורים כאלה אינם יכולים להתעלם מחלקנו שלנו הישראלים בתהליכים כאלה, בדמות ההתנקשות הפוליטית ביצחק רבין ז"ל ובשינויים הפוליטיים שבאו לאחריה. היציבות המאפיינת את סוריה, את ירדן ואת מצרים אינן מובנות מאליהן. מצרים צלחה היטב, אולי אפילו טוב יותר מישראל, את ההתנקשות הפוליטית באנואר אל סאדאת ז"ל. האם היציבות המצרית, הירדנית והסורית הן רק תוצר של ידי-ברזל של השליטים המסויימים? או שמא יש סיבתיות נוספת שעומדת מאחורי היציבות הפוליטית (היחסית) שאפיינה גם מדינות אחרות באיזור, דוגמת עיראק ? 

בהתחשב בכך שיציבות פוליטית היא משהו שאיננו נהנים ממנו עוד, כאן בישראל, יש המתקנאים בשכנים שלנו, וטוענים שעלינו לאמץ שיטות משטר דומות יותר לשלהם; מבוססות יותר על שלטון יחיד. לאלה, כדאי לזכור את חוסר-היציבות שאפיין את אותן מדינות בעברן. אירועים כמו פטירתו של גנרל חאפז הם הזדמנות לכך. 

הערת הבהרה:
אין להתבלבל עם אמין אל חאפז מלבנון, חבר הכנסת מטריפולי, מי שכיהן כראש ממשלת לבנון במשך חודשיים במהלך שנת 1973 ונפטר לפני חודשיים.


29.7.2009

שיטת השקשוקה

אחרי תקופת שתיקה בה עשיתי לביתי, צפיתי הערב ברצועת "שיטת השקשוקה" אותה שידר הערוץ הראשון, וחשתי צורך בפוסט. האחים עופר עשו לי את זה.

אבל קודם כל - התוודות על הפתעה מרעישה - החווייה של צפיה בערוץ הנושן הזה. שנים לא צפיתי. ויחד עם החוויה האקזוטית הזו - תובנה מפתיעה - אולי בכל זאת יש תמורה לאגרה, שהרי הנה - סוף סוף ערוץ ציבורי שלא משתפן ומשדר את הסרט השנוי במחלוקת והנרדף הזה (ולא שכחנו לערוץ הראשון השתפנויות עבר).

את דעתי על הסרט שיטת השקשוקה וכל הסכסוך אולי עוד אסכם כאן בהרחבה, בפוסט אחר שילאה את קוראיו. אבל רציתי להעיר, מהבטן, על סרט התגובה של משפחת עופר, שהיה לטעמי הקטע המעניין ביותר של הערב. מי שיצר את הסרט הזה, הבקיע גול עצמי על הדקה הראשונה.
סרטון התגובה פותח במשפט הקצר של מיקי רוזנטל ושותפו לעשיה, המצרים על כך שלא היה להם מקום להתייחס באופן נרחב יותר לקישון. וסרטון התגובה עושה מכך מטעמים, שהרי ברור לכל פעוט שכל התייחסות לקישון כמוה כהטלת אחריות ישירה על האחים עופר על הפגיעה הנמשכת בצוללני שייטת 13 ששחו להם בקישון, ולאחים הרי אין כל אחריות בעניין, שכן הצלילות פסקו ב1993, והם רכשו בעלות במפעלים שמזהמים את הקישון רק ב1999.

הבעיה עם ההתקפה המטומטמת להחריד הזו על רוזנטל, היא שברור לכל מי שצפה בסרט שלו שהוא לא התכוון לכך. הוא התכוון לזה שהמפעלים בבעלות משפחת עופר עדיין מזהמים את הקישון.

השימוש בצוללנים הוא נסיון ציני להסיח את העניין, תוך תקווה שהציבור מטומטם. אבל הציבור לא מטומטם. כולנו ידענו שהקישון היה מזוהם. הבעיה עם הצוללנים לא היתה עם מי שזיהם את הנחל, אלא עם מי שהורה להם לשחות בו. גם הם הרי ידעו שהנחל מזוהם. גם הם סגרו את האף וראו את הכימיקלים לתוכם הם צללו. חוסר האחריות היתה בעצם המהלך של כניסה אליהם, ועיקר חוסר האחריות היתה של מי שהורה על כך.

כולנו הבנו שכשמיקי מדבר על הקישון, הוא מדבר על הזיהום של הקישון. וכולנו יודעים שהקישון עדיין מזוהם, גם בימינו אלה , אפילו מאוד.
וכולנו יודעים שההזרמה של השפכים על ידי המפעילם שבבעלות משפחת עופר נעשית בהיתר מטעם המשרד להגנת הסביבה, ושיש מפעלים רבים ששופכים .

אבל גם כולנו יודעים שהמשרד להגנת הסביבה סבור שיש למפעלים של משפחת עופר בעיות בנושא הציות באיכות הסביבה.

מבחינתי לפחות, עצם הבחירה של משפחת עופר לפתוח בתגובה שכזו, חיזקה את אמונתי בטענות שהועלו בסרט "שיטת השקשוקה", יותר מכל מילה שאמר מיקי רוזנטל עצמו.

(וכדי לחסוך לעצמי תביעה משפטית, אני מבקש להפנות את תשומת לב הקורא לכך שנמנעתי במכוון מלהשתמש בביטוי השגור "על ראש הגנב בוער הכובע", או בתרגום לתקשורתית, בביטוי הפחות ידוע "מי שבוחר להטיל רפש חסר בסיס על אחרים, כנראה איננו מסוגל להתמודד עובדתית עם הטענות שהוטחו בו").

24.4.2009

זכות השיבה

למה רק לצד אחד יש זכות שיבה ?

הדיון בין הישראלים לפלסטיניים היה צריך להערך, מראש, כדיון הדדי -
להם צריך להיות אינטרס לדרוש זכות שיבה לפלסטינים מכל העולם לתוך תחומי מדינת ישראל.
לנו צריך להיות אינטרס לדרוש זכות שיבה ליהודים מכל העולם לתוך תחומי המדינה הפלסטינית ההדדית
(והאמת - שלכל שטח שהיה בעבר בריבונות יהודית).

