28.8.2011

האם ממשלת ישראל מתחילה להוציא את הראש מהחול ?

הכתובת היתה על הקיר עוד בשלהי 2010. מדיניותו של שר החוץ הישראלי, שהבטיח שמדיניותו החדשנית והאגרסיבית, ובחובה הדגש על דרום-אמריקה תשנה את מעמדה של ישראל בעולם, אכן נשאה פירות והועילה מאוד למדינה הפלסטינית המתהווה.

והנה נראה שסוף-סוף ממשלת ישראל מבינה שהצפוי אכן עלול להתרחש: בהעדר עמדה אמריקאית תקיפה, מדינה פלסטינית תוכרז באו"ם בחודש הבא, וישראל לא תוכל לעשות דבר כדי לשנות זאת.

קשה להאמין שהתובנה החדשה אכן תביא את ישראל לעזוב את נתיב קבלת-ההחלטות-התמוהות שמחלישות מאוד את הלגיטימיות של עמדותיה בסוגיות הישראליות-פלסטיניות.

היא בחרה בדרך הזו בנוגע להסכם האחדות הפלסטיני, היא הקפידה לאורך שנים לוודא שאפילו הפלסטינים שבמזרח ירושלים יהיו מופלים לרעה בכל הנוגע לשירותים שהם מקבלים (ואם בארזים המאוזרחים לכאורה נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי-הקיר שלא זכו לתעודה מסוג כלשהוא מידי ישראל?). הפאסיביות והאפאטיות שבהן מתנהלת ממשלת ישראל אל מול הפלסטינים מכינים את כולנו לכך שכל שיוותר לה לעשות, כשיבוא ה-'כ"ט בנובמבר' הפלסטיני במהלך ספטמבר, הוא להתמודד עם התגובות של ההמון הנלהב. גם שם, יש לשער, לא נראה הפתעות מרעישות מצדה של ישראל.

כמה חבל. בהתחשב בכך שאם רק תרצה ארה"ב בכך, ההכרה מצד העולם במדינת-פלסטין תהיה עובדה מוגמרת,

כל מדינאי מתחיל היה מבין שהגיע הזמן להחליף תקליט. אבל ממשלת נתניהו לא עושה זאת (לפחות עד כה) בנוגע למחאות החברתיות הישראליות. מדוע שתעשה כן בסוגיה שהמחאות לגביה התחילו הרבה הרבה שנים קודם ?

ובכל זאת, מותר לדמיין שישראל תפתיע את כולם, ובספטמבר תבחר להיות שותפה ליוזמת ההכרה  במדינה הפלסטינית. תוביל את המהלך של גיוס התמיכה יחד עם ארה"ב. ותנסה להוביל מהלך שיכיר מצד אחד במימוש הזכות - הלגיטימית לגמרי - של העם הפלסטיני למדינה משלו, ומאידך, לעצב את המהלך כך שיהיו בו את המרכיבים הנדרשים שיובילו את שני הצדדים, הפעם כמדינות, לשולחן המשא-ומתן, לצורך עיצובו של הסדר-קבע.

20.8.2011

להמשיך להאבק על הצדק החברתי ולהמשיך על הביטחון הלאומי

בימים טרופים אלה, קשה שלא להיזכר בדבריו הנכוחים של בן-גוריון, שנאמרו על רקע מלחמת-העולם השניה וגזירות הספר הלבן של 1939"עלינו לעזור לצבא [הבריטי] כאילו לא היה ספר לבן, ועלינו להילחם בספר הלבן כאילו לא היתה מלחמה."

להיזכר, ולהבין שבזמן הזה אין יפה מהפראפרזה האומרת:
עלינו - אזרחי ישראל - להמשיך במאבק על בטחונה של ישראל, כאילו אין בעיות רווחה; ועלינו להמשיך במאבק על דמותה של מדינת ישראל כמדינת-רווחה, כאילו אין מאבק בטחוני.

שנים רבות מדי אפשרו לממשלות ישראל להזניח את דמותה החברתית של ישראל בשם הבטחון. אסור להניח את דגל הצדק החברתי בגלל שהתותחים רועמים. חייבים להמשיך ולשאת שני הדגלים -
זכותנו להתקיים. וזכותנו להתקיים בכבוד ובצדק.

הדברים אולי נשמעים מופרכים, כשצריך להתמודד עם סכנות-חיים, אבל מדינת הרווחה המודרנית נולדה ממלחמת-העולם השניה. היא שלימדה את הדמוקרטיות המערביות את החשיבות והצדק שבערבות ההדדית בין כל חלקי-החברה, והמחוייבות ההדדית לרווחתם של כל האזרחים, עשירים כעניים, תינוקות כקשישים, בריאים כחולים.

