28.7.2014

A relatively quiet night is an opportunity to contradict a claim

Yesterday's night was the quietest night in Gaza Strip and southern Israel for the last three weeks, since the most recent escalation between Israel and Hamas reached its peak.

Today is the beginning of Eid al-Fitr, the end of Ramadan, and some would say that this joint timing of a becoming cease fire has a lot to do with the holiday. 

Not that there is much to celebrate, considering the fact that the causes for this last escalation have not been tackled, and the negotiations about this forming cease-fire are expected to be tedious and difficult. 

But this quiet is an opportunity to talk about an issue some people claimed were the reason for this escalation: the kidnapping and murder of three Israeli teenagers by Hamas operatives. NY Magazine made two claims
1) The Israeli campaign for the tracking of the 3 teens escalated into the current Israeli campaign in Gaza
2) Hamas Didn’t Kidnap and Kill the 3 Israeli Teens 

The first claim is highly problematic even though many news sources around the world choose to tell it that way. Israel has agree to a cease fire before any ground operation began, but Hamas kept shooting a barrage of missiles. It was Hamas that chose to start shooting a large volume of missiles from Gaza during Israel's searches of the 3 boys in thye area of Judea and Samaria, and kept doing so until Israel has responded with numerous attacks of her own, and yet, in retrospect, Hamas could have contained the conflict and prevent significant bloodshed, had they accepted the cease fire as Israel did on the 15/7. Hamas did not, and two days later, on 17/7, the second stage of the escalation, with the IDF operating on the ground inside the Gaza strip, began. 

The second claim is plainly false.  
The suspects in the terror act of kidnap and murder are known, but they have not been caught, yet. How can anyone blame Hamas then? because they were known Hamas operatives. And yet, NY Magazine, following a buzzfeed story by Sheera Frenkel, decided so. But that original story tells something completely different: 
"Gershon Baskin, who ran a secret backchannel between Hamas and Israel during the negotiations for the release of kidnapped Israeli soldier Gilad Shalit, said he doubted if anyone in Hamas’s senior political or military leadership had any prior knowledge of the attack. Similarly to Shalit, he said it was more likely that local militants saw an opportunity and acted, and would only later inform more senior leadership.
“On day six after the abduction of Shalit, I arranged for a phone call to take place between Noam Shalit and Ismael Haniyeh,” Baskin said. “Later in the day, Haniyeh refused to be in the phone call because he said ‘the leadership didn’t decide on the operation and he, as the political wing, wanted to distance himself from it.’ This could be the same case where the initiative and the operation was done on the local level, with al Qassam or without it, and then created facts that Hamas will have to deal with.”
Meaning: Hamas works in isolated cells. That is the way the organization is constructed in the area of Judea and Samria. Those cells do not share every details of their activity with the leadership, but only follow the grand strategy outlined by the leadership. Only when a success (in terrorists terms) is achieved, is the leadership brought in. 
Can that base an claim that Hamas was not involved? Not at all. Anyone making such a conclusion only demonstrates complete lack of understanding how sophisticated terror and guerrilla movements work. 

But you have to wonder - do they seriously think that Hamas did not kidnap Gilad Shalit ? How can you talk of an identical modus-operandi while knowing that in one case it was a full-colors Hamas operation, and then claim that in another case this has other meanings? 
What is it that they wished to achieve with such baseless claims? What was their objective in ? Let us remember - this story was run on July 25th. That is no coincidence. In the media-warfare against Israel all is fair. 