מתוך נקודת המוצא הזו - שבמסגרתה צריך כל צד שמדבר על זכות שיבה להבטיח את החיים, השלום, החירות, השוויון
ושאר זכויות כל שב-פוטנציאלי, אפשר להתחיל לנהל משא ומתן אמיתי - במסגרתו כל צד יוותר על החלום.

הסיבה לכך שהדיון לא מתנהל כך, היא שאצל היהודים כבר ממזמן נוצר רוב שהגיע למסקנה שהם מוכנים לוותר על החלום של ארץ ישראל השלמה, או הגדולה. החל מהשלב ההסטורי בו נקרע עבר הירדן מעל הבית היהודי המובטח, וכלה בשלב הנוכחי בו רוב ישראלי גדול (פחות או יותר) מוכן לקבל את קיומה של מדינה פלסטינית ממערב לנהר הירדן.

אבל מי שמנהל את המשא ומתן לא צריך לפעול תחת ההנחה הזו. במיוחד בזמנים שבהם ליהודים יש הנהגה פוליטית חדשה, ודיפלומטיה שמובלת לראשונה על ידי מישהו שאיננו רואה עצמו מחוייב לכללים הישנים, נדרש שינוי מחשבתי מהיסוד.

אמור מעכשיו - גם היהודים דורשים את זכות השיבה.

27.1.2009

מלחמה ומוסר ה': למה ?

למה האפשרות שבנות משפחתו של ד"ר אבו אל-עייש, שאיבד שלוש מבנותיו במסגרת מלחמת עזה הראשונה (או מבצע שלום עוטף עזה 2009, כפי שאני מעדיף לכנות את המשך-המגעים-המחליפים-את-הדיפלומטיה שניהלו ישראל והחמאס לאחרונה, ככל שהפרספקטיבה ההסטורית נבנית לה בתודעה) נפגעו מירי חמאס, ולא מירי צה"ל, כל כך מעוררת בי תקווה ?
האם העובדה שבגופה של אחיינתו של האב השכול התגלתה כדורית שלא ייתכן שנורתה מנשק צה"לי (דווח גם בואלה וגם במקומות אחרים, בעקבות תחקיר של הערוץ הראשון) אכן תנקה את כולנו מאחריות למוות, השכול והאובדן שהמשפחה הזו חוותה ? למה הרצון הזה לדעת שדווקא לגבי האזרחים האלה ידינו לא היו במעל ? מספיק דם חפים נשפך בסיבוב האחרון בשביל כולנו... גם בלי להיות אחראים למוחמד א-דורה, ולטבח בג'נין, ולחלק גדול מהאזרחים ההרוגים בעזה, יש לישראל אחריות. אבל אנחנו, כולנו, משתפים פעולה, ומתנהגים כאילו אין שום ברירה אחרת. כאילו חמאס הוא גזירת גורל, וההתבהמות של צה"ל היא הכרח, כי "אלה הם האויבים שלנו". יש אלטרנטיבות. מוסריות. הימין האמיתי מציע אחת. השמאל האמיתי מציע אחרת. לכל אחת מהן יש מחירים, אבל הן מוסריות יותר מהמשך המצב הקיים.
אבל שלוש המפלגות הגדולות (המתחזות לימין, מרכז ושמאל, בזמן ששלושתן הן בעצם מראה, מראה שבגללה רבים לא מרגישים שיש להם בכלל אופציה) לא מציעות אלטרנטיבה.
ואנחנו, כולנו, שותקים.
למה ?

[עדכון: צה"ל לקח אחריות מלאה על הפגיעה הנוראה במשפחת אבו אל-עייש. הסיבה לפגיעה - ירי טנק תוך טעות בטיווח. טעות דומה באירוע אחר הביאה למותם של 3 חיילי גולני.  כולנו יודעים את מי מנחמת צרת-הרבים]

20.1.2009

מלחמה ומוסר ד': כאשר העשן מתפזר האמיתות מתחילות להתברר...

האגודה לזכויות האזרח, יחד עם ארגוני זכויות-אדם נוספים, פנו במכתב ליועץ המשפטי לממשלה בו הוא נדרש לפתוח בחקירה בנוגע לחוקיות פעולת צה"ל בעזה.
עכשיו כשהתותחים שוב שותקים, המוזות המשפטיות יכולות לחזור לעבודה.
כפי שנקל להתרשם מפוסטים קודמים שלי, אני נמנה על אלה שדעתם איננה נוחה מכמויות הנפגעים האזרחים בעזה.
ואולם, דווקא הנתונים המספריים שמופיעים במכתבה של האגודה, גרמו לתחושה מסויימת של הקלה.
לא שהצלחתי להרגיש נוח עם עצמי, אבל לצד החשיכה, היתה גם נקודה של אור.
ראשית כל ציטוט, ואז ניתוח:
" מאז 27.12.2008, היום בו החל צה"ל במערכה הצבאית ברצועת עזה אשר זכתה לכינוי "עופרת יצוקה", היינו עדים לפגיעה קשה, רחבת היקף ונפגעים, באוכלוסייה האזרחית. על פי דיווח של משרד הבריאות הפלסטיני, עד יום 19.1.2009 נהרגו בהתקפות צה"ל לפחות 1,300 אנשים, מהם 410 ילדים ו-104 נשים. 13 אנשי צוות רפואי נמנים על ההרוגים. מאז החלה הכניסה הקרקעית נהרגו לפחות 845 בני אדם, למעלה ממחצית מהם נשים וילדים. בהתקפות נפצעו כ-5,300 מתוכם 1,855 ילדים ו-795 נשים. מעל 300 מהם פצועים קשה."
נתחיל בחשיכה:
הנתונים בקשר לילדים היו והינם בעייתיים מאוד. מקור הבעיה הוא ההתעקשות של ארגוני זכויות אדם לראות בנערים ילדים, גם כשאין ספק שהם נוטלים חלק בעול מלחמת השחרור של עמם. כמובן שאינני טוען שהתינוקות או הילדים הקטנים כולם חיילים בשירות החמאס. ואולם, כאשר ניתן מספר מסויים של הרוגים קטינים, היה מקום לפלח לפי גילאים. האל יודע שבצד שלנו, במחתרות שירתו נערים ונערות בגילאים כאלה, ואף צעירים מאלה, והיו מהם שנהרגו במלחמת השחרור.


