31.3.2015

הכנסת העשרים התכנסה - כיצד נעקוב אחרי פעילותה?

הכנסת העשרים התכנסה היום. חברי הכנסת הושבעו לתפקידם. יו"ר הכנסת היוצא, יולי אדלשטיין, נבחר שוב לתפקידו. הוועדה המסדרת תתניע את עבודת הוועדות הזמניות. בשבועות הקרובים יורכבו הוועדות הקבועות וייקבעו ראשיהן במסגרת המו"מ הקואליציוני (והאופוזיציוני, כי חברי אופוזיציה יושבים בועדות, ותפקידי היו"ר של שתי ועדות נמסרים באופן מסורתי כמעט תמיד לאופוזיציה: יו"ר ועדת הכלכלה ויו"ר ועדת ביקורת המדינה). זו תקופה יחסית לא אינטנסיבית בחיי הכנסת, למעט הצעות החוק הרבות העתידות להיות מונחות על שולחן הכנסת בשבועות הקרובים. רובן המכריע לא יעברו את שלב ההנחה, אבל כל ח"כ מנוסה או בעל עוזרים מנוסים יבקש כבר עתה לאפשר לעצמו 'להרוויח' את ימי פגרת הפסח כך שימי ההמתנה של הצעת חוק על שולחן הכנסת ייספרו מוקדם ככל האפשר והוא יוכל לבקש להעלות את ההצעה לדיון (במסגרת המכסה של הסיעה), בלי שיצטרך לתת לממשלה להמשיך ולהמתין. זה כמובן לא מועיל באמת בעולם של קואליציה ואופוזיציה בלי הסכמה של ועדת השרים, אבל אחרי הכל, הצעות חוק, שאילתות,  דיונים ונאומים - אלה הם כלי נשקו של חבר הכנסת, וככל שיוכל לצבור יותר פוטנציאל - כך אולי יוכל יותר להשפיע. 

יש ויכוחים רבים על תפקידו של פרלמנט במשטר דמוקרטי מודרני. הכנסת הישראלית איננה יוצאת דופן בהקשר הזה. ברור לכל העוקבים אחריה כי עיקר עוצמתה אינה בהובלת התהליכים אלא באפשרות קיומו של שיח ושיג בהם. הובלה, ברוב רובם של המשטרים הדמוקרטיים המודרניים נעשית על ידי הרשות המבצעת. מה נשאר לכנסת? בעיקר להיות רשות מדברת, מבקרת, מדסקסת, מאזנת. קורה לעתים שהכנסת מובילה נושא, או מביאה לשינויים דרמטיים, אבל גם באותם מקרים נדירים בהם היא עושה זאת, כמעט תמיד היא פועלת כעזר כנגד הממשלה, ולא לבדה.

האומנם השיח המתנהל בכנסת חיוני ומועיל? שאלה טובה.
האם לא היה עדיף שנראה שינויים מערך היחסים בין הרשויות בישראל? שאלה טובה.
במה תורמת הכנסת לשגשוגה של מדינת ישראל, כמדינה יהודית, דמוקרטית או סתם מדינה מתפקדת ? שאלה טובה.

נקווה שהכנסת העשרים תדע לתת לשאלות האלה תשובות טובות. 

קישורים מועילים

המבקש לעקוב אחרי תפקידה של כנסת ישראל ייעזר, קודם כל, באתר האינטרנט שלה. כמה קישורים שימושיים בתוך האתר: 

(בחודשים האחרונים עלה מאגר החקיקה של מדינת ישראל - המאפשר סקירה של חוק וההיסטוריה שלו על כל תהליכיו בתוך הכנסת, בצורה נוחה ומועילה) 

עוד על פעילות הכנסת 

המבקש לראות קצת יותר ממה שהכנסת עצמה מעוניינת להראות, ואינו מסתפק בדיווחי התקשורת ויחסי-הציבור של חברי-הכנסת והממשלה, יקפיד להעזר גם באתרים אחרים:

  • התקציב הפתוח - אולי המיזם החשוב ביותר בנושא הפתיחות השלטונית בישראל כיום (שוב, מבית הסדנה לידע ציבורי). למה הכי חשוב? כי מדינת ישראל היא מדינה קפיטליסטית; מי שמבקש לדעת את תמונת הקצאת המשאבים של המדינה צריך להכיר את התקציב; הכלי המועיל ביותר בעת הזו, הוא ככל הנראה התקציב הפתוח; נדרשת עוד הרבה עשייה בתחום, אבל מהבחינה האזרחית היא תתחיל רק אם יותר ויותר אזרחים יעשו יותר ויותר מאמץ להכיר את המהלכים התקציביים שעושה הממשלה בפיקוח הכנסת. 



30.3.2015

מדינה יהודית ודמוקרטית אינה יכולה לתת לגיטימציה לתפיסה הרואה בריבוי נרטיבים אסון

נתקלתי בסטטוס המעציב הזה של גדעון סער, הסבור כי "עמדת שי פירון בעד לימודי הנכבה מוטעית מיסודה.מדינה אינה יכולה לתת לגיטימציה לתפיסה הרואה בהקמתה אסון."

לפני 20 שנה, משה ארנס, ליכודניק מזן אחר, דיבר על האפשרות של שילוב מלא של ערביי ישראל בחברה הישראלית בעוד דור אחד. על גיוסם לצבא. על שוויון זכויות מלא ומוחלט.

קו אחד מחבר את "בן ערב, בן נצרת ובני" של זאב ז'בוטינסקי ואת דבריו של משה ארנס.

הליכוד היה פעם אחר. הוא ידע להביט קדימה עם החזון הרויזיוניסטי.

אבל כל מה שנשאר הם קבוצה של פוליטיקאים פחדנים. כל מפגש עם מבט אחר על המציאות גורם לדור הנוכחי של מנהיגי הליכוד להגיב באופן ברברי ומבוהל. 

מי שבוטח בציונות מבין שאפשר ללמוד וללמד את הדרך שבה אחרים רואים את תקומת מדינת ישראל בלי לוותר על הנרטיב שלנו ובלי להתפשר על צדקת דרכנו.

בכל מלחמה יש מנצחים ומנוצחים. ברור שהסיפור של כל צד על אותה המלחמה נשמע אחרת.

אין שום סיבה, בשוך הקרבות, לא להושיט יד אל המובסים.
עוד במקורותינו נאמר "בנפול אויבך, אל תשמח".
אבל הליכוד מונהג על ידי חבורת פחדנים, הסבורים שהשכל הישר של ילדי ישראל - היהודים והערבים - לא יידע להבחין בין קיומן של השקפות עולם שונות לבין צדקת הציונות, 

אבל בואו נשים בצד את האידיאולוגיה ואת האמונה בטבע האדם. בואו נהיה פרקטיים לרגע. 
מה אתם חושבים ילמדו ילדי ישראל - היהודים והערבים - על הנושא הזה של הנרטיב הערבי לאירועי מלחמת העצמאות של מדינת ישראל - אם מערכת החינוך תמשיך לספק להם רק את הנרטיב היהודי? אין להם הורים וקרובי-משפחה בבית? 
אין להם שכנים ואנשים כריזמטיים שמטיפים במסגד ומדברים ברדיו וכותבים בעיתון ? 

האומנם גדעון סער סבור שהוא יוכל לסתום את הפיות של כל אלה שלא מחזיקים בנרטיב שלו? 

ובהנחה שלא, מה הוא חושב שיקרה? האם הפיצול בין הנרטיב בקהילה לנרטיב בבתי הספר יועיל ליחס שבין האזרח התלמיד לבין מדינתו? או שמא אולי זו עוד דרך ליצור פיצול וניכור ואיבה ? 

האמת היא שמדינה דמוקרטית ליברלית איננה יכולה לתת לגיטימציה לתפיסה הרואה בריבוי נרטיבים אסון. האמת היא שמדינה יהודית איננה יכולה לתת לגיטימציה לתפיסה הרואה בריבוי נרטיבים אסון. "אלה ואלה דברי אלוהים חיים", זוכרים? 

הדרך היחידה להתמודד עם המציאות המורכבת של ההיסטוריה הישראלית היא לא לפחד. לסמוך על הנרטיב שלנו - ולתת לו להתמודד עם נרטיבים אחרים בשדה הקרב של התודעה ההיסטורית. איך ייתכן שהמרכז והשמאל הישראליים לא פוחדים מהקרב הזה, ורק הימין הישראלי משקשק? האומנם ייתכן שדווקא שם אובדת האמונה בצדקת-דרכנו ? 

29.3.2015

What would you do differently about the middle east, standing in Obama's shoes ?

I found myself discussing The U.S policy in the middle east, facing another of those who think Obama doesn't understand the current reality. I thought differently. Maybe I can persude you too.

Put yourself in Obama's shoes for a minute.

The United states has long term interests in the middle east. It might also be that the U.S still holds noble notions regarding the area. It might even be that the U.S still percieves itself as one of the few nations that truly has to fill a certain "moral role" in international relations.

But Obama's administration has a strategic problem - it can't send serious ground forces to the middle east. The U.S hands are tied in every aspect imaginable - military, financial and political.

The violent Balkanization of many areas of the middle east, and the rise of extreme islamist powers all over the place can only be stopped by the deployment of significant ground forces. Iraq and Syria are two closely tied arenas. Do you see any nation capable of building, training, arming and commanding significant ground forces other than Iran? Furthermore, Iran has a stronger interest than the U.S itself to stop Daesh.

If Iran fails in stopping Daesh, the next domino to fall is Pakistan (which isn't the most stable domino piece on the table as it is). If Pakistan falls or if some unbribable senior Pakistani officials make ideological decisions (of the kind that assisted Bin-Laden find refuge in Pakistan), the world has to deal with Nuclear Daesh. Put yourself in Obama's shoes - with whom would you prefer to negotiate - Iran (whose need in nuclear arms is not very different from Israel's, and has been very capable in keeping its cold war with Israel and other states in a desired temperature) or Daesh (whose willingness to take the world back to barbarism has been proven beyond every reasonable doubt)?

Iraq and Syria are only two arenas. Libya is another and Yemen is another. It may very well be that others are waiting ahead. The middle east is changing. The moderate Arab states have sent repeating messages to Israel that the times have changed. Senior Arab politicians all over the middle east have stated that there are worse enemies than Israel. Israel could have taken a leading role in helping moderates around the middle east unite. Just imagine how helpful it would be for problematic key states like Jordan to "sell" the moderate views if Israel moved forward with the Palestinians. Just imagine how helpful it would for Israel itself to finally stop standing as Iran's arch-rival, instead standing as one in a group of states, objecting Iran's dominance. But BB insists to stand aside, because of arguments that will sound very lame if Israel finds itself facing a new Arab caliphate in 20 years time.

Yemen has been in a civil war for most of the 20th century. either in an active war, or in its frozen stages. It was very hard to predict who is going to come on top. It still is. The temporary success of one group at the moment is not a proof of a lack of understanding of Obama's administration. It is a proof that you can't win wars without ground forces. And behold, what happens next - a series of allies of the U.S are working together to send ground forces there with the stated support of the U.S - both intelligence (the U.S has quite a good coverage of Yemen) and logistics.

What would you do differently, facing this complicated reality, standing in Obama's shoes ?

25.3.2015

משחקים בהרכבת ממשלה - כיצד תראה ממשלתו הרביעית של נתניהו (וה-34 של מדינת ישראל) ?