אין דרך אחרת. 

15.8.2011

תפסיקו לפנק את הסופר-עשירים !

"תפסיקו לפנק את הסופר-עשירים" כותב וורן באפט במאמר חשוב ביותר בניו-יורק טיימס. ולא, אין מדובר כאן  בעוד סוציאל-דמוקרט אחד שקל להאשים אותו ברגשות סוציאליסטיים מופרזים, או במרקסיסט סהרורי. וורן באפט הוא המשקיע הפרטי הגדול בעולם, ואגדה קפיטליסטית מהלכת, והוא פונה במאמר לקונגרס האמריקאי, אבל הדברים יפים גם לממשלת ישראל ולועדות שהיא מקימה.

 באפט  מסביר: "עוד לא ראיתי שמישהו נמנע מהשקעה נבונה בגלל שיקולי מס".

באפט גם מגלה שבין העובדים במשרדו, שיעור המס שהוא משלם - כאחוז מהכנסתו - הוא הנמוך ביותר.

באפט מציע לקונגרס האמריקאי להעלות את המיסוי על משקי-בית שהכנסתם עולה על 1 מיליון $ בשנה, ולהעלות עוד יותר את המיסוי על משקי-בית שהכנסתם עולה על 10 מיליון $ בשנה. העלאות אלה, על פי הצעתו, יתבצעו במקביל להמשך הורדת נטל המס על שאר העובדים בארה"ב.

קשה להפריז בחשיבות של האמירות האלה של וורן באפט. הוא מפריך את הטענה הנאו-ליברלית שעמדה בבסיס קיצוצה של מדינת-הרווחה: קיומו של קשר חיובי בין רמת-מס נמוכה לעשירים לבין עידוד הפעילות במשק.

אם ממשלת ישראל תקשיב למר באפט, היא לא תתקשה לחשוב על דרך להגדיל את מקורות ההכנסה של מדינת-ישראל, כך שיתאפשרדיון רציני ואחראי, אפילו בועדת טרכטנברג, בשיקומה של מדינת-הרווחה הישראלית, על בסיס ההכנסה שתתווסף למדינה ממיסוי ההכנסות של הסופר-עשירים.

חשוב לקרוא.

כדי להקל על מי שמתעצל ללכת למאמר המקורי או לדיווחים עליו, אצטט כמה אמירות מפתח:
  • "Last year...the income tax I paid...was $6,938,744. That sounds like a lot of money. But what I paid was only 17.4 percent of my taxable income — and that’s actually a lower percentage than was paid by any of the other 20 people in our office. Their tax burdens ranged from 33 percent to 41 percent and averaged 36 percent... if you earn money from a job, your percentage will surely exceed mine — most likely by a lot."
  • "Back in the 1980s and 1990s, tax rates for the rich were far higher, and my percentage rate was in the middle of the pack. According to a theory I sometimes hear, I should have thrown a fit and refused to invest because of the elevated tax rates on capital gains and dividends...I have yet to see anyone — not even when capital gains rates were 39.9 percent in 1976-77 — shy away from a sensible investment because of the tax rate on the potential gain..."
  • "...And to those who argue that higher rates hurt job creation, I would note that a net of nearly 40 million jobs were added between 1980 and 2000. You know what’s happened since then: lower tax rates and far lower job creation."
  • "...My friends and I have been coddled long enough by a billionaire-friendly Congress. It’s time for our government to get serious about shared sacrifice."


האם נזכה לטייקון ישראלי שיתבטא באופן דומה ? האם נזכה לפוליטיקאי ישראלי שעם או בלי תמיכת הטייקונים יהיה נחוש מספיק להשיב את האיזון למשק התקציב של מדינת ישראל, ויקומם את החלום הציוני של מדינה הוגנת כלפי כל אזרחיה ?

[הערה: למי שסבור שאין כל-כך הרבה עשירים בישראל כדאי לדעת שעל פי דו"ח העושר של מריל לינץ' בישראל ב-2010 היו  10,153 מיליונרים ("מיליונר" על פי מריל-לינץ' הוא מי שבידיו לפחות מיליון דולר נזיל ופנוי, לא כולל הון המושקע בנכסים ובניכוי כל ההתחייבויות). מיליונרים הם בהחלט קבוצה שהולכת וגדלה בישראל  ואין מקום להמשיך ולהיות מופתעים מכך... אלא להתחיל להתייחס לשאלה: האם מפנקים יותר מדי את הסופר-עשירים גם בישראל ? ]

13.8.2011

be something useful to others

A remarkable interview with a remarkable man: Mellisa Mathison of the Rolling Stone has interviewed the Dalai Lama, and talked with him about his decision to step down and bring a separation of state and church to the exile government of Tibet, about the only time in his life when he felt betrayed,  about the way his successor may be found, and other fascinating subjects. Definitely worth reading.