אבל אל תבינו אותי לא נכון -
גם אם נניח שמחצית מ410 הילדים ההרוגים הם אכן ילדים של ממש ולא לוחמי חמאס קטינים-
המספר של הנפגעים הוא מסמר שיער.
וגם אם נניח שמתוך המחצית הזו, שני שליש הם קטינים אזרחיים אשר נפלו קורבן לירי הרשלני של אחיהם,
וצה"ל אחראי רק לשליש מאלה - כלומר ל-66 ילדים מתוך ה-410 שנהרגו במסגרת מערכת העופרת היצוקה -
גם אחרי ההנחות המקילות מאוד האלה שערותיי עדיין נותרות סמורות.
66 ילדים שמצאו את מותם האלים והאכזרי כתוצאה מנשק שאנחנו הפעלנו הם 66 יותר מדי.
האומנם יכול להיות מחננו טהור עם מספר כזה על מצפוננו ?

תהיה אשר תהיה תורת הלחימה הנוכחית שלנו, היא חייבת לעבור שינוי והתאמה כדי שלא יהיו כאלה מספרים של ילדים הרוגים במערכותינו הבאות כנגד הטרור.

אישית, סברתי, ואני עדיין סבור, שהמוסר מחייב את השתלטותנו המלאה על השטח.
אין שום צידוק פוליטי ליצירת מצב בו נשוב ונהרוג ילדים בהיקף הזה בעתיד.
אבל אסיים בנקודת האור:
אחוז הנשים ההרוגות והפצועות הפתיע אותי בגובהו הנמוך.
104 נשים הרוגות מתוך סך של כ- 1300 הרוגים. 795 נשים פצועות מתוך סך של כ-5300 פצועים.
כלומר , בהנחה הסבירה שהילדים כללו בנים ובנות:
104 נשים הרוגות מתוך סך של כ- 890 הרוגים בוגרים, גברים ונשים. כלומר 11.7 % מההרוגים הבוגרים.
795 נשים פצועות מתוך סך של כ- 3445 פצועים בוגרים, גברים ונשים.כלומר 23% מהפצועים הבוגרים.
מצטיירת תמונה ברורה: צה"ל נמנע יותר מלפגוע בנשים. אולי משתדל יותר. אולי מצליח יותר.

איך אפשר להסביר זאת ?

אפשרות א': ידו של צה"ל קלה על ההדק רק כאשר מדובר בגברים.
אפשרות ב': קל יותר להימנע מפגיעה באזרחים כאשר הם לובשים בגדים שמבליטים את אזרחותם.
אפשרות ג': אחוזי הפגיעה באזרחים נמוכים יותר מהנטען בתקשורת הזרה והישראלית.
דומני שהאפשרות הסבירה היחידה היא זו המניחה שהנשים אינן לוחמות, ומידת הפגיעה בהן משקפת את מידת הפגיעה בלא-לוחמים באופן כללי: גברים, נשים וילדים. כמובן שתיתכן כאן שגיאה אם היו נשים הרוגות שהיו לוחמות, אבל זו שגיאה שתעלה את האחוז הכולל של הפגיעה באזרחים מתוך סך הנפגעים, כך שקשה לי להאמין שמישהו ממבקריי ילין על כך.
אקסטרפולציה של אחוז הפגיעה, בהסתמך על אחוזי הפגיעה בנשים - הריגה ופציעה, מלמדת על כך שהאזרחים הבוגרים שנפגעו במערכת עופרת יצוקה מהווים כ-23.4% מההרוגים, ו-46% מהפצועים.
הקירבה של האקסטרפולציה הזו לעמדתו הרשמית של צה"ל, נותנת לארגון הזה נקודת זכות משמעותית בעיניי.
הוא מדווח דיווחי אמת בכל הנוגע להערכתו את אחוזי האזרחים הנפגעים.
מהאמת הזו, אולי אף צומחת אמת נעימה עוד יותר: יכול להיות שזה אומר משהו גם לגבי האמת שצה"ל משמיע בכל הנוגע לאחריותו. לא שכחנו שבמקרים קודמים - באינתיפאדת אל אקצה הזכורה לרע (מוחמד א-דורה האומלל) ובחומת מגן (ג'נין ההרוסה הזכורה אף יותר לרע) - טענות צה"ל התבררו כאמת, שהוכרה אף בפורומים בין לאומיים. יכול להיות שלמרות טעויות פה ושם בזיהוי בלוני חמצן כאילו הם טילים - צה"ל לא פגע בכל האזרחים האלה. רק בחלקם.

אבל בואו לא נתלהב יותר מדי . איך שלא נביט על המספרים האלה, הם רחוקים מלהיות כאלה שאפשר לשמוח עליהם.
המשמעות שלהם היא שישראל אחראית, ולו במשולב יחד עם הצד הלוחם השני, אותם טרוריסטים מרי-נפש ואכזריים -
למותם של יותר מ-200 אזרחים בוגרים חפים מפשע, לפציעתם של יותר מ-1500 אזרחים בוגרים.
על אלה נוסיף את המספר הלא ידוע של הילדים האזרחים החפים מפשע, בהם ילדים קטנים מאוד ותינוקות.
גם אם נסכים להקשיב לגישה המוסרית האדישה ביותר, הרואה באזרחים ההרוגים והפצועים האלה קורבנות הכרחים בהתכתשות הזו בין ישראל לחמאס, לא נוכל לחזור לחיינו היומיומיים בשקט.
בוודאי לא כשאנו חוששים שמלחמת עזה הראשונה לא תהיה מלחמת עזה האחרונה.
אי-אפשר לקבל כזה היקף של פגיעה באזרחים.
פשוט אי-אפשר.
אני חושב שאפילו טרנספר יהיה מוסרי יותר.
עכשיו השאלה היחידה שנותרה היא טרנספר של מי...