היום, ב-17:30 אח"הצ ימסור יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, כבוד השופט סלים ג'ובראן, את תוצאות הבחירות הרשמיות לידי נשיא המדינה, רובי ריבלין. לאחר מכן, ב-19:30, ייפגש נשיא המדינה עם ראש הליכוד וראש הממשלה היוצא, בנימין נתניהו ויטיל עליו את תפקיד הרכבת הממשלה הבאה. 

כבוד הנשיא ריבלין יעשה כן לאחר סבב השיחות שקיים נשיא המדינה עם נציגי המפלגות אשר לימד כי 67 מחברי הכנסת העשרים ממליצים על נתניהו כמועמד להרכיב את הממשלה הבאה. המתבונן מהצד עלול לחשוב שמחכה לנתניהו מלאכה קלה, אבל המציאות רחוקה מכך. 

בממשלה הקודמת היו 22 שרים (שר החוץ נכנס לתפקידו באיחור) ו-8 סגני שרים והיא התבססה על קואליציה שהורכבה מ-5 סיעות (הליכוד, יש עתיד, ישראל ביתנו, הבית היהודי, התנועה). בהנחה שהמצב החוקי הנוכחי לא ישונה בגלל אילוצים קואליציוניים (וכבר היו דברים לעולם) הרי שבממשלה הבאה, מלבד תפקיד ראש הממשלה, יהיו 18 שרים . המשמעות היא ש-4 תפקידי שרים שהיו בממשלה השלושים ושלוש יהפכו ככל הנראה למשרדים המוחזקים בידי שרים שעיקר תפקידם הוא אחר. כלומר: לנתניהו יהיו פחות תפקידים לחלק. גרוע מזה, הממשלה הבאה תושתת, ככל הנראה, על קואליציה שתורכב מ-6 סיעות (הליכוד, כולנו, הבית היהודי, ש"ס, יהדות התורה, ישראל ביתנו) ומכאן שנתניהו צריך לרצות יותר סיעות בהרכבת הקואליציה מכפי שנדרש בממשלה הקודמת. 
תסכימו איתי שזו מלאכה כלל לא פשוטה: לרצות יותר סיעות עם פחות תפקידים. 

לנתניהו יעמדו כחודש וחצי (28 ימים + הארכה של 14 ימים) להקים ממשלה. סביר להניח שהוא יצליח במלאכה הזו, גם אם המו"מ - כמו תמיד - ייקח הרבה יותר זמן ממה שאפשר היה לצפות שיידרש ויהיו בו הרבה יותר משברים אמיתיים ומלאכותיים מכפי שתסריטאי יצירתי היה רוקח בדמיונו. 

הבה ננסה לדמיין כיצד תראה ממשלתו הטבעית של נתניהו ? (או - מה יקרה אם נתניהו יקיים את הבטחתו ויקים ממשלה לאומית ?)

ראשית - מה יש לנו לחלק ? 

נתחיל עם התפקידים המבוקשים ביותר. באילו תפקידי שרים מדובר? 
1 שר החוץ 
2 שר הביטחון 
3 שר הפנים 
4 שר האוצר     
5 שר המשפטים 
7 שר הכלכלה 
7 שר החינוך 
8 שר התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים
9 שר הבריאות
10 שר התיירות 
11 שר לביטחון פנים 
12 שר לפיתוח ענייני הנגב והגליל 
13 שר להגנת הסביבה 
14 שר הרווחה והשירותים החברתיים 
15 שר הבינוי והשיכון 
16 שר לקליטת עלייה 
17 שר החקלאות ופיתוח הכפר 
18 שר התרבות והספורט 


התיקים הבאים, שהיו בידי שרים, צפויים להפוך למשרדים המוחזקים בידי אחד השרים האמורים - 
1. משרד המדע, הטכנולוגיה והחלל 
2. משרד לאזרחים ותיקים 
3. משרד לעניינים אסטרטגיים 
4. משרד לענייני מודיעין 
(המשרד לעניינים אסטרטגיים והמשרד לענייני מודיעין  שהיו בידי השר יובל שטייניץ בכובעו כשר המופקד על יחסים בינלאומיים, הם אחד מכמה תיקים שלכאורה צפויים להפוך למשרד המוחזק בידי אחד השרים או בידי ראש הממשלה עצמו. השאלה החשובה כאן היא האם נתניהו יעניק לנאמנו, יובל שטייניץ, תיק בכיר יותר, ואם לא -  האם שטייניץ ישתף פעולה כבעבר, והאם הפטרונית של שטייניץ, רעיית ראש הממשלה, הגברת שרה נתניהו, לא תצא חוצץ להגנתו של השר. אני נוטה לשער ששטייניץ יקבל תפקיד ביצועי יותר הפעם, ו). 

תיק אחד שהיה איננו עוד - המשרד להגנת העורף שפורק בשנת 2014.  

בנוסף יהיה צורך להפקיד את המשרדים הבאים - 
1. משרד האנרגיה והמים 
2. המשרד לשיתוף פעולה איזורי 
(שניהם הוחזקו בידי השר לפיתוח הנגב והגליל, סילבן שלום) 

3. משרד התקשורת 
(הוחזק לאחרונה בידי שר הפנים, יובל ארדן; מדובר בתיק שבהחלט יכול 'להשביע' שר בפני עצמו, אם נתניהו יחליט להרחיב את הממשלה) 

4. משרד  לשירותי דת 
5. משרד לירושלים והתפוצות 
(הוחזקו בידי שר הכלכלה, נפתלי בנט) 

מה אנחנו יודעים בודאות קרובה על מבנה הממשלה והקואליציה שנתניהו צפוי להקים ? 

ראשית, ננסה לחשב את מפתח החלוקה: 
גודל השותפות
הליכוד: 30 
כולנו: 10 
הבית היהודי: 8 
ש"ס: 7 
יהדות התורה: 6 
ישראל ביתנו: 6 
בהנחה שנתניהו לא ינסה לצרף עוד מפלגה פנימה ואכן יעמוד בדיבורו ויקים ממשלת ימין מדובר בסך 67 מנדטים, בחלוקה ל-18 תיקים, מקבלים מפתח ראשוני של  3.722 . כלומר, אפשר לדבר על המפתח הזה, או על מפתח של 4 ח"כים לשר או 3.5 לשר ואף 3 ח"כים לשר. אפשר גם לדבר על מפתח אחד לליכוד - לב הקואליציה - ומפתח אחר לסיעות האחרות. הסיעות האחרונות יטענו שאכן צריך לדבר על מפתחות שונים, וכי המפתח של הליכוד צריך להיות קטן יותר- כי הליכוד מקבל את תפקיד ראש הממשלה. אפשר גם לדבר על סוג אחר של מפתחות שמבדיל בין הסיעות שיכולות להפיל את הקואליציה בכל רגע (כולנו, הבית היהודי וש"ס), לעומת הסיעות שאין להן כוח כזה (יהדות התורה וישראל ביתנו). 

לאור ריבוי המפתחות, בואו נלך על המפתח הראשוני (איזשהו מפתח צריך לבחור, לא?): 
הליכוד מקבל 8 שרים 
כולנו מקבלת 2 שרים (ושארית גבוהה בחלוקה)
הבית היהודי מקבלת 2 שרים 
ש"ס מקבלת 2 שרים 
יהדות התורה מקבלת שר אחד (ושארית גבוהה בחלוקה) (השר יומר בסגן שר כשתפקיד השר נותר אצל ראש הממשלה)
ישראל ביתנו מקבלת שר אחד (ושארית גבוהה בחלוקה)

סה"כ: 16 שרים. כלומר, אם נתניהו רוצה, הוא יכול להפתיע את כולם עם הממשלה הכי קטנה שראינו כאן כבר הרבה מאוד שנים. הוא יעניק לכל המפלגות עם שארית גבוהה בחלוקה סגן שר, ולליכוד עוד סגן שר אחד. הוא גם יכול לשמור על אותו מספר סגני שרים שהיו בממשלה הקודמת (8), ועדיין לצאת 'יותר חסכן' מכל קודמיו.
אבל לבנימין נתניהו יש עוד אינטרסים. אולי החשוב שבהם הוא לוודא שיש לו רוב בטוח בממשלה (בניגוד לרוב שנשען על הצבעתו שלו, שעלולה לסבך אותו בצרות במצבים שונים עם הקהילה הבינלאומית או ציבור בוחרים כזה או אחר) ולכן סביר להניח שהליכוד ירצה לפחות עוד שר אחד, אם לא שניים. בגלל 'החמדנות' הזו (כפי שבוודאי יטיחו בו שותפותיו) הוא יצטרך לפצות את הסיעות האחרות בסגני שרים.
עוד צריך לקחת בחשבון ש-2 סיעות מאוד רוצות את תפקיד יו"ר ועדת הכספים - כולנו ויהדות התורה (או לפחות אומרות את זה). סביר להניח שלפחות עבור אחת הסיעות האלה (יהדות התורה) תפקיד יו"ר ועדת הכספים שקול (אם לא יותר מזה) לתפקיד של שר.
עוד צריך לקחת בחשבון את האילוצים של המפלגות האחרות שלדעתי יביאו לפריצת המסגרת של סגני השרים

אם ניקח את זה בחשבון, נוכל להציע תרחיש שנראה סביר למדי לחלוקה הבאה:
הליכוד: 10 שרים וסגן שר. 
כולנו: 2 שרים ו-2 סגני שר. 
הבית היהודי: 2 שרים ושני סגני שר. 
ש"ס: 2 שרים וסגן שר. 
יהדות התורה: סגן שר (תפקיד השר אצל ראש הממשלה), סגן שר נוסף  ויו"ר ועדת הכספים.
ישראל ביתנו: שר וסגן שר. 
סה"כ: 18 שרים (אחד לא מאוייש) ו-9 סגני שרים. 

ואם כבר מנחשים, אולי נציע גם את האנשים שייאיישו?
מה שנראה בטוח למדי
ראש ממשלה בנימין נתניהו [ליכוד]

שר הביטחון משה יעלון  [ליכוד]
שרת התרבות והספורט מירי רגב [הליכוד] 
שר לפיתוח הנגב והגליל סילבן שלום [הליכוד]
שר הכלכלה גלעד ארדן [הליכוד] 
שר החינוך יובל שטייניץ  [הליכוד]
שר התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים ישראל כץ [הליכוד]
שר לקליטת עליה זאב אלקין [הליכוד]
שר המשפטים בני בגין [הליכוד]
השר להגנת הסביבה  צחי הנגבי [הליכוד]
שר התיירות יריב לוין [הליכוד]
שר האוצר משה כחלון  [כולנו]
שר הבינוי והשיכון יואב גלנט [כולנו]
שר הפנים אריה דרעי [ש"ס] 
שר הרווחה והשירותים החברתיים יעקב מרגי [ש"ס]
שר החוץ נפתלי בנט [הבית היהודי]
שר לביטחון פנים איילת שקד [הבית היהודי] 
שר החקלאות אביגדור ליברמן [ישראל ביתנו]
סגן שר בריאות (בתפקיד שר) משה ליצמן [יהדות התורה] 

סגן שר במשרד ראש הממשלה - מקשר בין הממשלה לכנסת אופיר אקוניס [הליכוד]
סגן שר במשרד הרווחה אלי אלאלוף [כולנו] 
סגן שר במשרד החוץ מיכאל אורן [כולנו]
סגן שר במשרד החינוך מאיר פורוש [יהדות התורה] 
סגן שר במשרד האוצר משולם נהרי [ש"ס]
סגן שר במשרד הביטחון אורי אריאל [הבית היהודי] 
סגן שר במשרד ראש הממשלה אלי בן דהן  [הבית היהודי] (שיהיה מופקד על משרד הדתות)
סגן שר במשרד לקליטת עליה סופה לנדבר [ישראל ביתנו] 