27.7.2014

על העיוורון של האגודה לזכויות האזרח


נתקלתי אתמול בטקסט שהפייסבוק של האגודה לזכויות האזרח בישראל הפיץ. הטקסט פורסם קודם לכן בעיתון הארץ על ידי חברת ההנהלה של האגודה וכותרתו רבת-המשמעות היא "על העיוורון". הוא עוסק בעיוורון של הישראלים - יהודים וערבים. אבל כמו במקרים רבים מאוד, הוא מספר הרבה יותר על העיוורון של הכותבת ושל חבריה לדעה. 
"תנועות שחרור כמו החמאס והג'יהאד האיסלאמי נבדלות ממאבק השחרור הפלסטיני החילוני בכך שהן שואפות לחסל את הישות היהודית, מקדשות את האלימות ורואות בה חלק מן הכוליות הדתית של הקונפליקט... 
אי הוקעת החמאס בעת הזאת משמעה שיתוף פעולה עקיף עם נראטיב דתי קיצוני המתנגד לזכויות נשים וילדים ולזכויות אדם. היא אף נותנת הכשר עקיף לאלימות רצחנית נגד אזרחים. יש מקום לערער על קבלתה של כל פעולה של ה'אחר' נגד ה"אני הריבוני" הישראלי, קבלה הנעשית תוך התעלמות מפרקטיקות ההגדרה העצמית שלו. זהו אוניברסליזם קיצוני המסרב לקרוא את המציאות הרב־ממדית של הקונפליקט. 
לא רק המצור ארוך השנים על עזה גורם לסבל המתמשך בה. חמאס נושא אף הוא באחריות לחיי הבזות של תושביה. הוא אינו פועל בשם ילדי הגן, אלא באמצעותם ועל חשבונם. הוא גוזל מבני ומבנות עזה את זכויותיהם החברתיות והכלכליות לטובת האדרת נכסיו החומריים, ומעל הכל — הוא משתמש בגופם לצורך לחימתו...יציאה פומבית נגד חמאס לא תפטור את ישראל מאחריותה לסבל הפלסטיני המתמשך ומחובתה לציית לדיני מלחמה; אך היא קריטית ליצירת מרחב דיאלוגי חדש, המתנגד לאלימות ופועל למען הסדר מדיני ופיוס מתוך תודעת חיים משותפת."
האמירות האלה, לכשעצמן, נראות לי כמאוד נכונות.

אבל מדוע הדברים נכתבים כאמירות שהכותבת מייעדת אל אוזניהם של רק ערביי-ישראל? האומנם רק הם צריכים לשמוע את זה? מה לגבי חלקים רחבים בשמאל הישראלי שסבורים שישראל אחראית יותר על המתרחש ברצועת-עזה מאשר הריבון ברצועה בעת הזו, חמאס עצמו? מה אפשר ללמוד מתוכן הטקסט הזה ומהדרך שבה הוא מפורסם, בעברית, בעיתון הארץ, על היחסים שבתוך החברה הישראלית בין יהודים וערבים? 

אל תבינו אותי לא-נכון. אני חושב שערביי-ישראל אכן צריכים לבחון היטב את שאלת-יחסם אל החמאס, בהתחשב בדרך שבה דיקטטורת הטרור הזו מאמללת ופוגעת בחייהם של אחיהם החיים בעזה. האומנם הם לא למדו מהתמיכה הכמעט אוטומטית הזו שהפגינו חלקים בתוכם באסאד כשזה התחיל לטבוח באזרחי-סוריה? אבל העובדה שהבחינה הזו צריכה להעשות, אין בה לומר שהדרך הנכונה לדיאלוג היא באמצעות מונולוג מתנשא, יודע-כל של יהודים כאלה ואחרים. 

או שמא, הייתכן, שהטקסט הזה בכלל לא כוון אל עבר ערביי ישראל? האם ראוי לחשוש שיש כאן סוג של אקט היטהרות והתרחקות  שעיקרו מופנה בכלל אל עבר החברה הישראלית-היהודית? 

26.7.2014

הכל מצדיק את הכל

קו אחד מחבר את הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני: הכל מצדיק את הכל. 

עבור הימני בשם ההגנה העצמית ישראל יכולה לעשות את הכל. כל היקף של פגיעה באזרחים חפים מפשע הוא ראוי. אין מקום להגדרה של אנשים שחיים בעזה והם "בלתי מעורבים" בסכסוך. גם לא תינוקות. אין מקום להשתדל לא לפגוע באזרחי-עזה. ובוודאי שאסור להצטער או לבקר פגיעה שכזו, כי הרי זה מחליש את הנחישות לעשות את הכל, אבל את הכל, כדי להגן על חיילינו ואזרחינו. 