8.1.2009

מלחמה ודיפלומטיה א': אז מי אמר שמלחמת לבנון השניה היתה כשלון מוחלט ?

ממשלת לבנון מבהירה שירי 3 הטילים הבוקר לא נעשה על ידי חיזבאללה. אף ארגון לא לוקח אחריות. לבנון הבהירה שחיזבאללה עדיין רואה עצמו מחוייב להחלטות האו"ם. אז מי אמר שמלחמת לבנון השניה היתה כשלון מוחלט ?!?
שנים ארוכות ביותר שממשלת ישראל מתנהלת בחרדה מהסכנה שתיפתח מצפון. כל פעולה צבאית נרחבת בעזה, כל התקפה ארוכת טווח על איראן נשקלת ושוב נשקלת בשל הידיעה - חיזבאללה יגיב במתקפת טילים נרחבת.
נראה שבכל זאת מלחמת לבנון השניה קבעה תג מחיר שמניא את חיזבאללה מלהגיב כמגן המוסלמים בעזה. סביר להניח שמתקפה על איראן לא תביא לתוצאה דומה, אבל זה כבר לא כל-כך ברור.
זה זמן ארוך שאני טוען שאהוד אולמרט עתיד להיזכר בהיסטוריה אחרת לגמרי מכפי שהוא מתואר בתקשורת ההמונים של זמנו. הייתכן שהפירות של מדיניות הממשל שלו מתחילים להגיע לתודעה כבר עכשיו ?

מלחמה ומוסר ג': מי בעצם אחראי פה ?

כתבה מזעזעת בוואלה!חדשות מאשימה את ישראל בכך שלא זו בלבד שצה"ל לא מסייע לפצועים אזרחיים, אלא שהוא גם מונע מהסהר האדום להגיש להם עזרה . התיאור שאותי זעזע היה: "צוותי סיוע מצאו ארבעה ילדים גוועים ברעב יושבים ליד גופותיהן של אמותיהן ההרוגות וגופות נוספות בבית בעיר עזה שהופצץ על ידי צה"ל, כך דיווח היום (חמישי) ארגון הצלב האדום. הצלב האדום האשים את ישראל בכך שהיא משבשת בכוונה את גישת האמבולנסים לאזורים הנפגעים ודרשה גישה בטוחה לצוותי הסהר האדום, הרוצים לשוב ולפנות פצועים. "

אבל הכתבה החסירה פרטים חיוניים להבנת עומק האשמה - האם מדובר בשטחים בשליטה מלאה של צה"ל ?

או שמא בשטחים שנשלטים על ידי החמאס ? (שאז היינו מצפים ממנו לנהוג כלפי האזרחים שהוא אחראי כלפיהם כפי שישראל נוהגת כלפי האזרחים שלה)


אבל לא. אין כאן פתרון קסם על ידי מציאת אחראי אחד והאשמתו, למרות הבחירה הזו של הצלב האדום.

מתוך הכתבה די ברור שמדובר בשטחי הפקר. no man's land.


האם באמת הצלב האדם מצפה שצה"ל יסכן חיילים (שצפויים להיהרג או להיחטף) בשטחי הפקר כדי לאתר אזרחים פצועים ? האם מישהו באמת מצפה מצבא באיזור מלחמה שטרם נכבש וטוהר לנהוג כך ?

אני לא מצפה לכך מהצבא שלנו. ולא מהחמאס. זה השלב שבו אנשים רציונליים מתחילים להבין עד כמה המלחמה נוראה באמת. עד כמה אנשים מפסיקים לנהוג כבני-אדם במצבים האלה. כי זה הגיוני. וזה זהיר. וזה ההגיון של המלחמה.
אבל הצלב האדום והכתב (שבחר בתיאור הזה ללא דברי ביקורת מאזנים ומבהירים) מסרבים לקבל את ההגיון של המלחמה. במקום זאת הם מוצאים לעצמם אשם - במקרה הזה צה"ל, ומטילים עליו את האחריות.
יש להם פתרון קסם.
לא חשוב בכמה הרוגים ופצועים זה יעלה לצה"ל.
לא חשוב מה המשמעות של המחיר הזה לגבי היכולת של צה"ל להתמודד עם היריב שלו.
לא חשוב שהמשמעות בפועל של הדרישה הזו, המופנית שוב ושוב כנגד צה"ל כאן, וכנגד צבא ארה"ב במקומות אחרים, היא שהדמוקרטיות במאבקן בטרור לא תוכלנה לנצח.
פשוט לא תוכלנה.
כי המחיר שהן יידרשו לשלם כדי לעמוד בדרישות המוסריות שמופנות כנגדן הוא כזה,
שהן לעולם לא תצאנה במלחמות כנגד ארגוני הטרור.
מעשה המרכבה של הירי המתמשך כנגד אזרחי מדינת ישראל, המשתלב לו בהתקפה האחרונה של מדינת ישראל על ארגון החמאס הנחבא לו בתוככי החברה האזרחית שבעזה, יוצר משוואת אימים מוסרית, שכל נסיון להתירה מביא אותנו לשוב ולהטיח את ראשנו בקיר לאור אימת המורכבות.

אבל התמונה של הילדים האומללים, הרעבים, המוזנחים, המיותמים, יושבים ליד גופות אמותיהם המתות,
תלווה אותי עוד הרבה זמן.


האנטישמיות החדשה נערכת למלחמה

האנטישמיות החדשה, אותה תופעה שעדיין מוכחשת מעת לעת על ידי ישראלים המעדיפים לנהוג בדומה לאותה פעולה המיוחסת (בטעות) לבנות-היענה, מנצלת את מלחמת עזה הראשונה לרכישת לגיטימציה נוספת. משום מה הידיעות האלה לא זוכות לכיסוי תקשורתי שהכותב סבור שהוא ראוי ונדמה שגם כאן, אנחנו מחקים את היענים...