אם כבר דיברנו על הממשלה, בואו נשער כמה השערות לגבי הכנסת:
אחרי הכל, חלוקת התפקידים איננה מסתכמת גם בממשלה. יש בתוך הכנסת כמה וכמה תפקידים עתירי-כוח ונחשקים.
נראה לי שאפשר להניח כבר עתה, במידה רבה של ביטחון, את האיוש של התפקידים הבאים: 
יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין [הליכוד] 
יו"ר ועדת הכספים משה גפני [יהדות התורה]
יו"ר ועדת הפנים יצחק כהן [ש"ס] 
יו"ר ועדת חוץ וביטחון אבי דיכטר [הליכוד]
יו"ר ועדת עבודה ורווחה ובריאות חיים כץ [הליכוד] 

עוד אפשר להניח שמבחינת האופוזיציה, נראה את ההכרעות הבאות: 
יו"ר ועדת ביקורת המדינה עאידא תומא סלימאן  [הרשימה המשותפת] (כנראה ברוטציה עם חברי-כנסת אחרים מהסיעה)
יו"ר ועדת הכלכלה איתן כבל [העבודה] (כנראה ברוטציה עם חברי-כנסת אחרים מהסיעה)
(המאבקים הסיעתיים והפרסונליים באופוזיציה בין 3 הסיעות הגדולות - העבודה/המחנה הציוני, הרשימה המשותפת ויש עתיד על התפקידים המעטים השמורים מסורתית לאופוזיציה, צפויים להיות מעניינים לא פחות מתהליך הרכבת הקואליציה)

עד כמה התרחיש/הניחוש הזה לא מדוייק?
זהו כמובן תרחיש אפשרי אחד מני רבים. אפשר להניח שבתורת ניחוש הוא די לא מדוייק, למרות הנתונים הרבים שנלקחו בחשבון בהכנתו. הבה ננסה לבחון את החולשות שלו: 

1. בנימין נתניהו נוטה להיות נדיב במו"מ עם הסיעות האחרות באופן שלא אחת בא על חשבון סיעתו שלו. וזה כנראה לא במקרה אלא חלק משיטה שנועדה לוודא שלא יקומו כנגדו - מתוך מפלגתו שלו - אנשים שעלולים להאפיל עליו או לאיים על מנהיגותו. 

2. לסיעות האחרות יש בעיות משלהן. אריה דרעי, למשל, צפוי להיתקל בבג"ץ על מינויו. מאחר התקופת הקלון כבר עברה, אפשר להניח שאין עילה משפטית של ממש שתמנע את מינויו וההתנגדות בהעדר מסד טוב יותר להיסמך עליו מאשר things that are not done (שבישראל עושים כל הזמן) כנראה תידחה. אבל אם בג"ץ יפתיע בהלכה חדשה, יהיה מעניין לראות את ההתארגנות בתוך ש"ס לעניין (חוק חדש? אריה דרעי כיו"ר ועדה בכנסת כדי לשקם את דימויו הציבורי ? מינוי של אריה דרעי לתפקיד שר שאיננו טעון כל-כך, כמו שר החוץ?) 

נפתלי בנט מוצא עצמו במצב קשה ביותר בתוך הסיעה שלו. אורי אריאל ותקומה לא 'סיפקו את הסחורה' אבל הם מצפים לתמורה. לכאורה - אם יש סיעה שתבקש מפתח שייתן לה יותר מכפי חלקה בכנסת - זוהי הבית היהודי. זאת, אלא אם בנט מבקש להתמודד עם אורי אריאל - ראש בראש - כמה שיותר מוקדם. התמודדות כזו עשויה להביא לפיצול כבר בשלב המוקדם הזה. האומנם יקומו אורי אריאל ובצלאל סמוטריץ' ויפרשו ? קשה להעריך כרגע, במיוחד כששתי הסיעות יודעות שללא שינוי של אחוז החסימה, לתקומה אין עתיד ללא שותפות. השיקולים משליכים גם על נתניהו. עיקר בעייתו של נתניהו - בלעדי הבית היהודי הוא חייב ממשלת מרכז. אומנם זה לא כל-כך נורא במישור הבינלאומי, ובכל זאת, הבית היהודי היא שותפה טבעית ואם נתניהו אכן פועל על סמך אידיאולוגיה, בקדנציה הקרובה הוא צריך את הבית היהודי בפנים. בעיה נוספת היא שבנט רוצה תפקיד בכיר (כדי לא לפגוע בדימויו בתוך הציבור שלו ולהמשיך ולבנות את הקמפיין העתידי שלו לראשות הממשלה). תפקיד בכיר במצב הנוכחי, בהנחה שתיקי הביטחון, הפנים והאוצר אינם פתוח למו"מ, הוא רק תיק החוץ. האם בנט יהיה מוכן לשבור את הכלים אם לא יקבל תיק בכיר ? ובמצב הזה, מי יהיה הראשון שימצמץ - נתניהו או בנט ? 

בין יהדות התורה, ש"ס והבית היהודי צפוי קרב לא פשוט על משרד הדתות. רוב הסיכויים הם כי המשרד ישוב ויופקד בידי ראש הממשלה. אבל האומנם יסכימו ש"ס ויהדות התורה כי הבית היהודי תשוב ותקבל את סגן השר שיהיה אחראי על המשרד? 

מעמדו של אביגדור ליברמן הוא לכאורה החלש מכולם. ובכל זאת, נתניהו צריך אותו כדי להימנע ממשלה צרה במיוחד וליברמן צריך אותו כדי לא לגווע באופוזיציה. עד כמה מוכן ליברמן ומוכנה הסיעה להתפשר? הנחת היסוד שלי היא שלא מעט, מתוך התפישה הפרקטית של המציאות המאפיינת את הסיעה (שמאז הקמתה לא היתה כנסת אחת בה לא היתה בקואליציה, לפחות חלק מהזמן). ההנחה שישראל ביתנו תהיה הגמישה מכל במו"מ הקואליציוני היא סבירה, אבל חשוב לזכור שאחרי תוצאות הבחירות האחרונות המפלגה צפויה להיכנס למהלך של חשיבה מחדש וכנראה גם מיתוג מחדש. האומנם המהלך הזה ייעשה בצורה המיטבית מתוך הקואליציה בכל מחיר? לאביגדור ליברמן הפתרונים. 

3. הממשלה ה-32 האריכה ימים יותר מהממשלה ה-33. היא היתה אחת מ-3 ממשלות בסה"כ בהיסטוריה של מדינת ישראל אשר כיהנה לפחות 4 שנים רצופות. אומנם היא נהנתה מהצטרפותה של קדימה בראשות שאול מופז (שבוודאי מתחרט על הצעד ההוא, בחוכמה שלאחר מעשה) אבל סביר להניח שבמבט לאחור פחות נוטים לראות את הטריקים והשטיקים ויותר את התמונה הגדולה - והממשלה ההיא היתה הגדולה ביותר בתולדות מדינת ישראל, עם 30 שרים. מבט אופטימי קדימה עשוי לשכנע את נתניהו לנסות ולהרכיב ממשלה רחבה (כולל התיקון הנדרש בחוק היסוד), בתקווה שהתפקידים "ינעלו" את הסיעות החברות בקואליציה בתוך הממשלה, והויתור על הכסא ימנע את הסיכון של התפוררות מוקדמת מדי של הקואליציה. מצד שני, מבט פסימי קדימה יזכור שיש עתיד עתידה לתקוף את הנושא הזה מהאופוזיציה, וסביר להניח שיאיר לפיד יידע לעשות מהעניין הזה מטעמים. כשהאפשרות של בחירות בעוד שנתיים פחות או יותר היא לא לגמרי בלתי-ריאלית, נתניהו יצטרך להחליט האם הרחבת הממשלה היא יותר סיכון מסיכוי. 

4. הלקח הצורב ביותר של בנימין נתניהו מימי ממשלתו הראשונה הוא הקושי שבהיותו הגורם השמאלי ביותר בממשלתו. לכן גם בממשלתו השניה וגם בממשלתו השלישית הוא דאג - קודם כל - לאגף השמאלי שלו (על פי הסדר - העבודה, קדימה, התנועה). בהתחשב בכך שיצחק הרצוג יודע שלמרות כל הקולות היפים, אם העבודה לא תיכנס לממשלת אחדות בשנה הקרובה, הוא עתיד למצוא עצמו בהתמודדות על מעמדו (שעל פי ההיסטוריה תסתיים בהדחתו והחלפתו במנהיג/ה אחר/ת), הרי שלנתניהו יהיה עם מי לדבר. 
כולנו איננה חיפוי שמאלי טוב, בגלל חוסר העניין המוצהר שלה בקידום התהליך (בניגוד לעמדותיה לגבי סוף התהליך, התאורטי כל כך). יש עתיד איננה אפשרות בגלל יחסיה הנוכחיים עם ש"ס ויהדות התורה. כך שהרצוג יוכל להשיג עסקה יפה מבחינת תפקידים, אם יתעקש להיכנס ואם יצליח לעשות כן בניגוד לקולות המתנגדים בנחרצות מתוך מפלגתו שלו (ובניגוד לשכל הישר, שהרי אם היה גורם שדירדר את מפלגת העבודה בעשור וחצי האחרונים, היתה זו התעקשותה לשבת בממשלות אחדות בהן היא לא ביטאה את קולה כלל ועיקר). ראוי להעיר שמבחינת האינטרס הלאומי, בלי קואליציה כזו, ממשלת נתניהו עלולה להיות הראשונה בהיסטוריה של ישראל המובילה את המדינה אל תוך משטר סנקציות בינלאומי. ההתנהלות של ארה"ב בשבוע האחרון מעידה היטב שמבחינתה הזיגזוג של נתניהו לא יישאר סתם עניין של בחירות, אלא עתיד ללוות את כל כהונתו. הוא יידרש לעשות ולא רק לדבר. האם יוכל לעשות עשייה מדינית עם קואליציה המושתתת על הבית היהודי וישראל ביתנו (בגלגולה הימני הקיצוני הנוכחי)? 