עבור השמאלני בשם המאבק נגד הכיבוש חמאס יכול לעשות את הכל. כל היקף פגיעה באזרחים חפים מפשע הוא ראוי. אין מקום להגדרה של אנשים שחיים בישראל והם "בלתי מעורבים" בסכסוך. גם לא תינוקות. אין מקום להשתדל לא לפגוע באזרחי-ישראל. ובוודאי שאסור להצטער או לבקר פגיעה שכזו, כי הרי זה מחליש את הנחישות לעשות את הכל, אבל את הכל, כדי לסיים את הכיבוש. 

הכל מוצדק. 
הכל מוסרי. 
כי הכל מצדיק את הכל. 

ואם זה הרלטיויזם המוסרי שמאפיין את אלו שטורחים לנמק את דעותיהם משני עברי המפה הפוליטית, מה יעשו אלה שלא חושבים שבכלל צריך לשקול את הדברים האלה, כי חשובה יותר הפעולה מן המחשבה? 

אין לבטים. 
אין התעמקות בפרטים. 
העולם איננו מקום מורכב, 
צבוע בגוונים של אפור.
לא ! 
עבור השמאלני הקיצוני והימני הקיצוני,
העולם צבוע בגוונים של לבן ושחור. 

וכהרגלו, 
העולם הולך ומשנה צבעיו,
מתאים עצמו לתודעת המתבוננים בו,
ונערך לעוד חגיגה גדולה של שפיכות דמים,
שבעקבותיה יוכלו גם השמאלנים הקיצוניים וגם הימנים הקיצוניים
להתברך על שצדקו מההתחלה. 

וכמה טוב שהם לא עצרו לרגע להטיל ספק
לפקפק ברגשותיהם 
להרהר 
ולנסות לחשוב מחדש, מההתחלה, 
על כל ידיעותיהם ואמונותיהם 
סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני. 

25.7.2014

הם יירו עד הרגע האחרון. והממשלה ידעה את זה מראש. אז למה היא לא אמרה את זה?

שוב ושוב נשמעת האמירה שצריך להמשיך את המבצע בעזה עד שייפסק ירי הטילים. מי שאומר את זה לא למד את לקחי מלחמת לבנון השניה. הירי יימשך עד הדקה האחרונה. הדרך היחידה להפסיק אותו היא לכבוש את כל עזה "לנקות" אותה מנשק כזה, ולמנוע באפקטיביות הכנסת טילים חדשים מבחוץ או ייצור מחדש.

לכאורה, מדובר במשימות אפשריות. ההשוואה למה שקרה מאז שנת 2001 היא לא לגמרי מדוייקת שהרי לישראל לא היתה שליטה אפקטיבית ברוב עזה מאז תחילת יישום הסכמי-אוסלו.

אבל העובדה שזה אפשרי, לא הופכת את זה לרצוי. 

האם אנחנו רוצים לשוב ולשלוט בכל עזה? 
אם לא, מה בדיוק תהיה אסטרטגיית היציאה שלנו? איך נוודא שרגע אחרי שנצא עזה לא תשוב לסורה? 
אם כן, מה בדיוק נעשה עם אזרחי עזה? האם נהפוך אותם לאזרחי ישראל? האם נשלוט בהם באופן דומה לזה שבו פעלנו בין 1967 ל-1993? 

לפני שפועלים יש לתכנן. אני נמנה על אלה שנוטים לחשוב שישראל לא יצאה למבצע הזה בלי מחשבה תחילה. הממשלה ידעה שהיא יוצאת למבצע מורכב ובעייתי. לא במקרה היתה נכונות ישראלית להפסקת-אש לכל אורך הדרך. המיתוג של המבצע כמלחמת-המנהרות הוא מהלך הסברתי, אבל לא הגיוני לקבלו כעילה האמיתית, שהרי הממשלה היתה נכונה להפסקת-אש לפני שהתחיל המהלך הקרקעי ולפני שהתחיל מהלך "ביעור" המנהרות.

הסבר אפשרי אחד, מעט קונספירטיבי באופיו,  הזכרתי כאן לפני כמה ימים - מהלך אסטרטגי שתכליתו חיזוק החמאס, אל מול התחזקות דעא"ש. אפשר להסכים לו ואפשר שלא להסכים לא, אבל אי-אפשר להתכחש לכך שבינתיים, ככל שהימים עוברים, מעמדו של החמאס בעזה ובעולם הערבי איננו נחלש. ככל שהאפשרות שהפסקת-האש, אם תהיה, אכן תניב הסדר שבצידו הישגים מדיניים לחמאס, הולכת ומתחזקת, כך הולך ומתחזק ההסבר האפשרי הזה. 