דוגמאות:
בבריטניה, יהודי הוצא מרכבו והוכה ונעשה נסיון להצית בית כנסת....
בדנמרק, ערבי ירה לעבר דוכן של ישראלים בקניון...
בצרפת, נעשה נסיון להצית בית כנסת שבתוכו קבוצת תלמידים באמצעות מכונית בוערת...

המעניין הוא שהדברים קורים על רקע של הבנה בינלאומית יוצאת דופן לעצם הפתיחה במבצע, כנראה על היכולת האנושית הבלתי-נלאית לקלוט מתוך שורה של מסרים סותרים בנוגע לעמדה הבינלאומית כלפי מלחמת עזה השניה, רק את המסרים השוללים את זכותה של ישראל לצאת למערכה הזו.


עופרת יצוקה והדרך שבה מדווחים עליה

קשה להחליט איזה כלי תקשורת בישראל בעייתי יותר, כמקור לאינפורמציה בתקופה הזו... האם הארץ המוטה שמאלה, או שמא ידיעות ומעריב המוטים ימינה. כל אחד מהם מחייב איזון, וכמובן שכלי תקשורת זרים חיוניים לצורך גיבוש תמונה מלאה ככל האפשר, אבל אז נדרש הקורא/צופה האומלל לאיפוק רב כנגד הגילויים השגרתיים של שנאת-ישראל במגוון צורותיה...

במסגרת החווייה המשעשעת, מאמללת, ומרתקת אותה עובר הקורא המנסה לברר מה בעצם מתרחש בעולם מסביבו בימים אלה, ננסה להביא מדי פעם דוגמא אחרת למורכבות והקושי שבדרך שבה מנסים כלי-התקשורת השונים לעצב את דעת הקהל של קוראיהם... גם זו פוליטיקה, אחרי הכל...
והבוקר - הארץ בחר להביא כתבה עם מפקד יחידת ההנדסה לפעולות מיוחדות שהוכתרה בכותרת המפחידה "אנחנו מאוד אלימים" שכל מי שנתקל בה מדמיין לעצמו את אכזריותו של צה"ל כלפי המקומיים, אבל שכל מי שקורא את תוכנה מגלה כמה עובדות מרתקות -
  1. אנשי חמאס משתמשים בעיקר במטענים כדי לפגוע בצה"ל, נמנעים מלחימה גלויה ומחכים במנהרות.
  2. לוחמי ההנדסה נתקלו במתחמים ממולכדים "שנועדו למשוך אליהם חיילים במטרה לפגוע בהם ולאחר מכן לחטוף
    פצועים וגופות ולהעביר אותם דרך מנהרות שהוכנו במיוחד לשם כך".
  3. צה"ל משתמש בכוח רב כדי לפנות אזורים ממולכדים ולהגן על החיילים מפיצוצים. בארבעת ימי הלחימה הקרקעית נוטרלו מאות מטענים, וכמות מנהרות החבלה בהן נתקלו אנשי ההנדסה עולה על זו שבה נתקלו במלחמת לבנון השניה.
והמעניינת במיוחד - כנראה שהארץ לא מעוניין להביא העובדות האלה באופן מדוייק לידיעת קוראיו, ולכן בחר בכותרת מטעה. האלימות שבכותרת מכוונת כלפי זירות המטענים ומנהרות החבלה שהכין החמאס לכניסתו של צה"ל. ובעצם כותרת מדוייקת יותר היתה אולי "כיצד נערך ומתמודד החמאס עם צה"ל" או שאולי "צה"ל מפעיל כוח רב בהתמודדותו עם מטעני החמאס".
איזו סיבה אחרת היתה יכולה להכרעת העורך לטובת הכותרת הזו ? תמהני....

6.1.2009

הערה על חמאס שנבחר דמוקרטית

יותר מדי פעמים בימים האחרונים עולה הטיעון שחמאס מנהיג את עזה לאחר שנבחר באופן דמוקרטי.

יכול להיות שחמאס צריך לעשות שירותי קוסמטיקה יותר טובים לאזכורים של עזה וחמאס בגוגל, אבל כל חיפוש אקראי
של מישהו שבאמת רוצה לברר את העובדות, שהתרחשו לא כל-כך ממזמן, יגלה לו שחמאס מעולם לא נבחר דמוקרטית
להנהיג את עזה.

נזכיר את העובדות:
ישראל התנתקה (מה שלא תהיה המשמעות של הפועל הזה) מרצועת עזה בספטמבר 2005.
עד אמצע 2007 שלטה ברצועה הרשות הפלסטינית (מה שלא תהיה המשמעות של היישות הזו).
המשטר של הרשות הפלסטינית, נכון לאמצע 2007, מזכיר מעט את המבנה הצרפתי. בראש הרשות עומד נשיא עם סמכויות ביצועיות. לצידו מכהנת מועצה מחוקקת, מתוכה מורכבת ממשלה, שבראשה עומד ראש ממשלה עם סמכויות ביצועיות.
בינואר 2005 נבחר מחמוד עבאס (אבו מאזן, פתח) לנשיאות הרשות הפלסטינית.
בינואר 2006 התקיימו בחירות למועצה המחוקקת, בהן זכה חמאס ברוב גדול. לאחר זכייתו הוקמה ממשלה בראשותו של איסמאעיל הנייה (חמאס), ואולם, בעקבות חטיפת גלעד שליט וחטיפות-נגד של פוליטיקאים בכירים ברשות על ידי ישראל, הוחלפה ממשלת חמאס בממשלת טכנוקראטים/אחדות לאומית בראשות סלאם פאייד (הדרך השלישית).
הבחירה ההיסטורית של ערפאת שלא לפרק את חמאס מנשקו, והכרעתם של יורשיו להמשיך בדרך זו, הביאה לכך שבסוף 2006 ובמהלך 2007 פרץ אל פני השטח העימות בין פתח לחמאס על דרכו של העם הפלסטיני, שהבשיל
במהלך יוני 2007 . אז השתלטו הכוחות הצבאיים של החמאס בכוח על רצועת עזה, והוציאו להורג מתנגדים ויריבים במגוון דרכים מקוריות ולא-נעימות-במיוחד. מאז חמאס שולט ברצועה. הרשות, נכון לכתיבת דברים אלה, עדיין שולטת בגדה.