5. בקואליציה הטבעית שלו, נתניהו יהיה תלוי - בכל רגע נתון - ב-3 סיעות שונות:

  • כולנו
  • הבית היהודי
  • ש"ס

שתי הראשונות יוכלו, כל אחת בפרישתה, להפוך את הממשלה לנשענת על קואליציית מיעוט. ש"ס תוכל להפוך בפרישתה את הממשלה לנשענת על קואליצייה של מחצית הכנסת (בהתחשב בהוראות חוק המשילות על אי-אמון קונסטרוקטיבי, פרישה של ש"ס היא הרעה הפחותה מה-3, אבל העוצמה שיקבל כל ח"כ יחיד בכל הקואליציה תהיה נוראה מבחינת ראש-הממשלה). התוצאה היא חד-משמעית: נתניהו חייב למקד את המו"מ הקואליציוני ב-3 המפלגות האלה, והוא יהיה חייב לנהל את הקואליציה בזהירות וברגישות ובצורה מדוייקת שלא אפיינה אותו עד כה. מבחינות רבות זה אתגר פוליטי עצום, וספק אם יש כיום בכנסת פוליטיקאי שמסוגל לו. נוכח המצב הזה, זה לא יהיה מפליא אם נתניהו, כפי שכתבתי כבר יעשה כל שביכולתו להגיע "לקואליציה גדולה יותר, או לשמר על יחסים טובים עם סיעות שמחוץ לקואליציה (בדרך שבה עשו זאת בזמנו ראשי הממשלה אריאל שרון ואהוד אולמרט). "

6. בסוף היום, המינויים האלה נוגעים באנשים. מה הם רוצים ? מה הם מוכנים לקבל? ידוע שאדם תופש את עצמו כעשיר או עני באופן יחסי ולא מוחלט. ובשפה פוליטית - איזה תפקיד יהיה מוכן לקבל ישראל כץ כשהוא יודע שגלעד ארדן זכה במשרד פלוני? ומה תהיה עמדתו של יריב לוין כשיידע שצחי הנגבי זכה במשרד אלמוני? לבנימין נתניהו תהיה דרך לתגמל את השרים שיהיו ממורמרים, על ידי שיתופים בקבינטים 'הנחשבים' יותר, אבל אחד השיקולים בקביעות האישיות, מעבר לרצון לתגמל נאמנים, לקרב או לשלוט ביריבים ולנקום באויבים הוא הרצון שמי שקיבל תיק יידע להעריך אותו ויידע להפגין נאמנות לראש הממשלה שהעניק לו את התפקיד. מי מהמועמדים יעמוד לפני הצעתו של ראש-הממשלה ויידע לדרוש תפקיד אחר, 'או שיישב בספספלים האחוריים' ? בהקשר זה, נזכיר דבר נוסף שאנחנו כבר יודעים, כקרוב לודאי: חברי הליכוד העתידים להיות שרים יהיו האחרונים לדעת זאת. בכל הפעמים הקודמות בהן נתניהו התפנה למינויים בתוך הליכוד, הוא הגיע לכך רק אחרי שהגיע להסכמים עם כל חברות הקואליציה האחרות. הנחתי שנתניהו ירצה לשמור לעצמו לשלב הזה, האחרון והמפרך, כמה שיותר תיקים. האם הוא יצליח בכך ? 

לפני סיום
אם עד כה לא שכנעתי את המצפים להודעה מהירה על הרכבת הממשלה במורכבות הקשר המצפה להתרתו על ידי בנימין נתניהו, אזכיר דוגמא מהעבר, כדי לסייע בגיבוש ציפיות מציאותיות יותר: בחירות 2013 ותוצאותיהן.

הבה נקווה שהפעם התוצאה תהיה יציבה יותר ותעניק למדינת ישראל את הממשלה הראויה לה - כזו המושלת באחריות, בהוגנות ומנתבת את המדינה לעתיד הטוב ביותר האפשרי. 



24.3.2015

התנצלותו של נתניהו

בנימין נתניהו התנצל לפני קבוצה נבחרת של נציגי המיעוטים בישראל על התבטאותו כלפי ערביי ישראל בבחירות: "אני יודע שהדברים שאמרתי לפני ימים אחדים פגעו בחלק מאזרחי ישראל, פגעו בערביי ישראל. לא היתה לי שום כוונה שכך יהיה. אני מצטער על כך".

מה אפשר להגיד על התנצלות כזו? 
  1. ראשית, כמובן, שהיא ניתנה בפורום הלא נכון. כידוע לבנימין נתניהו, מפלגה מסויימת זכתה לרוב מכריע בקרב ערביי ישראל. היא לא הוזמנה לאירוע הזה. מדוע? אם כבר מתנצלים, ראוי לעשות זאת אל מול האנשים שמייצגים את הציבור שבו פגעת, לא ? מה מטרת ההתנצלויות האלה ? לשקם את אמון הציבור הערבי בראש הממשלה שלהם? לסייע לו ביחסיו עם ארה"ב? לסייע לו ביחסיו עם הקהילה הבינלאומית? 
  2. שנית, למה בדיוק התכוון נתניהו כשאמר את מה שאמר? קשה שלא לתמוה באשר למודעותו של נתניהו לההשלכות של ההתבטאות הזו. דמיינו לעצמכם - אתם ראש ממשלה שמתמודד על קדנציה נוספת. היום הוא יום הבחירות. אתם מבקשים להמריץ את מצביעיכם לבוא אל הקלפי. אתם  אמרתם, רק לפני שנתיים 'לא ידעתי עד כמה הסבל במגזר נורא'. אתם הקפדתם להשקיע מיליארדים בפיתוח המגזר הערבי. אתם יודעים כמה מתוחים היו יחסי יהודים-ערבים בישראל בקיץ האחרון בעקבות חטיפת ורצח השלושה, חטיפת ורצח מוחמד אבו ח'דיר ומבצע צוק איתן. ועל הרקע הזה, כראש ממשלה מכהן וכמי ששואף לשוב ולכהן כראש ממשלה, אתם בוחרים לדרבן את מצביעיכם באמירה: "המצביעים הערבים נעים בכמויות אל הקלפי" ?!? האומנם אתם מאמינים שערביי ישראל הם שווי זכויות? איך ייתכן שבחתרם להתייחס כך לקבוצה האתנית המסויימת הזו? ואם אתם לא מאמינים שהם שווי זכויות, האם אתם באמת יכולים להיות ראש הממשלה שלהם ?
  3. ואחרון - זו איננה ההתנצלות הראשונה של נתניהו על התנהלות הליכוד במערכת הבחירות האחרונה. הוא כבר התנצל על הסרטון שהשווה בין עובדים מאורגנים לבין פעילי חמאס. הוא כבר הספיק לזגזג לגבי השאלה האם הוא תומך או מתנגד או תומך ברעיון המדינה הפלסטינית. סוף מעשה במחשבה תחילה? 
השאלה החשובה באמת נותרה בעינה: איך ייראו פניה של מדינת ישראל אחרי עוד קדנציה של אדם שהוא כנראה אחד (או יותר) מהבאים:
  1. גזען. 
  2. מוכן לעשות את כל מה שנדרש כדי להצליח פוליטית, גם אם המחיר הוא המשך ריסוק המרקם השביר והרגיש של יחסי יהודים ערבים והגדלת השנאה בחברה הישראלית.  
  3. שאינו לא מתכנן את מהלכיו קדימה בפרוטרוט ובתבונה. 
  4. שנלחץ, שנתפס לפאניקה ומאבד עשתונות
  5. כל התשובות נכונות. 

אחרי 3 כהונות כראש-ממשלה, אפשר היה לצפות מבנימין נתניהו שהוא יידע להתמודד טוב יותר עם המצבים האלה. אבל יותר מכל, מזכיר נתניהו הרביעי את נתניהו הראשון בשלהי כהונתו. היו לו רגעים יפים מאלה. האומנם תבייש זקנתו את נעוריו ? עוד לא מאוחר לקוות להפתעות. 


23.3.2015

הבחירה של יש עתיד מעלה ספקות באשר לעתידה

הבחירה הזו, יש לציין, איננה מובנת מאליה (גם אם היא נראית סבירה בעיני מנהיגה, יאיר לפיד, השואף לנייטרליות).

נציגת התנועה, יעל גרמן הצהירה כי "פנינו לאופוזיציה ומשם אנחנו נשרת את קהל הבוחרים שלנו וכל ציבור הבוחרים". אם ממילא יש עתיד יודעת שהיא כנראה הולכת לאופוזיציה, האם זו הדרך להתחיל לגבש אופוזיציה לוחמת? האם באמת יש מקום להתנהלות הזו, של להימנע מראש מלקחת חלק במשחק הפוליטי? 

לטעמי, הרבה יותר נכון היה לבוא בדין ודברים קודם לכן עם המחנה הציוני, הרשימה המאוחדת ומרצ ולהמליץ על מועמד אחד, מקובל על כולם, שיהיה המתחרה לנתניהו.

זה לא היה חייב להיות יצחק הרצוג. עדיף היה לבחור מועמד שיגרום לנתניהו דפיקות לב, ויציג בפני המערכת הפוליטית אלטרנטיבה ריאלית.

זה היה יכול להיות, למשל, משה כחלון.

גם אם הוא עצמו לא היה רוצה בכך.

תפקידה של אופוזיציה הוא לשוב ולהזכיר לרוב שיש אלטרנטיבות לדרך שלו. והתפקיד הזה לא מתחיל רק כשקמה ממשלה - הוא מתחיל הרבה קודם לכן. 

כאשר יש עתיד מתנערת מהתפקיד האופוזיציוני הזה ומעדיפה לשתוק, היא מעלה אצלנו ספק - האומנם היא מסוגלת למשימה הזו?

 אומנם, פעם, בעבר, ראינו את אחד הגלגולים הקודמים של מפלגת מרכז חילונית - שינוי בראשות אברהם פורז וטומי לפיד - יושבת באופוזיציה והודות לפעילותה צוברת מומנטום חיובי הודות לכך שהביא להישג בבחירות שלאחר מכן.אבל זה היה לפני ששינוי נכנסה לממשלה וניסתה לשנות. אחרי שהיא ניסתה לשנות וחזרה לאופוזיציה היא גילתה שבבחירות לאחר מכן הדברים נראו אחרת.

יש עתיד ניצבת בפני אתגר דומה יותר לזה של שינוי שלאחר הכהונה בממשלה מאשר לזה של שינוי האופוזיציונית. יש עתיד כבר ישבה בממשלה, עכשיו היא תתנסה, לראשונה, בעבודה אופוזיציונית. עכשיו יתנסו חבריה, לראשונה, בפעילות פרלמנטרית בלי כוח בועדת השרים לענייני חקיקה, בלי שרים שנותנים רוח גבית לחברי הכנסת. בלי שליטה בתיקים מרכזיים כמו האוצר, החינוך, הבריאות והרווחה. 

יש כמובן אפשרות שנראה שכל חברי הסיעה יעבדו קשה בצורה דומה לקמפיין הבחירות הנמרץ והאינטנסיבי של המפלגה. שכולם יתגלו ככאלה המסוגלים ללמוד מחברי כנסת דוגמת דב חנין - ויראו לכולנו שהם יכולים לעבוד קשה ולהצליח לשנות גם מהאופוזציה.

אבל יש גם אפשרות אחרת. שבדומה לרבים וטובים - הפער בין העוצמה הקואליציונית לחולשה האופוזציונית, יביא את חברי יש עתיד להפוך לקולות הקוראים ממדבר האופוזיציה. 

כרגע לפחות, הבחירה בהתנהלות פאסיבית בתהליך הרכבת הממשלה, איננה מבשרת טובות. 
וכשמוסיפים את זה להתנהלות הלא-מוצלחת של יש עתיד בתהליך הרכבת הממשלה הקודמת, ומחברים את הנקודות, בהחלט אפשר להיות פסימיים לגבי עתידה של המפלגה הזו. 

וחבל.

אין סיבה לגאווה הגדולה

הרשימה המשותפת יצאה מהפגישה עם נשיא המדינה, ראובן ריבלין, בלי להמליץ על אף מועמד. ביציאה מהפגישה אמר יו"ר הרשימה, איימן עודה כי "אנחנו הגענו לנשיא המדינה בתחושה של גאווה גדולה יחד. בפעם הראשונה אנחנו הסיעה השלישית בגודלה. הדפנו את הגזענות בגישה דמוקרטית למהדרין. הדפנו את הניתוק בתפיסה של חיבור. ראינו בבנימין נתניהו בן אדם מסוכן. הוא מסוכן לדמוקרטיה, הוא מוביל להסלמה אזורית ומקדם חוקים גזעניים. ביקשנו מהנשיא שיוקיע את האמירה שלו, והוא הוקיע אמירה של 'אחד בכיר'. רצינו שהוא ינקוב בו שמית. לא המלצנו על אף אחד". 