One would also hope that leaders, all over the world, would read his following words from that interview, and follow them in their personal lives, for the benefit of us all:
"The important thing is that my daily life should be something useful to others. As soon as I wake up in the morning, I shape my mind. The rest of the day, my body, speech, mind are dedicated to others. That is compulsory as a practitioner, and also that way I gain some kind of inner strength. If I am concerned about my own sort of legacy, a genuine Buddhist practi­tioner should not think that. If you're concerned much about your legacy, then your work will not become sincere. You are mainly thinking of your own good name. Selfish. Not good. Spoiled."

11.8.2011

לא לרשימת דרישות, כן לעיצוב משותף של החזון


דה-מארקר, בהמשך לקו התמיכה במחאה החברתית, קורא להמשך המחאה ולא למעבר למשא-ומתן, ולטעמי בצדק רב, כפי שעוד אנמק. אבל ראשית, הנקודות במאמר שכדאי לשים לב אליהן:
  • "הרעיון של רשימת הדרישות הוא קשקוש מוחלט. לא רק מפני שאי אפשר לגבש רשימה כזאת באמת, וגם לא רק משום שאיש לא ימלא אותן, אלא בעיקר משום שכל דבר שלכאורה "תקבלו" - יתפוגג, יתאפס וייעלם. גם מה שייראה מבטיח יילקח מכם בגל הקיצוצים הבאים שיבוא כשיגיע מחזור ההאטה במשק. והוא תמיד מגיע. אתם לא יכולים להכין "רשימת דרישות" משום שבלי שינוי מבני, עמוק וארוך טווח במשק - כל שקל שייצא מתקציב המדינה יוגש לכם למחרת או לאחר כמה שנים במקום אחר. אתם בסיס המיסוי של המדינה, אתם כוח העבודה שלה ואתם גם החולייה החלשה. לכן, כל רשימת דרישות שמבוססת על שליפות, סיסמאות וגחמות, אם תיושם, תגולגל לבסוף לפתח שלכם או של ילדיכם. "
  • "...אתם חייבים להישאר ברחוב כי המערכת הפוליטית, הכלכלית והציבורית לא רואה אתכם ממטר. זה לא עניין אישי, באמת שלא - אתם פשוט לא קיימים כי לפניכם יש שורה ארוכה וחזקה של קבוצות אינטרסים מתוחכמות, מלוכדות ומיומנות שעסוקות בקידום העניינים שלהם. והם, בניגוד לכם, עוקבים באדיקות אחר כל פעולה של הממשלה ושל הגורמים העסקיים החזקים כדי לוודא שהם לא ניזוקים ממנה."
  • "...אתם צריכים להישאר ברחוב כי המדינה הזאת שייכת לכם, מאות המיליארדים שבהם שולט קומץ טייקונים שייכים לכם, והמונופולים והקרטלים שלהם קיימים רק בעזרתכם. אלה המסים שלכם, הפנסיות שלכם והעבודה שלכם שמממנים את החבורה הזאת. פעם הם הבינו את זה, לכן היה להם סולם ערכים מסוים, נורמות, קווים אדומים ואיפוק. בשנים האחרונות הם ראו שאתם אדישים לחלוטין - אז הם החלו לחצות את כל הקווים ולהתייחס אליכם כאל וסלים באחוזה פיאודלית. "
  • "אתם חייבים לנכש מתוככם את כל האידיאולוגים והפוליטיקאים. גם את אלה שצועקים בשבח הקפיטליזם וגם את אלה שצועקים סוציאליזם. תגידו להם תודה רבה, אבל מהסחורה הזאת כבר טעמתם, כבר קיבלתם, והבנתם שזה לא מוביל אתכם לשום מקום. אתם רוצים דיון מקצועי ואמיתי בשאלה כיצד מעלים כאן את רמת החיים ואת איכות החיים. אתם רוצים לדעת איך תקבלו מערכות ציבוריות איכותיות יותר, מחירים נמוכים יותר ולכידות חברתית גדולה יותר. "
דה-מארקר מזהיר ש"על המחאה הזאת מנסים וינסו לרכוב בימים, בשבועות ובחודשים הקרובים כל הכוחות והגורמים שרוצים לשמר את השיטה. חלק מהם ינסו לרכוב עליה כדי להרוג אותה, חלק ירכבו עליה כדי להסיט אותה לכיוונם, וחלק ינסו להחדיר לתוכה את האידיאולוגיות שלהם". ביקורתיות מחייבת להצביע על-כך שהמאמר הזה גם הוא נסיון להסיט את המחאה לכיוון בו מאמינים הכותבים בדה-מארקר. הדגש שבפיסקה האחרונה על כלכלה, מסים, תחרות ואפקטיביות המגזר הציבורי הוא דגש שנובע מפרספקטיבה מסויימת.