כלומר: חמאס, לאחר שהשיג רוב במועצה המחוקקת, בחר שלא להמשיך ולפעול בדרכים דמוקרטיות, ובמקום זאת השתלט בכוח על עזה. יש האומרים שבכוונת הארגון לפעול בדרך דומה בגדה המערבית של הירדן.

תגידו מה שאתם רוצים על הפלסטינים, אבל אל תאשימו אותם בכך שהם פועלים תחת הנהגה דמוקרטית המייצגת את רצונם.

אז מי קובע את המטרות של המלחמה הזו בכלל ?

כולם יודעים שבמלחמת לבנון השניה היתה בעיה בסיסית - הממשלה לא הגדירה את המטרות היטב.
לכן שקדה הממשלה הפעם, ישבה לפי הנחיות ועדת וינוגרד, עשתה את שיעורי הבית, באופן ששום ועדת חקירה
לא תוכל להגיד שהיה לא-תקין (אל חשש. ועדת חקירה תוכל גם תוכל. היא הרי תפעל, כרגיל אצל גופים כאלה, עם
חוכמת הידיעה-שלאחר-מעשה, ותמצא סיבות מדוע הממשלה אחראית לכשלים ולאי-ההצלחות שבוודאי יהיו; הרי אין
מלחמה מושלמת). ועיקר העיקרים - הממשלה התאמצה רבות, והגדירה מטרות כל-כך מינוריות, שעצם הכותרת מלחמת עזה הראשונה לא יאה להן. להחזיר השקט לדרום, לפחות לתקופה. להפסיק הברחת הנשק לרצועה.

אבל העיתונות לא מוכנה לקבל כאלה מטרות מינוריות. כי זה הרי משעמם. ואיך אפשר להאמין שמישהו יוצא למלחמה על מטרות כאלה ? (הרי שמונה שנים חלקים מהדרום הרחוק יותר ספגו טילים שוב ושוב ושוב ושוב ושוב, אז למה דווקא עכשיו זה מפריע ? טיל על אשדוד או גדרה זה כבר לא פייר ?)

במקום זאת, העיתונות מציעה מטרות משל עצמן.
כך אתמול הצהיר חד-משמעית פרשן באל-ג'זירה שמטרת המבצע היא השמדת רוב הכוחות של החמאס.
תגידו - אלה אנטישמים - הם רוצים לוודא שמה שלא יהיה, המלחמה הזו תיחשב ככשלון, ולכן מצהירים על מטרות שישראל מעולם לא הצהירה עליהן.

אבל "לאנטישמים האלה" יש גם משתפי פעולה מבפנים - ואני מביא כאן רק דוגמא אחת בשל קוצר הזמן:
יואל מרקוס בהארץ, כותב הבוקר שהמטרה העיקרית איננה "ליצור מאזן כוחות, אלא מצב שבו חמאס לא יירה יותר אף לא טיל אחד לישראל, אפילו לא ל'שטח פתוח'. כל דבר שיהיה פחות מזה, לא ייחשב להישג".

והרי כולנו יודעים שהדרך היחידה להשיג את המטרה הזו היא לכבוש את עזה ולשלוט בה. האם לכך קורא מר מרקוס ?
כנראה לא, אבל לגרסתו "הפתרון צריך להתבסס על קיצוץ כנפיו של החמאס והורדתו על הברכיים בהסדר כפוי"...

הממשלה אולי התכוונה למטרות מינוריות, אבל מסביבה, העיתונות - זו שמשכתבת את המציאות, זו שיוצרת מציאות חדשה בעיני קוראיה, זו שבגללה כולם יודעים שכל הפולטיקאים מושחתים בישראל, זו שבגללה אף אחד לא מודע לעוצמתם האדירה של הפקידים הלא-נבחרים בישראל, זו שגם בגללה הציבור הישראלי כל-כך לא מעורב, כל-כך לא משתתף בניהול ענייניו היומיומיים - לקחה על עצמה לקבוע מטרות חדשות למבצע.

ולאחר שהמבצע/מלחמה הזו ייכשלו - שהרי הממשלה מלכתחילה לא מנסה להשיג את המטרות האלה - לעיתונות תהיה פרנסה רבה נוספת: להפיל את הממשלה שנכשלה במטרות שהציבה לעצמה.

יכול להיות שהם עושים את זה בכוונה ?

5.1.2009

האם אי אפשר לנצח במלחמות יותר ?

אברהם בורג סבור שהמערב אינו מסוגל לנצח במלחמות יותר, נצחון של ממש, מאחר ונצחון כזה איננו מוסרי. עם זאת, הוא לוקה בסתירה פנימית עצובה. הוא מצביע על הנצחון האמיתי האחרון של המערב - על גרמניה ויפאן במלחמת העולם השניה, ומצביע על התוצאות של אותו המהלך כמהלך מכבד ומשקם שראוי לחקות. למקרה שמישהו שכח - גרמניה נוצחה לאחר שהמערב הקפיד להילחם גם באזרחים ובעורף שלה, תוך הורדה של כל הכפפות. על יפן בוודאי שאין טעם לדבר. אבל גם את הפצצות הענק על ערי גרמניה (ודרזדן היא הדוגמא השגורה), אסור לשכוח.
לא בגלל שזה לא היה מוסרי - היה הכרח לנצח את גרמניה, ובמלחמה מודרנית נלחמים בעם שנושא בעיקר המעמסה של מאמץ המלחמה.
בגלל שזה היה מוסרי.
בגלל שאם אתה נלחם בעם שערכיו השתבשו עליו, אסור לך להפסיד. כי ההפסד שלך הוא לא רק האובדן שלך כישות מדינית. ההפסד שלך עשוי להיות האובדן שלך. נקודה. והמשמעות הערכית של אובדן כזה היא שגם הערכים שלך יאבדו - לנצח.