הכי רחוק  שיו"ר הרשימה עודה וח"כ זחאלקה ההינו ללכת הוא לומר שאם הנשיא יטיל את הרכבת הממשלה על הרצוג הם ישקלו אם לתמוך בו. 

ככה לא מתנהגים נציגי הרשימה השלישית בגודלה בכנסת. ככה לא מתנהגים אנשים שמבקשים לנצל את הכוח הפוליטי שהופקד בידם כדי להיטיב ככל האפשר עם ציבור בוחריהם. זו התנהלות ילדותית של אנשים הממשיכים לשחק בנדמה לי. נדמה להם שאם הם ימשיכו לשבת בצד, יקרה משהו טוב. הם צריכים לקחת כמה שיעורים מיהדות התורה. לעקוב אחרי ההיסטוריה של המפלגה הזו ולראות כיצד לאט לאט למדה יהדות התורה כיצד הישיבה בקואליציה, קבלת תפקידי ועדות, וכניסה לממשלה, מאפשרת לרשימה לסייע לציבור בוחריה בדרך האפקטיבית ביותר. 

לא מגיעים למקום הזה ביום אחד או בשעה אחת. מגיעים אליו אחרי שלאט לאט מבהירים לכל המעורבים שלמפלגה יש שאיפות לקבל כוח פוליטי משמעותי - ולא רק לדבר. אבל כשבוחרים לשבת ולדבר, ונרתעים מעשייה שתבהיר את זכותם של ערביי ישראל, 20% מהאזרחים, להביע את דעתם בתהליך הרכבת הממשלה, רק מחזקים את מה שהיה קודם. אפילו עם 13 מנדטים, הערבים יושבים בצד ולא רוצים לשחק. ואם זה מה שהם אומרים, איך הם מצפים לשנות את התפישות של רבים (מדי) בחברה הישראלית שחושבים שאסור לשתף את הערבים בקואליציה? למי הם מחכים ? מי יציל אותם? 

להתנהלות הזו יש משמעויות מרחיקות-לכת מבחינת הרשימה. גם כך, מידת הלכידות שלה היא נמוכה. אם היא לא מסוגלת להתאחד אפילו לעשייה סימבולית שתכליתה הבהרה שערביי-ישראל רואים ברורות את זכותם להיות מעורבים בתהליך הפוליטי, אינם חוששים מדחיה ומגזענות, ונכונים להאבק על מידת מעורבותם, כיצד הם יתמודדו עם קרבות היומיום הקשים המחכים להם בכנסת, אל נוכח קואליציה וממשלה לעומתיות? הרי לא יחכו להם שם אנשים שמידת מחוייבותם לקידום שוויון-הזכויות של המגזר הערבי ידועה ומפורסמת. יחכו להם שם אנשים תחת ראש הממשלה שהיה מוטרד מכך שמצביעים רבים מדי ממוצא ערבי מצאו לנכון ללכת אל הקלפי. האם הם סבורים שעכשיו, אחרי שניצח, הוא יעמול כדי לקדם את ציבור בוחריהם ויאפשר להם לנוח על זרי הדפנה? עבור הרשימה הערבית כל יום במהלך הקדנציה הקרובה יהיה מאבק לא פשוט שבו יידרשו חברי הסיעות השונות להעדיף את המאחד על פני המפריד. אבל אם כבר בשלב הראשון הזה של אחרי הבחירות, הם לא מסוגלים ליצור ברית שרואה ברורות את האינטרס ארוך הטווח של ציבור בוחריהם, הרי שבעתיד זה רק יהיה יותר ויותר קשה... 

באיזו נקודה נראה את הרשימה המשותפת מתפרקת? קשה לדעת. אולי היא עוד תפתיע אותנו. אבל אני סבור שאת הקרע הראשון ראינו היום, בבחירתה של הרשימה לא לעשות אלא לשתוק. 

19.3.2015

נתניהו שוב נסוג (הפעם - מהתנגדותו למדינה פלסטינית)



רגע... הוא לא אמר בראיון ממש ממש לא מזמן שלא תקום מדינה פלסטינית?


אבל עכשיו הוא משנה את דעתו. שוב. למה ? 

ההסבר ההגיוני היחיד הוא שנתניהו לא בנה אסטרטגיית יציאה מהמצב שבנה בתעמולת הבחירות שלו. 
אז עכשיו הוא בונה אותה. 

הוא חייב להכחיש את שהצהיר קודם לכן. אחרי הכל, מה שאפשר להגיד לאזרחי ישראל זה לא מה שאפשר להגיד לעולם. בניגוד לדימוי מלא-העוצמה שהוא הציג במהלך מערכת-הבחירות, בעולם 'האמיתי' ראש הממשלה של מדינת ישראל תלוי - מאוד - ברצונה הטוב של ארה"ב. 

מערכת הקרבות הדיפלומטיים שמנהלת הרשות הפלסטינית נבלמה עד כה בנקודות המפתח רק הודות לנכונות של ארה"ב לגונן על ישראל. בלי המטריה הדיפלומטית של ארה"ב, ישראל היתה מוצאת את עצמה במהלך השנים האחרונות, בתקופה שהחלה במתקפה הדיפלומטית הפלסטינית לקראת ספטמבר 2011, במצב דומה לזה של דרא"פ לפני ביטול האפרטהייד. 

עכשיו, ארה"ב מבהירה שנוכח דבריו של נתניהו עצמו, יש צורך במחשבה מחדש על עמדתה לגבי המדינה הפלסטינית. כי היא שוקלת להסיר את הווטו באו"ם על הקמת מדינה פלסטינית, לתמוך בהחלטה של מועצת הביטחון שתכיר בגבולות של המדינה וכן תכיר בעצמה במדינה פלסטינית. השלכות הרוחב של התנהלות כזו מצד ארה"ב עלולות להיות איומות מבחינת ישראל. מאז בחירתה המפתיעה של ארה"ב בהנהגת אובמה להעניק לנתניהו הגנה מפני הקמפיין הפלסטיני להכרה בינלאומית במדינה הפלסטינית (שהחל ב2011) ישראל נהנית ממצב שתלוי - כחוט השערה - ברצונה הטוב של ארה"ב.

התזמון לא היה יכול להיות גרוע יותר. גם כך נראה שארה"ב שוקלת מחדש את מערך הבריתות שלה במזרח התיכון. ארה"ב צריכה מזרח תיכון יציב בגלל האינטרסים שלה עצמה. ישראל לא יכולה לבצע עבורה את כלל משימות הייצוב להן ארה:ב נדרשת ואינה רוצה לבצע בעצמה - בלוב, בסוריה, בעיראק, ובמפרץ הפרסי.מהפרספקטיבה של ארה"ב היא לא יכולה לקבל עוד את הדוקטרינה של ישראל בת בריתה, המעצמה החזקה ביותר במזה"ת. מבחינת ארה"ב יש הכרח במזה"ת חדש שבו מצרים, ישראל, איראן וערב הסעודית מתקיימות במקביל כמעצמות אזוריות המשליטות סדר. וב-pax americana הזה יש הכרח בפתרון הבעיה הפלסטינית, כדי לתמוך ביציבות במצרים, כדי לוודא שירדן תישאר יציבה ולא תצטרף לדומינו של דעא"ש, וכדי לנסות וליצור רוח גבית למדינות המתונות של המזרח התיכון.

זה יכול להסביר למה ארה"ב וישראל לא רואות עין בעין את רמת הפיקוח הנדרשת על תוכנית הגרעין של איראן. זה בוודאי מסביר למה ארה"ב לא תקבל עוד את ההתנהלות של נתניהו. וכל זה היה נכון עם כל נשיא אמריקאי, אבל הנשיא הספציפי הזה הותקף אישית על ידי נתניהו בראשית החודש הזה, בנאום הקונגרס המשותף. לברק אובמה נותרו כשנתיים בתפקידו כנשיא ארה"ב. אם הוא אנושי, הוא לא ייתן לנתניהו להמשיך ולשחק בו. ולמרבה הצער, יש לו את הסמכויות הנשיאותיות לעשות את מה שהוא צריך. ואם מה שהוא רוצה לעשות מבחינה אישית נתפש כזהה למה שטוב לארה"ב מבחינה מדינית (על ידי חלק מהאנליסטים) ואם זה נתפש כמוסרי על ידי חלק מהציבור, איזו סיבה יש לו לא לעשות זאת? 

ולתוך הקלחת הזו הוסיף נתניהו את הבטחתו שלא תקום מדינה פלסטינית בכהונתו כראש ממשלה. ועכשיו הוא חייב לפעול. אם הוא חפץ לשקם את היחסים עם ארה"ב, הוא חייב לעשות את כל מה שצריך כדי להסביר וכדי לשכנע וכדי לתקן את שקלקל. 

אז נתניהו בונה - באיחור - אסטרטגיית יציאה. האם הוא חושב שהיא באמת תצליח? 

אולי הוא לא חושב שזה באמת משנה. אולי הוא חושב שהוא רק צריך לספק לארה"ב תירוץ מדוע היא יכולה לתמוך בארה"ב למרות שלל המדינות האחרות בעולם הסבורות שהגיע הזמן לתמוך במאבק הפלסטיני למדינה, בלי קשר לישראל. אולי הוא חושב שהוא רק צריך לספק למתנגדי אובמה תירוץ סביר להמשך תמיכתם בנתניהו. 

יכול להיות שנתניהו יצליח מסיבות שאינן תלויות בו. אחרי הכל, אל מול אלה בארה"ב הסבורים שתהליך שלום ישראלי-פלסטיני יוביל את המזרח התיכון כולו למקום טוב יותר, עומדים אחרים בארה"ב הסבורים שסופו של תהליך כזה יהיה בדיוק כמו תהליך אוסלו - אש ודם ותמרות עשן שרק ידרדרו עוד יותר את המזרח התיכון.

אבל הויה דולורוזה של נתניהו לא תהיה קצרה. מסיבה פשוטה מאוד - הוא הרשה לעצמו יותר מדי בהתנהלות הבינלאומית שלו. כעת הוא ייאלץ להתמודד עם כל אלה שיבקשו לסגור איתו חשבון. 

חבל שאת המחיר שנתניהו אמור לשלם עלולים לשלם כולנו. כיצד? כי יכול להיות שנתניהו לא יצליח לשכנע. ובמצב שיווצר, לראשונה בתולדותיה, ישראל עלולה לעמוד אל מול משטר סנקציות בינלאומי שתכליתו אחת: להכריח אותה להפסיק לשלוט ביהודה ושומרון, לסגת מהשטחים ולאפשר לפלסטינים להקים מדינה בשטחים שיועדו לה מאז החלטת האום בכ"ט בנובמבר 1947. 

אני יכול לקוות שאני טועה. אבל אני מתקשה להבין את הדרך שבה נתניהו נוהג בציבור בוחריו. האיש עוד לא הספיק להקים ממשלה וכבר - יומיים אחרי הבחירות - הוא מכחיש דברים ברורים שאמר, דברים שבגללם בחרו לא מעטים לחצביע ליכוד ולא ימינה ממנו. 

האומנם בנימין נתניהו סבור שהוא יכול לשקר לכל האנשים, כל הזמן? שתמיד הם יקבלו את דבריו?