המחאה החברתית בוודאי לא צריכה להתמקד רק באלה. צד ההכנסות ודרך התנהלות המשק חשובים, ויש לבצע בהם שינויים יסודיים. אבל גם צד ההוצאות חשוב לא פחות. הציבור רוצה חינוך, בריאות, רווחה, דיור ופרנסה באיכות גבוהה, מבלי שהוא יידרש למכור את נשמתו לשטן כדי לקבלם.

אין בכך כל בשורה חדשה. הרבה מחאות ומהפכות בעבר הקרוב חתרו לכך. הדור הקודם בישראל, ובמקומות אחרים בעולם, ראה לנגד עיניו את "הארץ המובטחת", מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית, וסבר שמדובר בחזון בר-קיימא. לטעמי, זוהי נקודת המפגש של כל השותפים למחאה. ו"דה-מארקר" צודק - המפגינים לא צריכים להסביר לממשלה איך להשיג את החזון הזה. הם צריכים להסביר לה את החזון בו הם חפצים, והיא - כשלוחתם - צריכה לפעול למימושו.

פוליטיקאי שמבקש רשימת-דרישות הוא פוליטיקאי שמתנער מתפקידו. תפקידו של פוליטיקאי הוא להציג חזון שמייצג את רצונם של ציבור בוחריו או את הנחוץ להם לדעתו, לקבל את אמונם, ולפעול בעזרת עובדי-המדינה שהציבור העמיד לרשותו, כדי לממש את החזון הזה. לכן המשא-ומתן בין נציגי המחאה לבין נציגי הממשלה לא צריך להתנהל סביב רשימת דרישות אלא סביב חזון.

מאחר וועדת טרכטנברג (הידועה גם בכינויה "צוות רוטשילד") אין סמכויות למו"מ בהיקפים רחבים, אלא רק למו"מ על בסיס דרישות, והיא תהיה מסוגלת לקדם רק דרישות שהיקפן התקציבי מוגבל, הרי שאין טעם לשבת ולנהל עם הוועדה הזו משא-ומתן.

עד אשר לא תגיע הממשלה להבין את הנקודה הזו, עד אשר היא לא תפסיק להסתתר מאחורי ועדות, עד אשר יישבו להם פוליטיקאים עם מפגינים יחד כדי ללבן את החזון העתידי של מדינת ישראל, אין זו רק זכותו של כל אזרח להמשיך במחאה, אלא חובתו לנצל את זכות-המחאה, ולצאת להפגין. 

9.8.2011

הכנסות ישראל בשנת 2011

האדם המבקש לדעת מה מצב הכנסות ישראל ממיסים וממקורות אחרים נתקל בבעיה. התקשורת אומנם מדווחת על עלייה בגבייה ובהכנסות, אבל קשה להסיק מכאן לגבי השאלה המעניינת באמת - האם יש עודף הכנסות לעומת המתוכנן, שיאפשר לממשלה להתחיל ולתקן את הדרוש תיקון במדינת ישראל.

חזון מובילי המחאה החברתית כפי שהוצג מחייב שינויים יסודיים במחשבה הכלכלית בישראל, ובמבנה התקציב. בנימין נתניהו אומנם מבטיח שינוי בדעותיו (ופרופ' מנואל טרכטנברג כנראה מאמין לו), אבל מעקב אחרי פעולות הממשלה האחרונות בתחום משק החלב, בתגובה למחאה החברתית, מלמד שהשינוי הוא רטורי בלבד, ושממשל נתניהו מבקש לקדם מדיניות נאו-ליברלית בעור של כבש סוציאליסטי.