מי שמתקשה בקבלת ההסבר הזה ייטה כנראה לאמץ הסבר אחר, פחות קונספירטיבי ויותר אפור. ישראל מנהלת מלחמת-התשה עם הטרור מאז הקמתה. תפישת התגמול וההרתעה התגבשה משנות ה-50 ומאז בעצם אין לישראל מענה אחר. המאמין בהסבר הזה יראה את התרחשותו בשטח בבירור - ישראל יוצאת למבצעים האלה מתוך אמונה שאין שום מענה אחר. הנחת-מוצא שמאלנית תהיה שמבחינה מדינית הפיצול הפלסטיני ייצר מבוי סתום. הנחת-מוצא ימנית תהיה שמבחינה מדינית לישראל לא כדאי להמשיך בהסכמי אוסלו, הן בגלל כוונות-האמת של הפלסטינים אבל אולי בעיקר בגלל השינויים בעולם הערבי שהפכו את ההסכמים האלה לתהליך שאם קודם היה רע לישראל, עכשיו הפך רע באמת. בהעדר מוצא מדיני, משני הפרספקטיבות, מה שנותר הוא להיכנס למגננה הרתעתית, תוך מודעות לכך שהסיבובים האלה יישנו מעת לעת, והתכלית היא לנסות ליצור הרתעה מספיקה כדי להרוויח קצת שקט. 

הבעיה שלי עם ההסבר השני, זה של מלחמת ההתשה, היא שהוא מסוג הדברים שאפשר להגיד. בעוד שההסבר הראשון מחייב פער בין האמירה לציבור לבין העשייה בשטח (שהרי הרעיון שחיילים ישראליים נהרגים כדי לחזק את החמאס יזעזע את הציבור שיתקשה לראות את האינטרסים ארוכי הטווח של ישראל במזרח התיכון המתארגן מחדש), ההסבר השני בהחלט מאפשר שיתוף מלא של הציבור. לא רק שהוא מאפשר, אלא שאני חושב שהוא מחייב. 

מה אפשר להסיק מכך שהממשלה דבקה בלשון טקטית בדברה אל הציבור ולא משתפת את אזרחי ישראל באסטרטגיה שלה? 

24.7.2014

Tunnels leading Terrorists to your backyard. What would you do?

An excellent explanation why Hamas rule of Gaza must be ended or contained - what would you do, if a tunnel was dug, as a path for terrorists to reach your backyard?

Should you side with Israel or with Hamas ? with whom do you share your values?

Glenn Beck in an ardent speech of less than 5 minutes, tells of the similar and different between the U.S, Israel and the Islamist world of Hamas and his likes. Who should you side with? 

שבע עובדות על מבצע צוק איתן - Seven Facts about Operation Protective Edge

הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא עניין מורכב מאוד, עם גורמים רבים ומשתנים רבים, אבל לפעמים מהלכים הסברתיים צריכים להיות קצרים, ממצים ומאוד ממוקדים. כיף לראות מהלך הסברתי ישראלי לצוק איתן שיש לו את זה:



23.7.2014

על סטטוסים מעצבנים של ימנים ושמאלנים

קשה לי להחליט מה מחרפן אותי יותר, סטטוסים ויראליים פרנואידיים-תבוסתניים של ימניים כמו הסטטוס המטופש הזה של אברי גילעד הנושא את הכותרת "מדינת ישראל עמדה בפני סכנה קיומית לראשונה מאז מלחמת השחרור" או 
סטטוסים שממהרים-להאשים של שמאלניים שמשתפים בדיווח הבעייתי הזה של בצלם על מותם הטראגי והקשה של 25 בני משפחת אבו-ג'אמע