הבעיה של המערב היא שהוא שכח שמלחמות חייבים לנצח. אנחנו חייבים להיזכר בזה.

ולא - זה לא אומר שחייבים תמיד ובכל מצב להרוג אזרחים באופן מכוון. בהחלט לא.
אבל זה אומר שיהיו מצבים שבהם חייבים להבין שאין דרך אחרת. שכל דרך אחרת תביא ליותר הרג
ולתוצאה שתהיה עוד פחות מוסרית.
השאלה הגדולה והקשה היא מתי נוצרים המצבים האלה. איך מזהים אותם.

לטעמי ישראל של היום ניצבת מול דילמה כזו, שבה השאלה מה יהיה פחות מוסרי, הולכת ומתחדדת.
הולך ונוצר הרושם שהפלסטינים אינם בשלים לדמוקרטיה.
במצב הזה, ישראל נדונה להתמודד עם מדינה שואפת-מלחמה שתקום בגבולותיה הדרומיים והמזרחיים.
לעומת הפתרונות האפשריים האחרים - שלטון מבוסס אפרטהייד, טרנספר, או השמדה, נדמה שהפתרון של כיבוש מחדש של השטחים, וייסוד של ממשל שמטרתו להקים שם מדינה בעוד כעשר או חמש-עשרה שנה, בהתבסס על המודל האמריקאי ביפן, הוא לא פתרון כל-כך לא מוסרי.

אבל כיבוש מחדש של השטחים לא יוכל להעשות אלא תוך הרג גדול של אזרחים, כי ההתנגדות לכיבוש הזה תסתתר בתוכם.

אין ספק ששלטון אפרטהייד יהיה נצחון פירוס. זה המצב שממנו ישראל מנסה לברוח כבר יותר מ-15 שנה.
אין ספק שהמשך המצב הקיים יהיה נצחון פירוס. תוך עשור עברנו מהתמודדות עם סכינים להתמודדות עם טילים(מבחינות מסויימות הסכמי אוסלו שבו וייסדו את הבסיס להתקפות הטרור שמלחמת לבנון הראשונה חיסלה) - ובעוד עשור נתמודד כאן עם מעצמה צבאית של ממש.
אז מה נשאר ? השמדה ?!? אין ספק שהשמדה היא הפעולה הלא-מוסרית העליונה. בחירה בנתיב הזה בהחלט מצדיקה את הטיעון שאולי עדיף שישראל לא תתקיים, כי אם הדרך היחידה שלה להתקיים היא על ידי השמדת עם אחר, כלומר, אם הדרך היחידה שלה להתקיים היא על ידי אובדן ערכי המוסר הבסיסיים ביותר, אז הקיום של ישראל הוא לא מוסרי.

מה שמותיר אותנו עם 2 דרכי פעולה אפשריות אחרונות :
1. טרנספר.
2. כיבוש מתוך מטרה לייסוד מדינה בעתיד.

מישהו רוצה להציע פתרון אחר ?

מלחמה ומוסר ב': תורת האחוזים

גדעון לוי מתח ביקורת על טייסינו במאמרו בהארץ טייסינו לא שבו בשלום
אישית אני חושב שאין פטריוט גדול מזה שמותח ביקורת על התנהלות מדינתו בזמן המלחמה. כי איכפת לו מספיק להסתכן בביקורת על הפטריוטיזם שלו, שהיא כידוע עשויה להיות ביקורת המסוכנת לבריאות.
ולשם שינוי מאמר של גדעון לוי שרוב תגובתי אליו חיובית. אני לא פסימי כמוהו ומאמין שהטייסים שלנו לא רוצים לפגוע באזרחים. זה גם הרושם שספרים ומכתבים של הטייסים שלנו לאורך השנים יוצרים.
אבל טוב שיש מעצבי-דעת-קהל שממשיכים לקרוא לכך שכולנו צריכים להיות מודעים לבעייתיות המוסרית האפשרית.
אני חייב לומר שיש נקודה אחת בדיון של גדעון שהיא עצובה. היה לו חשוב לומר שאחוז הפגיעה באזרחים הוא 50%.
אבהיר- למיטב ידיעתי:
צה"ל טוען שאחוז הנפגעים האזרחיים הוא 20%.
דוברי החמאס מדברים על 80%.
ואני לא מבין למה הצורך הזה לריב על אחוזים.
אם ניקח את ה-20% של צה"ל, המשמעות של האחוז הזה, אם נקבל את הקצב של 50 הרוגים ביום - שזה הקצב עד עכשיו פחות או יותר, הוא שכל יום ישראל הורגת 10 אזרחים חפים מפשע, ויודעת בבוקר כל יום חדש שבו היא ממשיכה במבצע שזה יהיה פרי הילוליה בחצות הליל.
אגב, מתוך ה-10 האלה, סטטיסטית, בגלל הגיל הצעיר של תושבי הרצועה, לפחות 4 יהיו מתחת לגיל 18.
כלומר, מדי יום שבו יתנהל המבצע הזה, אני - כאזרח המדינה - התומך בהתמשכות המבצע הזה - תומך פאסיבית בהריגה-בעצימת-עיניים של 6 מבוגרים ו4 ילדיםחפים מפשע, במוות אלים מאוד.
קשה מאוד לחיות עם הנתון הזה. לפעמים אולי אפילו נדמה שאולי היה שווה להמשיך לספוג קסאמים, ולא לעשות כלום, כי זה יותר זול בחיי אדם.
אבל כשעושים אקסטרפולציה וזוכרים שלפני עשר שנים זה היה סכינים ועכשיו זה רקטות תוצרת בית, מבינים שבעוד עשר שנים הם יהיו אלה שיירו עלינו נשק מתוחכם. (וזה הרי גם מה שקרה בלבנון, ערב מבצע שלום הגליל).
ואם זוכרים את ההבדל היסודי בגישה של חמאס ושל ישראל כלפי הרג אזרחים (חמאס: אזרחים הם מטרתנו; חיילים סתם עומדים בדרך. ישראל: טרוריסטים הם מטרתנו; אזרחים סתם עומדים בדרך), ומבינים שהם כן ישתמשו בפצצות עם כדוריות ברזל ובנאפלאם ובפגזי ריקושט מתוך כוונה שלמה להרוג את כל הילדים שהם יצליחו להגיע אליהם, המצב הנוכחי נראה קצת פחות נורא.
או אולי לפחות קצת יותר הגיוני. ההגיון הפנימי העקום של המלחמה וההרג.
זה לא צריך לנקות את המצפון שלנו. ובוודאי לא לגרום לנו להגיד - מגיע להם.
זה בהחלט מצדיק את המחשבות שמחפשות פתרון אלטרנטיבי להרג הזה.
אני חייב לומר שלא ראיתי פתרון כזה בזמן האחרון...