אז יש או אין עודף הכנסות במדינת ישראל ?
עד חודש אפריל 2011 הקפיד מינהל הכנסות המדינה לציין בכל דו"ח אם היה עודף בגביית המיסים. והיה. מאז אפריל, למרות שהדיווחים מלמדים על המשך עלייה ריאלית בהשוואה להכנסות בשנת 2010, ההודעות שותקות בכל הנוגע לעודף הגביה. עם זאת, הודות לקרן המטבע הבינלאומית, ישראל מחוייבת לדווח על מצב הכנסותיה בתחילת כל חודש, והדיווח יכול לסייע בידינו: עד כה לישראל כבר היו הכנסות בגובה 146 מיליארד ש"ח, מתוך 251 מיליארד ש"ח מתוכננים. בהנחה שההכנסה מתחלקת בשווה בכל הרבעונים (הנחה שגויה מיסודה, אבל נתחיל בה), לישראל צפויים עודפי הכנסות בגובה של יותר מ-30 מיליארד ש"ח. לעומת זאת, גובה ההכנסות של יולי, אם נתייחס אליו כאל חודש מייצג(שוב, הנחה שגויה מיסודה, אבל נמשיך בה למען ההגינות), מנבא הכנסה שנתית של 252 מיליארד ש"ח, כלומר רק מיליארד ש"ח עודפים. הבעיה היא כמובן שקשה מאוד להעריך גובה הכנסה שנתי, בעולם של אי-יציבות כלכלית, ובמיוחד כשספטמבר עלול להביא איתו גם מצוקות בטחוניות. אבל מבט על תמונת ההוצאות תסייע בידינו.  העובדה שאחרי 2 רבעונים הגרעון בפועל כרגע הוא רק כ-2 מיליארד ש"ח, ושביולי היה עודף ולא גירעון, בעוד שהגירעון המתוכנן השנתי, אחרי תיקוני התקציב עומד על יותר מ-30 מיליארדי ש"ח, אומרת דרשני. גם אם נניח שכרגיל בישראל, הרבעונים הבאים יהיו אינטנסיביים יותר בהוצאות, קשה מאוד להעריך שהפער יהיה יותר מ-20 מיליארד ש"ח בהוצאות בין הרבעונים הראשונים לאחרונים.

ומכאן המסקנה ההכרחית, כשמניחים שהיה אמור להיות גרעון תקציבי של כ-14 מיליארד ש"ח, ובמחצית השנה הראשונה הגרעון בפועל נמוך בהרבה, היא שבישראל יש כיום עודף הכנסות מעבר למתוכנן בהיקף של כ-14 מיליארד ש"ח לפחות. המספר הזה מתיישב יפה עם הדיווחים של מינהל ההכנסות  בחודשים ינואר עד אפריל, מהם ניתן היה להתרשם על עודף הכנסה של בין מיליארד לשני מיליארד ש"ח בחודש.

מה עושים עם עודף ההכנסות ? כאן נכנס תפקידו של הויכוח הפוליטי. אבל אסור ליפול שבי בטענה שקודם צריך להחזיר הלוואות.  ממשלות נסמכות בתקציבן גם על הלוואות. השאלה היא מהם הצרכים המצדיקים הלוואות. אני נמנה על אלה הסבורים שבעוד שאסור ללוות בגין צריכה שוטפת, שינויים יסודיים למטרות צדק חברתי מוצדקים לא פחות משינויים יסודיים למטרות יעילות כלכלית. עכשיו רק נותר לראות מה החברה בישראל חושבת...

[עדכון, 11/8/2011: עוד לא יבש הדיו הוירטואלי בפוסט הזה, וכבר מתברר שלמשרד האוצר יש לפחות 1.5 מיליארד ש"ח פנויים, כתוצאה מהכנסה לא צפויה ממיסים, ושהממשלה סבורה שההוצאה הטובה ביותר בזמן הזה היא שמירה על גובה מחיר החשמל. ואני ממשיך וטוען - זה רק קצה הקרחון של ההכנסה הלא מתוכננת, שמוסתרת מהציבור כולו, בגלל שלמשרד האוצר יש סדרי-עדיפויות אחרים....]

[עדכון, 3/9/2011: נתוני תקציב הממשלה בהודעת בנק ישראל על הותרת הריבית ללא שינוי בחודש ספטמבר מחזקים את הניתוח שהבאתי כאן. למתקשים באיתור מידע, אפשר למצוא מידע מעודכן בנוגע לתמ"ג באתר הלמ"ס. בנק ישראל דבק בהערכות שתוואי הגרעון ב-2011 יהיה דומה ל-2010, למרות שנכון לזמן הזה - אמצע שנת התקציב 2011, רואים הבדלים בולטים בקצב יצירת הגרעון, ומעניין יהיה לראות אם יובאו נימוקים לכך, בפרוטוקולים על דיוני הריבית, לכשיתפרסמו, או במסמכים אחרים מטעם מחלקת המחקר של הבנק]