הטקסט הימני הפרנואידי פשוט מבטא בורות והיסטריה. מי שכתב אותו לא מבין את פערי-הכוחות בין ישראל לבין החמאס ומבלבל בין הכאב והסבל שיכולים להביא פיגועי טרור קשים לבין המשמעות של סכנה קיומית למדינת ישראל. כל מי שמשתף אותו צריך להבין שבקרב על התודעה שלו - חמאס ניצח, והוא מפיץ תעמולה שמסייעת לחמאס, כי היא מעצימה את תדמיתו בעיני הישראלים והופכת אותו מארגון טרור, אולי מקצועי, אבל בעל יכולות מוגבלות מאוד, שעצם שליטתו בעזה נמצאת תחת איומים קשים (ארגונים אחרים, חוסר יציבות כלכלית, חוסר אמון גובר של האוכלוסיה) למפלצת שיכולה לחפור מנהרות אל כל בית בישראל. 

הטקסט הימני מבטא נכונות עיקשת להתעלם מהפרטים כדי שאפשר יהיה לעסוק בהאשמה קשה ונוקבת בעקבות אירוע טראגי וקשה. אי אפשר להתעלם מכך שהבית בתוכו ישבו בני המשפחה היה בשכונה שצה"ל הודיע לתושביה כבר לפני כמה ימים שעליהם להתפנות. הבית עצמו ספג יריית אזהרה מטנק. ובכל זאת - הם בחרו להישאר. אתם הייתם בוחרים להישאר בבית עם הילדים שלכם אחרי אזהרות כאלה? זה עצוב. זה קשה. הלב זועק נוכח התמונות הקשות. אבל האם זה אירוע שמצדיק הפניית אצבע מאשימה כלפי ישראל? 

אנשים פשוט לא מבינים שכל סטטוס שהם מפיצים עלול להגיע למאות אנשים אחרים. בעידן הזה, כל לחיצת כפתור דומה לרכישת מודעת ענק בעיתון או לנטילת רמקול ליד וצעדה ברחובות העיר. מישהו צריך להעביר לאוכלוסיה הישראלית שיעורי התמודדות בעידן המידע :
  • לשמור על קור-רוח
  • לבחון  את הפרטים באופן מסודר 
  • לא לשכוח את חוש-ביקורת
  • והכי חשוב - להפעיל את השכל הישר





20.7.2014

אחרי שלושה ימים בעזה

כוחות צה"ל עוסקים בלוחמה קרקעית בעזה זה היום השלישי, ההולך ומתגלה כיום הקשה ביותר עד כה עם פרסום הידיעות על 13 לוחמי גולני אשר נהרגו הלילה והבוקר בקרבות בעזה (הודעת דובר צה"ל). 

מעט קשה לזכור בקצב האירועים, אבל לפני שלושה ימים עדיין פעל צה"ל באופן התקפי רק במישור האווירי. במישור הקרקע הפעילות היתה הגנתית בלבד. בשעות הבוקר המוקדמות של ה-17/7 סיכל צה"ל נסיון חדירה ממנהרת-טרור לאיזור קיבוץ סופה. אז עדיין דובר על האפשרות של הפסקת-אש. ב- 22:00 בליל אותו יום, יומו העשירי של מבצע צוק איתן התחילה כניסה של כוחות חיל ההנדסה הקרבית, חיל השריון וחיל הרגלים אל תוך רצועת עזה

כעת, 3 ימים אחר-כך, עדיין לא ברור כמה זמן יימשך המבצע הזה. אין מספיק נתונים כדי לשער האם בהשוואה ההיסטורית הוא ייזכר בדומה למבצע ליטני, כמו מבצע עופרת יצוקה, או שיהיה עוד מבצע שהופך למלחמה, כפי שקרה במלחמת לבנון הראשונה (שהחלה כמבצע שלום הגליל).  עוד קשה להעריך, כרגע, את מידת הצלחתו העתידית. האם ייזכר בתודעה הציבורית כמלחמת לבנון השניה (מלחמה שזכורה בתודעת רוב הציבור הישראלי ככשלון, אבל שהביאה בעקבותיה לשמונה שנים שקטות בגבול ישראל לבנון) או שיזכה לגורל טוב יותר. 