18.3.2015

על תוצאות האמת והרהורים על ההבדלים בין סטטיסטיקה למציאות

על תוצאות האמת
נו, אז מתברר שגם על מדגמים אי אפשר לסמוך.

אחרי הסקרים שדיווחו על יתרון ברור של המחנה הציוני
אחרי המדגמים שדיווחו על תיקו או יתרון במנדט לליכוד
הגיעו תוצאות האמת: הליכוד היא המנצחת הגדולה של הבחירות האחרונות.

הליכוד המחנה הציוני הרשימה הערבית המאוחדת יש עתיד כולנו הבית היהודי ש"ס יהדות התורה  ישראל ביתנו מרצ
30 24 14 11 10 8 7 6 6 4

בהתחשב בפער בין הליכוד לבין המפלגה הבאה אחריה, וביחסי הכוחות בין המחנות, אפשר להניח בוודאות שהנשיא יטיל על כתפי בנימין נתניהו את תפקיד הרכבת הממשלה הבאה. ובהתחשב בכך שהקמפיין של הליכוד נשען במידה רבה על דמותו של בנימין נתניהו, אי אפשר להגיד שלא מגיע לו. 

עם פער כזה, אי אפשר לצפות ברצינות ממשה כחלון שלא לנהל מו"מ רציני עם הליכוד, לפני שישקול אפשרויות אחרות. 

חשוב להבין שלא עומדת לפני נתניהו מלאכה קלה. הוא צריך להרכיב קואליציה שיישבו בה, לכל הפחות, המפלגות הבאות: 
  1. הליכוד (30 מנדטים)
  2. כולנו (10 מנדטים) 
  3. הבית היהודי (8 מנדטים)
  4. ש"ס (7 מנדטים)
  5. יהדות התורה (6 מנדטים)
  6. ישראל ביתנו (6 מנדטים) 
חלוקת 18 תיקים בין 6 המפלגות לא תהיה קלה, למרות שהפער בגודל בין הליכוד לשאר המפלגות. נתניהו הפגין בעבר נטייה תמוהה לחלק תיקים בנדיבות לשותפות הקואליציוניות ולהותיר מעט תיקים למפלגתו שלו. מעניין האם הפעם הוא יפגין נטיה שונה, או שמא, כדי ליצור קואליציה יציבה, הוא שוב ישלם מחיר שנראה מהצד כמופרז. בעבר זה לא השתלם במונחי יציבות הקואליציונית.

עוד חשוב לזכור שלמרות הגודל של הליכוד, כולנו עדיין נהנית מעמדת מפתח: בהנחה שיש עתיד איננה אופציה קלה כפרטנרית עבור נתניהו (בגלל עמדת הסיעות החרדיות) הרי שכולנו תהנה לאורך כל תקופת הקואליציה מהיותה לשון המאזניים בין המחנות. אולי האפשרות להפיל את הממשלה בכל עת מוגבלת בעקבות תיקוני חוק המשילות, אבל כדאי לזכור שהכנסת ה-19 לא התפזרה בניגוד לרצון ראש הממשלה נתניהו, אלא עקב הגעתו למסקנה שאין לו ברירה אחרת. עבור נתניהו זה תמריץ לנסות ולחתור מראש לקואליציה גדולה יותר, או לשמר על יחסים טובים עם סיעות שמחוץ לקואליציה (בדרך שבה עשו זאת בזמנו ראשי הממשלה אריאל שרון ואהוד אולמרט). 

מהצד השני, גם כולנו תידרש לנהל מו"מ זהיר ומדוייק מאוד. שכן המצב שנוצר בין נתניהו לבין שר האוצר יאיר לפיד עלול לשוב ולהיווצר בין נתניהו לבין שר האוצר משה כחלון. איני נביא ואיני יודע כיצד תתפתח מערכת היחסים בין השניים. אבל בזמנו חזיתי, זמן קצר אחרי הקמת הקואליציה הקודמת, שיאיר לפיד עתיד לגלות שלו ולראש הממשלה אינטרסים מנוגדים שיביאו לפיטוריו של לפיד. אם נניח שבנימין נתניהו איננו מתכנן פרישה מהחיים הפוליטיים בעשור הקרוב, הרי שגם משה כחלון עלול לגלות את ניגוד האינטרסים הזה במהלך 4 השנים הקרובות. חזקה על פוליטיקאי מנוסה כמו כחלון שראה מה קרה ללפיד כי הוא ינסה להגן על עצמו בבריתות פוליטיות מתוחכמות שיפחיתו את תלותו בראש-הממשלה.

כל זאת לפני שדיברנו על האינטרסים המנוגדים של ש"ס, הבית היהודי ויהדות התורה. לכאורה, המו"מ הקואליציוני עם ישראל ביתנו יהיה הפשוט מכולם, אבל בהתחשב בתפקידים שעתידים להישאר לישראל ביתנו אחרי שאר הסיעות, עוד עלול להיווצר מצב שבו ליברמן יעדיף להישאר מחוץ לקואליציה. קשה לראות את נתניהו נכנס מראש ומרצון לקואליציה של 61 מנדטים.

כל זאת מלמד שאנחנו עתידים לראות משא-ומתן קואליציוני ממושך הרבה יותר ממה שנתניהו חזה. ועדיין, אח"כ יוותר לראות האומנם הקואליציה בת 67 הח"כים תהיה יציבה מספיק. 

מבחינת הפרספקטיבה של אזרחי ישראל - כולם - ימניים כשמאלנים - האינטרס הוא פשוט וברור: לראות את הממשלה הבאה פועלת בצורה אפקטיבית וטובה לשיפור מצבם הסוציו-אקונומי של כל אזרחי ישראל תוך שיתוף פעולה פורה עם הפרלמנט הישראלי. 

ימים יגידו אם נזכה לכך. 

הרהורים על ההבדלים בין סטטיסטיקה למציאות
נוכח המו"מ הקואליציוני שמחכה לנו (ראש הממשלה דיבר על שבועיים; אני עדיין מעריך שהוא יזדקק לזמן רב יותר להקמת קואליציה הקרובה לרצונו), עדיין עומדת השאלה איך מיישבים את הפער בין הסקרים למדגמים למציאות.
  • האם אכן קרה כאן נס ובמשך 5 ימים חל מהפך בדעת קהל המצביעים במסגרתו הליכוד סגר פער של 4 מנדטים ופתח פער של 6? זה אפשרי. אחרי הכל, כפי שכבר ציינתי בעבר, שיעור המנדטים 'הצפים' הוא כל-כך גבוה, עד כי שינוי של 10 מנדטים ייתכן בהחלט (קחו לדוגמא את יש עתיד וצמיחתה בין הסקרים לקלפי בבחירות 2013 או את מפלגת הגימלאים וצמיחתה בין הסקרים לקלפי ב-7 מנדטים). 
  • אולי היתה כאן דוגמא עד כמה סקרים אינם מסוגלים לבחון היטב את המציאות? אבל כפי שציינתי בפוסט האחרון על הסקרים, היה סוקר אחד מבין אלה שערכו סקרים עבור כלי התקשורת - אבי דגני (גאוקרטוגרפיה) עבור ערוץ i24 - שטען כי נתניהו מוביל בביטחה, בניגוד לקו שהובילו כל הסוקרים האחרים. יותר מזה, היום בתוכנית הבוקר של רזי ברקאי אמר ח"כ עופר שלח כי הסוקר של 'יש עתיד', שערך עבור המפלגה סקרים שלא פורסמו, דיווח לאורך כל מערכת הבחירות שהליכוד מוביל על המחנה הציוני בכמה מנדטים.  האומנם אפקט-עדר של הסוקרים סימא את עיניהם ? ואולי היה זה אפקט אחר בפעולה, כפי שיש הטוענים ? 
  • גם אם נניח לרגע שהבעיה בסקרים ניתנת להסבר פשוט על ידי 'משתנה ההפתעה': למדנו שבכל מערכת בחירות יש מפלגה אחת שמפתיעה. הפעם זו היתה מפלגת השלטון, הרי שקשה להסביר את המדגמים. הם, בניגוד לסקרים, הרי אמורים להסתמך על מדגם רחב בהרבה וסמיכות גבוהה להצבעה עצמה. היו שטענו שהפער נובע מכך שהמדגמים נסגרו בסביבות 20:00 בעוד שקהל מצביעים המשיך להגיע אח"כ בהיענות לקריאתו של ראש הממשלה לבוא ולהצביע. היו שהציעו טענות אחרות, דוגמת הטעייה מכוונת של הדוגמים. יכול להיות שלעולם לא נדע. אבל כותב דברים אלה חושב שאירועי המדגמים והסקרים של הבחירות האלה שבים ומוכיחים היטב את הבעייתיות שבכלים האלה. אני לא מתכוון להסתמך על מדגמים בעתיד. הייתי רוצה לקוות שהגישה הזו תאומץ גם על ידי אחרים, ושאפשר יהיה להפסיק את הנוהג הזה של דיון מבוסס סקר ומדגם ולעבור לדיון ציבורי מבוסס ערכים.... אשרי המאמין... 

17.3.2015

בחירתו של משה כחלון

בהמשך לסקרים של השבועות האחרונים באו מדגמי-הטלוויזיה והבהירו שאכן הזרקור מתרכז במפלגת כולנו. 

משה כחלון יהיה האיש שיכריע האם הקמת הממשלה הבאה תוטל על כתפי יצחק הרצוג או על כתפי בנימין נתניהו
(גם אם הנשיא יטיל על המפלגה הגדולה יותר בלי קשר לסיכוייה, משה כחלון יהיה האיש שיכריע מי האיש שיצליח להקים קואליציה). 

המצב הזה מציב אותו בפני דילמה לא פשוטה. 

מצד אחד, ללכת עם הרצוג והשמאל משמעותו לנכר כלפיו רבים מהימין הישראלי. הוא אומנם מביע עמדות של המרכז המתון, ובכך מזהה עצמו עם המרכז הליברלי הישן של הליכוד, אבל עבור רבים, אולי רבים מדי, מהלך כזה של קואליציה עם השמאל עלול לסמן אותו לעתיד כמישהו שאי אפשר להצביע עבורו. 
סביר להניח שכחלון, כמו רוב הפוליטיקאים בישראל, חולם על היום שבו יתמודד על רשות ממשלה. אם אלה שאיפותיו, האם יוכל להרשות לעצמו להקים קואליציה עם השמאל ולהסתכן לאבד חלק מבסיס התמיכה הפוטנציאלי בו מהימין ? האם יוכל להסתכן באובדן האפשרות לשוב לליכוד ולכבוש אותו בסערה ביום שאחרי פרישתו של נתניהו מהפוליטיקה? 

(אגב, ההנחה שנתניהו עתיד לפרוש בעתיד הלא-רחוק היא הנחה די אופטימית. נתניהו בסך הכל בן 65 ויש דוגמאות לפוליטיקאים שנשארו עד גבורות. גלדסטון באנגליה למשל, וגם בישראל כשמביטים שמאלה ומחפשים מישהו שמזכיר את כושר השרידות של נתניהו, דמותו האנרגטית של שמעון פרס בן ה91 עולה לנגד עיניו. )

מצד שני, ללכת עם נתניהו והימין משמעותו לקחת סיכון עצום עם נתניהו. תחת הצל של נתניהו קשה מאוד לצמוח. כחלון הרי עזב את הליכוד בדיוק בגלל הבנתו שנתניהו לא ייתן לו להמשיך ולהצליח. האם עצם הסתמכותו על פלטפורמה פוליטית שמנותקת מנתניהו, תגרום לכחלון להאמין ביכולתו לפעול במסגרת תפקיד ביצועי בכיר כמו שר האוצר עם המרחב לקדם מדיניות רפורמיסטית שהצלחתה תמשיך ותבצר את המותג של "הכחלונים"? יאיר לפיד לקח סיכון כזה - ותראו מה קרה לו. הוא היה עם 19 מנדטים. עכשיו כנראה הוא נשאר עם 12 וגם זה הודות לקמפיין בחירות נואש וסוער שבמבט לאחור שני רק למאבק שניהל היום בנימין נתניהו. חלקה של סיעת כחלון בתוך הקואליציה של כחלון תהיה חמושה בהרבה פחות אצבעות. 
אבל זה לא רק הלקח של יאיר לפיד. תראו איפה השר המצטיין גדעון סער היום. 