[עדכון, 10/12/2011: החודשים האחרונים בהחלט היו קשים עבור האזרח המבקש להבין מה קורה. השילוב של הצורך המוצדק לגמרי להערך לאירועים כלכליים עולמיים עם הנטייה האוצרית הישראלית לראות בכל אירוע סיבה לחסוך בהוצאות; הקושי בהשוואה שנתית בחודשים ספטמבר-אוקטובר (בגלל החגים) שהופך את הדיווחים על הכנסות המדינה בחודשים האלה לקשים במיוחד לניתוח (השוואה רבעונית לא עוזרת כשהחגים מתעקשים לדלג בין רבעון 3 לרבעון 4 בהתאם ללוח השנה העברי); כשכל זה קורה על רקע של מדיניות שמקפידה על מראית-עין של הענות לדרישות המחאה החברתית תוך נסיון נואש לקבע מחדש בתודעה הישראלית שצריך לבחור - צדק חברתי או ביטחון קיומי, ולאור כל אלה החשד הטבעי של האזרח המעיין בדוחו"ת שהוא קורא מסמכים שנועדו ליצור בו תובנה שמעיין ההכנסות הולך וכלה, שהשמיכה קצרה, וצריך להדק החגורה, הביאו למסקנה ההכרחית - צריך לחכות בסבלנות. אז חיכינו. והנה צורפו נתוני נובמבר לדו"ח הכנסות והוצאות הממשלה (המוכן על פי לו"ז קרן המטבע הבינלאומית), והמסקנה ההכרחית ברורה - למרות כל האיומים, גם ברבעון הרביעי יהיה למדינת ישראל עודף הכנסות בהשוואה לתקציב המתוכנן ועודף הכנסות גדול בהשוואה לתקציב המתוקן. אני שב ומזכיר - זה שיש עודף הכנסות זו לא סיבה לבזבז, אבל יעילות כלכלית לא חשובה יותר מיעדים של צדק חברתי, והמשך אי-ההשקעה בנושאים מסויימים, ובראשם חינוך ובריאות, תפגע ביעילות הכלכלית של הדורות הבאים]. 

ובינתיים, בסוריה...

כלי התקשורת בלבנון דיווחו שחיזבאללה ואנשי משמרות המהפכה בלבנון הוציאו להורג עריקים מצבא סוריה, שביקשו שלא לשתף פעולה בדיכוי האכזרי של עמם. הביקורת על הדיכוי האלים והאכזרי של מפגינים בסוריה לא מביאה בינתיים מזור לעם הסורי, אך הדיווחים מלמדים  שבתהליך איטי עד כאב, הולך ומתגבש קונצנזוס בעולם הערבי שמזכיר את התהליכים שקדמו לגיבושה של קואליציית נאטו המסייעת למורדים בלוב. האם יגיע יומה של קואליצייה דומה בסוריה ? האם יגיע גם יומם של תומכי הרודנים בלבנון ? ימים יגידו. אבל בינתיים בסוריה וגבולותיה, בני-אדם נרצחים על ידי הרודנים וחבריהם.

בנימין נתניהו בוודאי מתחרט על כך שהוא לא הגיע להסכם שלום עם הפלסטינים קודם לכן. הסכם כזה היה מאפשר לישראל לנקוט עמדה לגבי המתרחש בסוריה, ואולי אף לסייע למפגינים, מבלי שישראל היתה מואשמת כמחרחרת-ריב שידועה כאויבת-הערבים באשר הם. במקום זאת, הוא מוצא עצמו נאלץ להתמודד עם המפגינים שלו ועם איומים מבפנים על יציבות ממשלו....

[עדכון, 11/8/2011: הולך ומתגבש הרושם שטורקיה תהיה זו שתוביל המהלך הבינלאומי נגד סוריה, בגיבוי של מדינות המפרץ. על זה נאמר - ויפה שעה אחת קודם]

[עדכון, 16/8/2011: אך בינתים, שיח החרמות ממשיך, ואלימות המשטר הסורי גם היא ממשיכה, ללא הפרעה של ממש]

7.8.2011

החיים בעזה

מכון ממר"י  פרסם סדרת מאמרים על שלטון חמאס ברצועת-עזה, במלאת 4 שנים לעליה לשלטון של חמאס.