המעיין בתקשורת הישראלית, מקבל רושם של תמיכה רחבה במבצע, ושל ציבור מלוכד ברובו. המעיין בתקשורת הזרה מקבל רושם אחר. חלק גדול מהתקשורת הזרה עדיין ממוקד בטיסת MH17 באוקראינה על 200 קורבנותיה. אבל חלק אחר מתחיל להקדיש יותר תשומת-לב למה שקורה כאן. האירועים סביב שכונת סג'עייה והאוכלוסיה האזרחית בתוכה. והפסקות-האש ההומניטריות המתהוות ונשברות במהלך היום הזה מושכים את תשומת-הלב אל שאלת הנפגעים האזרחיים במבצע בעזה. ככל שיזרמו בתקשורת התמונות והמראות של אזרחים שנפגעו בשכונה הלחץ הבינלאומי להפסקת-אש ילך ויגדל.  

העובדה שלפני כמה ימים הודתה אונר"א בכך שנמצאו טילים בתוך אחד מבתי-הספר שלה וגינתה בחריפות את אלה שבחרו לאחסן את כלי-הנשק במתקן שלה (הודעת אונר"א באנגלית) לא תשנה. גם לא הידיעה שחלק ניכר מהדיווחים על פגיעה בחפים מפשע הם מגמתיים ומוטים. כי אנחנו יודעים שחלק מהדיווחים הם נכונים. חלק מהנפגעים החפים מפשע נופלים מירי כוחותינו. לא במכוון, אחרי מאמץ רציני, ניכר ומופגן שלא לפגוע. אבל ישראל אחראית לפגיעה בחלק מהם, ועל כך, לכל הפחות כולנו צריכים להצטער. 

אבל יש פער בין הפגנת צער לבין לקיחת אחריות מלאה. ובפער הזה נופלים רבים מדי מהשמאל הישראלי, אשר מבלבלים בין החובה המוסרית להצטער, לבין השגיאה המוסרית של קריאה לחוסר-פעולה.

יתרה מכך, נוכח הביקורת הבינלאומית זו שהינה וזו שעתידה לבוא, חשוב לזכור ולהזכיר שבמציאות שנוצרה אחרי ההסלמה ההדדית, במצב הנוכחי, על השלכות הרוחב שלו, אין מנוס מהמשך הפעולה עד השלמת מטרותיה. 

אבל מהן מטרות המבצע? כבר אתמול הודיע דובר צה"ל כי בידי חמאס נותרה רק מחצית מהיקף הרקטות שעמדו לרשותו בתחילת המבצע. אי אפשר היה שלא לשים לב לכך שחלק לא מבוטל מההישג הזה נובע מכך שחמאס שיגר כ-1705 רקטות אל תוך שטחי ישראל, ושמבחינת חמאס עצם העובדה שהרקטה מצליחה להגיע אל השטח הישראלי היא הצלחה מלאה (שהרי אם הרקטה התפוצצה, זה פיגוע מוצלח גם אם אין נפגעים, ואם הרקטה הושמדה על ידי כיפת ברזל, יש כאן גם עוד לחץ כלכלי על ישראל). האם המטרה היא השמדת כל התחמושת שבידי חמאס? כנראה שלא. אבל גם אם זו היתה המטרה, האם היה בכך כדי למנוע את הבניה מחדש של מאגר התחמושת הזה בתוך פחות שנה?

האם המטרה היא איתור והשמדת כל מנהרות הטרור שבין עזה לישראל? האם נזכור אותו בתור מבצע המנהרות? הפרסומים בתקשורת הישראלית על עיר המנהרות שמתחת לעזה  בהחלט מחזקים רושם שזה מה שהיו רוצים שנחשוב עליו. אבל כמובן שגם מנהרות, בסופו של דבר, אפשר לשוב ולחפור. 

דברים שאמר הרמטכ"ל בני גנץ אתמול מסמנים את המטרה האמיתית: "עוד יהיה חיכוך ויהיו רגעים קשים. מאמצים של שנים שהם עשו,בבניין הכוח ובבניין הרקטות, טילים, פיגועים, מנהרות - כולם עד עכשיו התנפצו על גלי היכולת של מדינת ישראל וצה"ל. נדרש פה הלך רוח אסטרטגי למדינה. שגרת החיים הזו תימשך עוד כמה ימים, אבל בזמן הזה, כשהעורף מתנהל נכון, הצבא נכנס, מרחיב, מעמיק ועושה את מה שהוא צריך".
מסמנים, אבל לא לגמרי מגלים. המבצע הזה, כמו קודמיו, הוא מבצע של הכלה. עוד מהלך של התשה וחיכוך הדדי, מתוך הנחה שכושר העמידה הישראלי הוא רב בהרבה מזה של הצד השני, מתוך שאיפה לקנות ימים ושבועות וחודשים של שקט, עד שהמציאות תשתנה לה, או עד לסיבוב הבא. 