מלחמה ומוסר א: האם פתיחת המתקפה בשעת חילופי המשמרות בבתי הספר בעזה היא מוסרית ?

בזמן שבו כל המפלגות עוסקות במאמץ המתמשך להראות פטריוטיות יותר, נאמנות יותר, כבשתיות-צמריות יותר, כדי שחלילה לא תחשד אחת מהן בכך שאיננה עומדת ב-100% מאחורי המבצע/מלחמה הנוכחי, מבקש כותב דברים אלה לשים על סדר היום הציבורי של קוראי הבלוג המועטים (ובעיקר לשם מירוק מצפונו הוא) את השאלה המוסרית, כמה אנחנו משתדלים להימנע מהרג אזרחים.
למען הסר ספק וכדי לחסוך בדברי בלע של מי שיטעה ויקרא את הבלוג - מבקש כותב דברים אלה להבהיר שהוא פטריוט, שכן הוא תומך במבצע הנוכחי, וכי סיבותיו לתמיכה שמורות עמו, עד לפרסומן יום אחד, כשהזמן יתאים.
ובכנות - אני חושב שאין מנוס מהמבצע הזה. אולי הייתי מעדיף מבצע אחר בהיקפו ומטרותיו, אבל אני חושב שהבחירות שעשתה הממשלה הישראלית ביציאתה למבצע ובדרך ניהולו עד כה הן הגיוניות ונמצאות במתחם הסבירות. ההגינות מחייבת אותי לציין שכך חשבתי גם לגבי אותה השתלשלות-אירועים המכונה כיום בזכרון הקולקטיבי הישראלי מלחמת לבנון השניה.
עד כאן - פטריוטיזם. ועכשיו לדבר עצמו. עד כמה משתדל צבא ישראל להימנע מהרג אזרחים פלסטיניים במסגרת תקיפותיו ?
בימים הקרובים, כשיהיה זמן ורצון, אשתדל לבחון את הסוגיה הזו. בכל פעם בהקשר אחר.
הפעם, ועקב ההצתה המאוחרת שלי, אבחר אירוע מהעבר הרחוק - שבת לפני כ-10 ימים, פתיחת המבצע:
כתבת הארץ עמירה הס, תיארה את הבחירה לתקוף בשעה בה מתחלפות משמרות בתי הספר בעזה כנבזית במיוחד -
ורציתי להרהר מעט יחד איתכם בשאלה האם אכן זו היתה החלטה ראויה.
הנחת מוצא שלי, לצורך הדיון, היא שההתקפה בפורמט האווירי היא הכרחית, כי כל פורמט אחר היה מביא להרבה יותר נפגעים משני הצדדים. נקבל אותה כרגע, למרות שכמובן שאפשר להתווכח עליה.
אמירה טוענת שהשעה שנבחרה להתקפת המוצא היתה שעת חילופי משמרות בבתי הספר וזה היה נבזי ומכוון להביא להרג ילדים.אני חייב לומר שכששומעים את הטיעון הזה בפעם הראשונה יש בו משהו משכנע.
אבל כשמנסים לשים את עצמנו בנעלי מתכנני ההתקפה זה מתחיל להיות יותר מורכב, בגלל האילוצים האחרים:
חייבים לתקוף בשעות היום, כי אחרת נצטרך לתקוף את אנשי החמאס במיטותיהם עם נשיהם וטפם.
כלומר: חייבים לתקוף את מתקני החמאס בשעות מסויימות, כי אחרת לא נפגע במטרות העיקריות שלנו - אותם אנשי חמאס מנוולים, ומה אפשר לעשות שהם עובדים 08:00 - 17:00, הטרוריסטים הכולירות האלה.
בהנחה שזה מחייב אותנו לתקוף בשעות שבהן או משמרת א בתוך בתי הספר או משמרת ב בתוך בתי הספר או בחילופי משמרות, אני בכלל לא בטוח שתקיפה בחילופי המשמרות היא הכי נבזית.
יכול להיות שכשאתה תוקף יעדים שסמוכים לבתי הספר, זו דווקא השעה שבה יש הכי פחות ילדים סמוכים למטרות העיקריות שלך.
אני מסכים שאחת האפשרויות היא להגיד - את זה אני לא תוקף. לא שווה לי מוסרית להרוג 50 ילדים כדי להרוג איש חמאס אחד. ואני גאה לומר שלמיטב ידיעתי, עד עכשיו, למעט הפגיעות המצערות במשפחות, ישראל לא פגעה בכמה ילדים בבת-אחת באותה התקפה. כך שכנראה שגם מתכנני ההתקפות חושבים כמוני.
ככה לפחות אני מקווה....

1.1.2009

במקום פתיחה

למה לכתוב בלוג פוליטי ? 

אפשר להשיב באופן הכי יהודי שיש: למה לא ? 

אפשר לנמק בדבר הצורך בהעמקת השיח הפוליטי הישראלי. שיח שהולך והופך רדוד יותר ויותר עם השנים בצורה שמסכנת את עתידה של הדמוקרטיה הישראלית. 

ואפשר להגיד את האמת: כל אחד מאיתנו צריך לנסות ולתרום את חלקו. 

בעת הזו, זו התרומה הפוליטית שלי. 

מי יודע? אולי היא תועיל במשהו.