המאמר שתפש במיוחד את עיניי הוא זה העוסק בחיי היומיום בעזה.
ציטוט קטנטן ממנו, כדוגמא:
"התערבות של החמאס בתחום חיי החברה של תושבי עזה התבטאה בין השאר ברדיפתה את הקוסמים ועושי הכשפים. בכירים בחמאס דוגמת סגן שר הדתות, ד"ר עבדאללה אבו ג'רבוע, וסגן מפקד היחידה לחקירות כלליות של החמאס, מנצור חמאד, טענו כי התופעה פוגעת במרקם החברתי בעזה וגורמת לפירוק משפחות. דווח כי בשנה האחרונה נעצרו כ-150 איש בחשד שעסקו בכשפים."
שווה קריאה. 

מחאה או ירידה


ניר (שוקו) כהן בטור מעניין ומרגש מספר על חברו הטוב שירד מהארץ, לטובת מדינת רווחה אירופאית.
קראתי ושוב הופתעתי עד כמה גל המחאה החברתית מאפשר הכרה ופגישה עם הדומים.
3 חברים קרובים שלי כבר אינם ישראלים.
האחד אנגלי, השניה קליפורנית בארה"ב, והשלישי בדרכו להפוך לברזילאי.
כל אחד ממניעיו, כל אחד בדרכו, כל אחד בשלב אחר בחיים.
מהפרספקטיבה שלי, כציוני-יהודי, וכחבר, ניסיתי כמובן לשכנע להישאר.
אבל כבן-אדם וכחבר, הבנתי אותם.

אי-אפשר לצפות מבני-אדם לחיות במצב תודעתי מגויס יותר ממאה שנים, כשהמדינה מתפרקת מתפישות של אחריות הדדית וסוגדת לטייקוני-הזהב. אי-אפשר לדרוש מאנשים להקריב את חייהם, כשהמדינה אינה מפגינה מחוייבות דומה כלפיהם. דווקא מפלגות שמובילות קו מדיני תקיף אמורות להבין את זה יותר טוב.

2.8.2011

ממחאה להתארגנות

הארץ מדווח  שקבוצות המחאה השונות ברחבי הארץ מנסות להקים מטה משותף.
זה בדרך כלל השלב שבו מחאות בישראל מתפוררות.
האם המפגינים השונים, בעלי האג'נדות השונות יצליחו להתארגן לרעיונות משותפים ?

  • מהלך  אפשרי אחד הוא מיתון של הדומיננטיות של הנאו-ליברליזם בישראל, ושילוב מחדש של מחשבה קיינסיאנית, כפי שהצעתי כאן והציעו אחרים
  • מהלך אפשרי נוסף, הוא שיתוף פעולה קונסטרוקטיבי בין המפגינים לבין נציגי הציבור בכנסת, כפי שלמשל נראה שהתחיל בנוגע למחאה המכונה "מחאת האמהות". זהו כיוון עתיר-פוטנציאל, אבל שיחייב ערנות גדולה מצד המפגינים, כדי למנוע רתימה לעגלה פוליטית זו או אחרת, או למהלכים ציניים של תמיכה הצהרתית, תוך מימוש מטרות אחרות, וטיפול בכפפות של משי, כפי שקרה במחאת הקוטג' (למרות שכותב דברים אלה מקווה שאולי הדיון בממשלה ביום ראשון הקרוב עוד יפתיע כמובטח, אך חושש שהפתעות אם יהיו - יהיו לרעה) . 
  • מהלך  אפשרי  שלישי הוא הצמדות לתביעה לשינוי יסודי של תרבות המשא-ומתן. בניגוד לעמדות שחוזרות ונשמעות, אין שום דבר מקודש במשא-ומתן מאחורי הקלעים. נכון שהוא בדרך-כלל אפקטיבי יותר, ובמשא-ומתן ציבורי יש לעתים נטייה להינעל בעמדות, אבל כפי שמדגימות תוכניות הריאליטי, אפשר להגיע לקירוב כלשהוא של המציאות אם מתרגלים למצלמות שמלוות 24 שעות ביממה. השינוי יכול להתחיל מתרבות ושיטת הדיון. אין הכרח לבחור במגרש ובשיטה הנוחים לממשל ולמפלגות.תהליכים של שיתוף נמשך של הציבור בקבלת ההחלטות אפשריים בעידן האינטרנט. לא חייבים להתדיין כמו במאה ה-18. 

זהו שלב ההתבגרות של המחאה החברתית הזו. זהו השלב שבו קל יותר למתנגדים לה לפורר אותה. האם ידעו המשתתפים במחאה להעדיף את המלכד על המפריד ? ימים יגידו.

[עדכון: שמחתי לראות שגם אחרים סבורים שהרעיון של מו"מ אל מול המצלמות אינו מופרך כל-כך]

international community keeps watching bloodshed in Syria with hands folded

As the US turmoil regarding the debt ceiling nears the end (of the current crisis), the ongoing battles in Libya and slaughters in Syria make it clearer than ever: International intervention is the key that differs slaughters from battles. But watching the U.S entangled in its internal affairs, and the seeing the current lack of other international players willing to step in and assist&protect innocent protesters, leaves one very pessimistic.