ואני שב ותמה ביני לבין עצמי, נוכח התמונה ההזויה של ארגון טרור שהשתלט על שטח ופועל ממנו כאילו הוא מדינה עצמאית, תמיהה גדולה ועצובה: כיצד בדיוק תשתנה לה המציאות?
האומנם זה יקרה כפי שחולמים ישראלים מהשמאל דרך תהליך מדיני והסכם וחיים שעושים את שלהם?
או שמא דרך תהליך של עימותים נמשכים עד שיקומו דורות אחרים כאן, כפי שחולמים ישראלים מהימין? 
ואולי יש דרך אחרת ? 

לקריאה נוספת 

17.7.2014

בשוליה של הפסקת אש מזדחלת - הרהורים מוסריים

מאמר מעניין של ויל סלטן בbusiness insider משך את תשומת לבי.

בהחלט משהו שאי אפשר להגיד שלא נעים לקרוא, אם אתה מוטרד משיקולים של מוסר ומלחמה, ומתבונן בעצב במה שקורה בעזה. מאחר ויש ימנים בין קוראי הבלוג שנוטים להבין טקסטים כאלה שלא כהלכה, אני מזכיר ומבהיר שזה לא בגלל שאני מעדיף את טובתו של חמאס על פני טובתה של ישראל, אלא מפני שאני בן-אדם, והייתי רוצה שהמלחמה שלנו תהיה נקיה ושלא נהיה אחראיים בשום צורה לפגיעה בחפים מפשע.

על פי המאמר, יחס ההתקפות האוויריות הישראליות להרוגים חפים מפשע הוא הרוג לכל 14 או 15 התקפות, המהווה שיפור בהשוואה למערכות אוויריות מהעבר במיוחד כשלוקחים בחשבון את הצפיפות של איזור עזה. המאמר גם מעלה על נס את האמצעים שישראל מפעילה לאזהרה מקדימה של אזרחים הנמצאים ביעדי-תקיפה, וטוען שיתכן שישראל יוצרת כאן תקדים שיהפוך לסטנדרט עתידי של המשפט הבינלאומי.

אבל אז קראתי את המאמר  "לגיטימיות הפגיעה בחפים מפשע במלחמה האחרונה בעזה" של מרדכי קרמניצר ורועי קונפינו וחשכו עיני. אני כמובן מסכים עם הטענה שהדיון בלגיטימיות של דרכי-הלוחמה השונות נחוץ ביותר. אבל אני לא מצליח להבין אנשים שמנסים לבסס טיעון מוסרי שהתוצאה האפשרית היחידה העולה ממנו היא העדר-אפשרות לנהל קמפיין צבאי בשטח אזרחי מחוץ לגבולות המדינה. מי שלא מבין שצבא הפועל בשטח חייב לקחת בחשבון כאחד הפרמטרים שרידות גבוהה של אנשיו, כי אחרת לא יוותרו לו אנשין, מי שלא מבין שצבא הפועל מול אויב העושה שימוש ציני באזרחים ככלים על לוח-המשחק שתכליתם להגביל את אותו הצבא ולמנוע ממנו מלתקוף יעדים המשמשים את האויב לתכליות צבאיות, מי שלא מבין שכל כללי מוסר ומשפט שיפותחו בעת הזו חייבים לאפשר מלחמה אפקטיבית, יוצר מצב שבו צבאות - על כורחם - יתעלמו ממוסר ומשפט.