אז איך מחליטים? 
כחלון כבר הבהיר שהוא לא יישב באופוזיציה. לכאורה, מתוך המקום הזה היה ברור שהוא יילך עם המנצח. 
כרגע, שניים מתוך שלושת מדגמי הטלוויזיה מבשרים על תיקו בין הליכוד לבין המחנה הציוני. 
מה עושים אם לא ברור לגמרי מי המנצח? 
במצב כזה - משה כחלון הוא האיש שיכריע מי ניצח. 
איך הוא יעשה זאת תוך שמירה על הדימוי של איש המרכז הפוליטי ? 
אם יילך על ממשלת הרצוג - איך יימנע מסימון כעוד 'נוטש' כמו אולמרט או לבני ? 
אם יילך על ממשלת נתניהו - איך יגן על עצמו מנפילה עתידית במלכודת של ביבי-המכשיל כפי שקרה ליאיר לפיד ? 


משה כחלון הודיע לנתניהו והרצוג שיקבל החלטה על מי להמליץ לראשות הממשלה רק אחרי תוצאות האמת. זה לא במקרה. בניגוד למה שאולי נאמר בתקשורת, האיש שהולך לשלוט בתהליך הקמת הממשלה הבאה הוא לא בנימין נתניהו ולא יצחק הרצוג. זהו משה כחלון.

תוצאות המדגמים

פרסום תוצאות מדגמי הטלוויזיה מלמד שוב על הפער בין הסקרים לבין המציאות.

הליכוד המחנה הציוני הרשימה המשותפת יש עתיד כולנו הבית היהודי ש"ס יהדות התורה  ישראל ביתנו מרצ
27 27 13 12 10 8 7 6 5 5

הפתעת הבחירות הגדולה היא הצלחת מפלגת השלטון, הליכוד, שהיתה בפיגור משמעותי (3-4 מנדטים) על פי רוב הסקרים האחרונים, להגיע למצב של תיקו (סקרי ערוץ 1 ו-ערוץ 10) או יתרון במנדט (ערוץ 2). אפשר להניח שהקמפיין הנמרץ, התוקפני והנואש שניהל בנימין נתניהו היום הביא את התוצאה הזו. אפשר רק לדמיין כיצד היתה נראית מערכת הבחירות הזו ומה היו תוצאותיה אם האיש היה בוחר לנהל כך את הקמפיין שלו מתחילתו במקום לבנות אותו על נאום בקונגרס.

מבט מהיר על חלוקת המחנות מלמד על כך שכמה מפלגות עומדות בפני הכרעות קשות:
לנתניהו עומדים, בהנחה זהירה, המנדטים הבאים:
27 (הליכוד) + 8 (הבית היהודי) + 7 (ש"ס) + 6 (יהדות התורה)  = 48
אבל חשוב להעיר שההנחה שש"ס ויהדות התורה יסכימו מיידית להמליץ עליו לנשיא המדינה איננה מובנת מאליה. מבחינת שתי המפלגות האלה יש יתרונות לא מבוטלים לישיבה על הגדר. במצב כזה, נתניהו מגיע לנשיא עם 35 ממליצים.

להרצוג עומדים, בהנחה זהירה, המנדטים הבאים:
27 (המחנה הציוני) + 13 (הרשימה המשותפת) + 5 (מרצ) = 45
אבל חשוב להעיר שההנחה שהרשימה המשותפת תסכים מיידית להמליץ עליו לנשיא המדינה איננה מובנת מאליה. מבחינת המפלגה יש קשיים פנימיים בהמלצה על מועמד ציוני (בגלל עמדות בל"ד, ואולי גם רע"מ-תע"ל). גם עבורה יהיו יתרונות לא מבוטלים לישיבה על הגדר. מנגד, בניגוד לש"ס וליהדות התורה, לרשימה ברור שממשל נתניהו הוא החלופה הגרועה יותר וברור שהזמן פועל נגדה. הרשימות הן בעלות אופי כל-כך שונה, שהזמן לניצול הכוח המשותף הוא עתה - או אולי אף פעם. בלי הרשימה הרצוג מגיע לנשיא עם 32 ממליצים.

מה שמשאיר אותנו עם השאלה כיצד יכריעו יש עתיד, כולנו וישראל ביתנו. מבין ה-3, לכאורה נדמה שהבחירה של ישראל ביתנו היא ברורה מאליה. אבל זה רק לכאורה. בפועל, אם ליברמן יכול לפעול במסגרת גוש חוסם של המרכז, ונוכח הכשלון של אסטרטגיית הזגזוג שלו, נדמה שמיצוב במרכז הוא בחירה נבונה יותר עבורו, הרי שהוא יכול להשיג מחיר גבוה יותר עבור המלצתו. יתרה מכך, לליברמן יש בעיות לא פשוטות בישיבה בממשלה אחת עם הבית היהודי וש"ס. מההיבט הזה, יש לו הרבה יותר מן המשותף עם יש עתיד. ובכל זאת, קשה לראות את ליברמן לא ממליץ על נתניהו, למעט מצב של ממשלת אחדות עם רוטציה.
נניח שלגוש הימין יש 53 ממליצים.

במה תבחר יש עתיד? המפלגה השאירה את כל האופציות פתוחות, אבל האם באמת אפשר לדמיין את יאיר לפיד נכנס לאותה ממשלה עם בנימין נתניהו ? קשה לי להאמין. נניח שיש עתיד הולכת על הרצוג.
נניח שלגוש השמאל יש 55 ממליצים.

במה תבחר כולנו? המפלגה השאירה את כל האופציות פתוחות וזה לא במקרה. נראה שזו תוכל להיות המפלגה שתכריע. יואב גלנט בזמנו התבטא לגבי תיאומים צפויים בין כולנו לישראל ביתנו. היו פרסומים על נסיונות לתיאומים בין כולנו ליש עתיד. סביר להניח שנראה מאמץ נוסף בעת הזו. מבחינת כולנו, מינוף תפקידה בתוך גוש מרכז גדול, יכול להביא לה כוח הרבה מעבר למנדטים אותם קיבלה. 

שחקן נוסף עתיד להשפיע על המערכת הזו. הנשיא, ראובן ריבלין, הודיע עם פרסום המדגמים כי בכוונתו לפעול להקמת ממשלת האחדות. הוא הצהיר כי ״חרף הפקפוקים וההתנגדויות, אני משוכנע שרק ממשלת אחדות תוכל למנוע התפרקות מהירה של הדמוקרטיה הישראלית ובחירות נוספות בזמן הקרוב״. זו היתה עמדתו ערב הבחירות ועקביותו מבשרת צרות לבנימין נתניהו שהודיע שוב ושוב כי הוא מתנגד להקמת ממשלת אחדות. נתניהו סבור שנשיא המדינה אינו יכול לדרוש הקמת ממשלת אחדות, ואולי הוא צודק בזה, אבל נשיא המדינה בהחלט יכול להטיל את תפקיד הקמת הממשלה על המועמד שנכון לפעול להקמת ממשלת אחדות. הדינמיקה שעלולה להתפתח סביב הדיון - ממשלת אחדות כן או לאו, עלולה להביא לכך שנתניהו, במו ידיו, אחרי שהצליח להביא את הליכוד לעמדת שוויון ואולי אף הובלה - יעניק ליריב פוליטי את התפקיד של הקמת הממשלה.

דווקא ברגע הזה מעניין להביט לרגע אחורה. כך נראתה הכנסת ה-19, אותה פיזר נתניהו בטענה שניסו לבצע כנגדו פוטש, וכי אינו יכול להקים ממשלה מתוכה:
הליכוד  ישראל ביתנו יש עתיד  העבודה הבית היהודי ש"ס יהדות התורה התנועה  מרצ רע"מ-תע"ל חד"ש בל"ד קדימה 
20 (18)
11(13) 
19
15
12
11
7
6
6
4
4
3
2
(שינויי המספרים בליכוד ובישראל ביתנו נובעים מחילופי הגברא בתקופה בה המפלגות פעלו בתוך סיעה אחת, עד לפיצול).

נתניהו בוודאי מביט על הכנסת ההיא בגעגוע. תראו את המספרים. היו לו הרבה יותר קומבינציות אז משיהיו לו בכנסת הבאה (אם המדגמים נכונים). הוא כמובן לא לבד. אביגדור ליברמן בוודאי דופק את הראש בקיר בשקט כשהוא זוכר שהוא האיש שמנע הקמת ממשלה חלופית עם החרדים. גם נפתלי בנט, למרות החיוכים, בוודאי מביט אחורה בצער. תנועתו איבדה שליש מכוחה. גם ש"ס חוותה אובדן דומה. האם אריה דרעי מסוגל להרהר בספקנות בהכרעות שהביאו את אלי ישי לקום וללכת?

הבחירות האלה לא חיזקו את גוש הימין. הן גם החלישו את גוש המרכז (מקומבינציה של 27 מנדטים המחולקים בין 19 ליש עתיד, 6 לתנועה ו-2 לקדימה, הוא עבר לקומבינציה של 12 מנדטים ליש עתיד ו- 10 לכולנו). השמאל הישראלי הוא המרווח הגדול של הבחירות האלה. העבודה הצליחה להעביר את התנועה אל השמאל (כלומר 6 מנדטים שעברו שמאלה), ומ21 מנדטים משותפים השתיים הגיעו ל-27 מנדטים. מרצ אומנם איבדה מנדט אבל הרשימה המשותפת הצליחה להגדיל את כוח הסיעות השותפות בה מ-11 ל-13. בסה"כ עלייה של 7 מנדטים לשמאל הישראלי. אבל כמו בכל מערכות הבחירות מאז 1977, השמאל הישראלי איננו מגיע לנצחון אלא לכל היותר, לתיקו. יהיו שיגידו שהתיקו הזה מבשר את הבאות. יהיו שיגידו שאם במערכת בחירות כל-כך חלשה מצד הימין זו התוצאה, אין עתיד לשמאל הישראלי. ימים יגידו, אבל נראה שיותר מכל, לפחות בתחילת דרכה של הכנסת ה-20, תשפיע בחירתו של משה כחלון. 

שנה למשבר רוסיה-אוקראינה סביב חצי האי-קרים

לא רק בחירות בישראל היום. היום מציינים שנה להכרזת העצמאות של חצי האי קרים והצטרפותו אל רוסיה (או צירופו הכפוי; זה עניין של פרספקטיבה). שנה עברה מאז שהעולם גילה, להפתעתו, שסיפוח כוחני של חבל ארץ ממדינה אחת למדינה אחרת הוא משהו שעדיין עושים במאה ה-21. במהלך השנה הזו התברר, למי שלא הבין זאת קודם, שנכון לעת הזו, אין מדינה בעולם שמוכנה לעמוד אל מול התנהלות כוחנית שכזו ולהגיד לה "די!"