Don't get me wrong. I'm confident that the processes in the middle east have reached a level where some profound changes will take place, wherever citizens did not succumb to government violence and persisted, taking huge chances, fighting for liberty.

But the price will be so much heavier.

Why is it that the international community repeatedly fails to undertake and implement the obvious steps ?
What makes the statesmen of democracies so insensitive to injustice that they stand aside instead of standing by the people of Syria ? 

אין שום דרך באופן הזה לקיים שלטון לגיטימי

"אין שום דרך באופן הזה לקיים שלטון לגיטימי. גם לא במזרח התיכון". הדברים נאמרו על ידי שר הביטחון של מדינת ישראל, אהוד ברק, בנוגע לשלטון של אסד ולאירועי הטבח האחרונים של מפגינים בסוריה בידי השלטון


לא נכון להשוות -

  • בין דיקטטורה לדמוקרטיה,
  • בין שלטון שמדכא בכוח את עמו לשלטון נבחר,
  • ובין משטר שיש בו זכות להפגין למשטר שהפגנה היא פעולה שהמשתתף בה מסכן את חייו,
ובכל זאת - כשרואים את הדרך שבה ההגמוניה הנאו-ליברלית בישראל נאבקת אל מול העם, קשה שלא לדמיין את אסד מעיר הערה דומה לשריו, כשהוא מעריך שהמשטר בישראל הגיע לסוף דרכו. 

קשיים בהרכבת צוותי הפעולה של נתניהו: ולא במקרה

על פי דיווחים בתקשורת, ראש הממשלה נתניהו מתקשה להרכיב צוותי פעולה שיטפלו בקשיים החברתיים-כלכליים,  נשואי המחאה החברתית.

לא צריכים להיות מופתעים מהסירוב הזה לעמוד תחת האלונקה של ממשלת נתניהו ולסייע בסחיבתה. אנשים לא רוצים להיות עלי-תאנה גם בהקשר הזה, או לצאת פראיירים ולגלות אחרי עמל רב שמשתמשים ברצונם הטוב כדי להמשיך ולקדם מדיניות הפוכה בתכליתה. כל מי שעיניו בראשו מבין שהוא עוד ימצא עצמו שותף להחלטה דומה לזו שכבר התקבלה, להטיל על כתפי הרפתנים את האחריות למחירי המוצרים שנקבעים על ידי המחלבות והרשתות, למרות העדר קשר ברור לכל בר-דעת בין מחיר החלב לרפתן - העדר קשר שהתבטא בתקופות בהן מחיר החלב לרפתן ירד אבל מחירי הקוטג' וחבריו למדף דווקא עלו.
יידע כל מועמד לצוות שכזה: אתה עוד עלול לראות כיצד רצונך הטוב משמש כנימוק להמשך קידום של מדיניות נאו-ליברלית, למרות שברור לכל מי שעיניו בראשו, שהנאו-ליברליזם הוא שהביא את המעמד הבינוני עד הלום.

גם אם המחאה החברתית תישוך עם תום הקיץ, גם אם ייצאו חברים לצוותי הפעולה של נתניהו שימשיכו לקדם את החזון הנאו-ליברלי, לא קשה להבין שהסדקים הבולטים בנכונות של החברה הישראלית להמשיך ולכפוף עצמה להגמוניה הנאו-ליברלית מסמנים נקודת-מעבר. אולי יידרשו עוד שנים לנפילת השלטון הנאו-ליברלי בישראל, אבל בדומה לנפילת הקומוניזם בבברית-המועצות ובשכנותיה במזרח-אירופה, הנפילה הזו קרבה. 

1.8.2011

מנכ"ל משרד האוצר מתפטר

דה-מארקר מדווח שמנכ"ל משרד האוצר מתפטר.  על פי הדיווח הרקע להתפטרות חילוקי דעות בין המנכ"ל לשר הממונה בנוגע לשאלה מהי הדרך הנכונה לבחון בעיות יסוד במשק. בעיות שיש להן קשר הדוק עם גלי המחאה החברתית הפוקדים את ישראל לאחרונה, לשמחת כל אזרחיה, ולצער חלק (לפחות) מפוליטיקאיה ופקידיה.
הדיווח מעניין במיוחד לאור העובדה שנראה כי כל בכירי משרד האוצר ממשיכים הלאה. מה הם יודעים שאנחנו לא ?