כמובן, יש הבדל אם מי שעושה זאת היא מדינה קטנה או גדולה. אחרי הכל, הפרספקטיבה המערבית הצופה בתמיהה בדרך בה רוסיה עושה כבתוך שלה באוקראינה, מקבילה מאוד לדרך שבה הפרספקטיבה הסינית צפתה (בתמיהה?) בדרך בה ארה"ב עשתה כבתוך שלה בעיראק. לזכותה של רוסיה, ההתנהלות שלה באוקראינה נעשית כל העת תוך הקפדה על מצג-שווא של פעילות של בדלנים מקומיים. כולנו יודעים (עד כמה שאפשר לדעת כאלה דברים) מי תומך, מחמש ופועל יחד עם הבדלנים האלה. 



משולחן הכתיבה, קל להאשים את ארה"ב ואירופה בהססנות-יתר, אבל כשמשווים את הדיווחים של נשיא אוקראינה המספרים על שיפור במצב עם הדיווחים על התקדמות הבדלנים אל מאריופול, העיר הגדולה האחרונה בדרכם אל חצי האי-קרים אפשר להבין אותם. 

כמובן, אם במקום להתבונן בכל העסק מרחוק, היתה נאט"ו מציבה כוח משמעותי באוקראינה, יכול להיות שכל העסק היה נמנע. יהיו שיגידו שפעולה כפי שאני מתאר כאן היתה מביאה למלחמת העולם השלישית. על זה אני רק יכול להגיד שאם פעולה הגנתית שכזו היתה מייצרת הסלמה מהסוג הזה, הרי שההסלמה הזו מחכה לנו בכל מקרה בהמשך הדרך, ואם יש דבר אחד שההיסטוריה לימדה אותנו, הרי זה שעדיף להתמודד עם איומים של רודנים שתלטניים השואפים לגדולה על חשבון שאר בני-האדם, מוקדם ככל האפשר. 

לקריאה נוספת


הגיע הזמן להתבגר

המצביעים הישראליים חייבים להפסיק את הפינוק שהשתלט עליהם מאז 1996:  הצבעות שמבוססות על שאיפה למוצר-פוליטיקאי שיהיה בדיוק - אבל בדיוק לטעמם.

אחרת - מישהו שיתאים לגמרי לדעה שלנו בנושא מסויים. ואם אין כזה - אז מישהו מעניין מספיק. משהו חדש. משהו מרגש.

הגיע הזמן להבין שיש מחיר כבד לפינוק הזה. אין משילות בלי עוצמה סיעתית. משילות כזו אפשרית רק בגדלים מסויימים ואלה מחייבים הצבעה למפלגות הגדולות. וכשלעצמה, ההצבעה למפלגות הגדולות לא מועילה אם היא לא מביאה להכרעה ברורה. 

האמור לעיל נכון במיוחד לגבי האזרחים היהודים החילוניים. אבל גם אזרחים יהודיים דתיים ניצבים מול מבחר מבלבל.4 מפלגות מנסות לצוד את קולו של היהודי שומר המצוות. במי מהם יבחר? הסקטוריאליות חוגגת, ובמאבק בין המפלגות הראתה הקואליציה הקודמת - אחת זוכה ושתיים נותרות בחוץ. למי זה מועיל?
האזרחים הערבים ניצבים בפני תמונת מראה של המצב הזה. האיחוד הגורף של המפלגות הערביות מותיר אותו בפני בחירה אחת של הצבעה על פי זהות קיבוצית שאיננה הישראלית.
אבל גם אזרחי ישראל היהודים הדתיים וגם אזרחי ישראל הערבים יכולים לבחור אחרת - להצביע למפלגה גדולה שמייצגת את הדרך הרצויה למדינה, על פי השקפתו. מתוך הבנה שלפחות קדנציה אחת של משילות ראויה בישראל יכולה לשנות את המערכת באופן שתביא הרבה יותר טוב ממה שיביאו מפלגות קטנות או מפלגות שמראש הודיעו שלא יקחו חלק בשלטון. 

אחרי הכל, כל רעיון הבחירות הוא להחליט מי אנחנו רוצים שינהל את המדינה ואילו ערכים ינחו אותו. 

מאמינים שנתניהו והליכוד עשו עבודה טובה וימשיכו לעשות עבודה כזו ? שימו מחל בקלפי. הצביעו ליכוד ותנו לצוות בראשות בנימין נתניהו כוח להגשים את דרכו.

מאמינים שצריך מישהו אחר שינהל את המדינה ויעלה אותה על מסלול נכון ? שימו אמת בקלפי. הצביעו המחנה הציוני (עבודה+התנועה) ותנו לצוות בראשות יצחק הרצוג כוח להגשים את דרכו. 

בלי להתפתות. בלי להתפנק. בלי לחפש חסרונות. מתוך הבנה שצריך להתבגר. 

לכו להצביע ! 

קישור לרשימות המתמודדות בבחירות - מילקוט הפרסומים http://www.justice.gov.il/NR/rdonlyres/FF5124C7-BD17-4608-93F0-2CCC318AA6A9/43631/7000.pdf
רשימת הרשימות המתמודדות בבחירות - מאתר ועדת הבחירות המרכזית

16.3.2015

האם אפשר להאמין לסקרים כשמתלבטים לקראת בחירות 2015?

בשיחות לקראת הבחירות חוזרת ועולה השאלה - האם אפשר להאמין לסקרים? 

זו שאלה טובה, והתשובה, למרבה הצער, היא שגם אם הם חוקרים את המציאות וגם אם הם מעצבים את המציאות - כך או כך - אי אפשר להתעלם מכך שהם בד"כ צודקים בתמונה הגדולה, גם אם הם מפספסים בפרטים.

כתבתי בזמן הבחירות הקודמות כמה וכמה פוסטים חשדניים, נרגנים וכועסים על הנושא. בהחלט אפשר להגיד שאני נמנה על שונאי-הסקרים. הייתי שמח אם הדעה שיש לאסור על סקרים במהלך כל מערכת הבחירות היתה הופכת לחוק המדינה. אבל כנראה שזה לא יקרה. יותר מדי בעלי עניין ופחות מדי אידיאלוגיה. 

ובכל זאת - כולנו יודעים שבגופי התקשורת בישראל מופעל שיקול דעת בשאלה איזה סקר לפרסם, ולגבי כמה מגופי התקשורת אף יש חשד (לא בלתי מבוסס, ככל הנראה ) שהם מפעילים העדפה פוליטית, ובעצם משתמשים בסקר כדי לעצב את דעת הקהל ולא רק ככלי ללימוד ושיקוף דעת הקהל.  

אז מה עושים? איך אפשר להעריך את ההכרעה המתהווה כשכל מה שיש לנו בידינו הם סקרים שהם אולי מגמתיים? 

במקום המצביע המתלבט הייתי עושה שימוש (מושכל) בבלוגים שמנסים להתעמק בנושא, מתוך מבט השוואתי.
כמה דוגמאות טובות למקום שאפשר להתחיל בו:
אפשר גם לעשות 'עבודת רגליים' ולהשוות את הסקרים בעצמכם: 

אני, למשל, ניסיתי לבנות לעצמי תמונה בתהליך הבא. התחלתי עם הסיכום של כל הסקרים האחרונים שהציעו ב"בטל ב-60" :

המחנה הציוני הליכוד הרשימה המשותפת    יש עתיד  הבית היהודי כולנו ש"ס יהדות התורה ישראל ביתנו מרצ יחד 
25 21 13 12 12 9 8 6 5 5 4

על התוצאה הזו, הפעלתי שקלול של סקר גאוקרטוגרפיה עבור ערוץ i24 . נראה שאף אחד לא לוקח ברצינות (מסיבות שיהיה שווה לנסות להבין פעם) את הסקרים האלה (שמתאפיינים בהערכה חזקה וחריגה של סיכויי מפלגות הימין - הליכוד והבית היהודי).  התחזית המתוקנת:  
המחנה הציוני הליכוד הרשימה המשותפת    יש עתיד  הבית היהודי כולנו ש"ס יהדות התורה ישראל ביתנו מרצ יחד 
24 22 13 12 13 8 8 6 5 5 4

לאחר מכן, הפעלתי על זה את לקחי העבר (אתם יכולים בעצמכם - ראו למשל, סקרי בחירות 2013 וסקרי בחירות 2009):
  • ש"ס תמיד חזקה יותר בבחירות מאשר בסקרים; 
  • המרכז הפוליטי תמיד מפתיע במפלגה אליה הוא זורם, והוא מעדיף פנים חדשות; 
  • הליכוד והעבודה תמיד מאכזבות בהשוואה לסקרים ; 
  • איחודים פוליטיים מועילים בטווח המיידי ; 
  • מאז 1992, מפלגת השלטון כמעט תמיד מאבדת מכוחה ; 
  • הערבים נסקרים באופן חסר (יש להעיר כאן שמחד הסוקרים לקחו בחשבון את האפקט הזה; מאידך, אני בספק אם הם התחשבו באפקט הזה מספיק, כי בכל זאת, לשם שינוי יש כאן משהו שמעולם לא קרה - איחוד פוליטי, ואולי לענייננו יקרה המפתיע ונראה אחוז הצבעה זהה לזה שבציבור היהודי אצל הציבור הערבי  (ואולי יותר); צריך לקחת בחשבון שהעובדה שהפלטפורמות הפוליטיות האלה פועלות יחד בכל היישובים הערביים מאפשרת להם יעילות במידה שמעולם לא היתה להן;  
  • חשוב לשים לב להתפתחויות מאוחרות. דוגמא טריה: הפלג הליטאי הירושלמי בהנהגת הרב אוירבך יתמוך במפלגה של אלי ישי.  דוגמא טריה נוספת: נראה שיש זליגה נמרצת של מצביעים מהליכוד אל כולנו. קשה לי להאמין שמי שמצליח "לשאוב" מצביעים מהליכוד לא יצליח לפעול באופן דומה גם על הבית היהודי ועל ישראל ביתנו (על מי יותר? התשובה תלויה בנוקשות גוף המצביעים של המפלגה אותה בוחנים).
התחזית הסופית שלי:
המחנה הציוני הליכוד הרשימה המשותפת    יש עתיד  הבית היהודי כולנו ש"ס יהדות התורה ישראל ביתנו מרצ יחד 
23 18 17 10 10 14 9 5 4 5 5

האם אפשר להאמין בתחזית הזו?
אני בספק.

בדבר אחד אני בטוח - היא איננה סבירה יותר מתחזיות אחרות.

אז בשביל מה כתבתי את כל זה? קודם כל, כדי לנסות ולהדגים את המרחב שבתוכו פועלות תחזיות. וחשוב מכך, כדי לנסות ולטעון שוב את הטענה הפשוטה אבל הנכונה תמיד: במרחב של אי-וודאות פוליטית לא צריך לפעול על פי הערכות סטטיסטיות. צריך לפעול על בסיס הערכים והאידיאות. אל תצביעו למי שאומרים לכם שיצליח. אל תצביעו למי שאומרים לכם שייכשל. תצביעו למי ששותף לכם בדרכו, בדעותיו, בערכיו. למי שאתם מאמינים שהוא לא רק מדבר יפה אלא גם יידע ללכת בדרך הזו, כנגד כל הקשיים והאילוצים שבפוליטיקה.

לקריאה נוספת