פעולה צבאית היא פעולה של הפעלת כוח. המשפט הבינלאומי אולי דמיין פעם שאפשר יהיה להפוך את המלחמה ללא-חוקית. אבל מאז עברו עשרות שנים וברור לחלוטין שלא רק שמלחמה על שלל צורותיה נוכחת באופן קשה וכואב בכל רחבי-הגלובוס, אלא שכל מי שמבקש לקשור את ידיו של צד אחד בלוחמה הזו באופן בלתי-סביר, משמש דה-פקטו כסוכן שמקדם שתי רעות:
1. הוא מחזק את ידיהם של טרוריסטים ואחרים עבורם מגבלות המוסר והמשפט של הצד בו הם לוחמים הופכים למגן ולעתים אף לחרב.
2. הוא יוצר מצב שבו ציבור האזרחים הסובל תחת ידיהם של הטרוריסטים הולך ומתנכר לערכי מוסר ומשפט.

בין שתי הגישות - המאמר שנכתב מחוץ לישראל והמאמר שנכתב בישראל - דווקא המבט מבחוץ מאפשר התבוננות נכוחה ומדוייקת יותר במה שקורה כאן. איך זה קורה לה, לישראל, שדווקא מתוכה לא רואים את זה? 



בשוליה של הפסקת אש מזדחלת לאיטה - ו' - אז מה קרה כאן בעצם?

כיצד הגענו עד הלום? מה הביא להשתלשלות האירועים שהביאה אותנו עד אל מבצע צוק איתן

עיון באירועים באיזור עזה לאחר מבצע עמוד ענן, ובמיוחד בדוח חודשי - יוני 2014 - בפורטל הטרור של השב"כ, מלמדים כי יוני בהחלט היה חודש אינטנסיבי של תקיפות מעזה, אבל לא האינטנסיבי ביותר בחודשים האחרונים. 

ירי פצצות מרגמה ורקטות מרצועת עזה בחודש יוני 2014 - מצוטט מתוך דוח יוני של השב"כ

קשה לדבר על טרנד חד-משמעי. ברור שהשוואה לאירועים של לפני חצי שנה, למשל, בהחלט מלמדת על הסלמה מזדחלת. אבל אי אפשר לומר שההסלמה היתה בלתי-ניתנת לשליטה. 

נדמה שבתהליך ההסלמה שהביאו למבצע 'צוק איתן' היו שתי נקודות זמן בולטות: 

גרשון בסקין, פעיל השלום הידוע בקשריו הטובים עם צמרת החמאס, הטיל את האחריות על המשך ההסלמה על הנהגת החמאס: "ביליתי שעות ארוכות אתמול בבוקר ואחר הצהריים בניסיון לשכנע את איש הקשר המרכזי שלי בחמאס לדבר עם מנהיגיו ולקרוא להפסקת אש למשך 24 שעות כדי למנוע הסלמה. המסר שלי עשה דרכו אל חאלד משעל. רציתי למנוע את מותם הבלתי נמנע של חפים מפשע ואת ההרס שמלחמה כזו תגרום. הנהגת חמאס החליטה להתעלם ולדחות את האפשרות להפסקת אש ואתגרה את ישראל לפעול... אני יכול לומר בכנות שנתניהו לא רצה בהסלמה. כל כך מצער שמנהיגי חמאס, חלקם יושבים בבתי מלון בחו"ל וחלקם מתחבאים מתחת לאדמה, שמו אוכלוסייה שלמה חפה מפשע בקו האש. זהו פשע. כוח בלבד לעולם לא יהיה מענה ראוי. אבל ישראל מוכרחה לפעול בכוח. אני מצטער לומר זאת. ישראל גם מוכרחה להציג תכנית משלה שתיתן מענה דחוף לצרכים של מיליון ו-700 אלף תושבים בעזה. אחרת המלחמה הבלתי נגמרת הזו לא תסתיים לעולם" (זה הפוסט המקורי של בסקין, בפייסבוק, באנגלית).

אם בארזי השמאל נפלה השלהבת, הרי שלמרות הפיתוי לשאול על תפקידה של ישראל בהסלמה, אקבל את הכרעתו של בסקין, ואתמקד בשאלה הבאה, החשובה לא פחות (ואולי יותר): בסדר, אז ישראל לא זו שיזמה את ההסלמה. אבל מה היו התוצאות החזויות של ההסלמה הזו, מהפרספקטיבה הישראלית? לאן ישראל חותרת? 

סביר להניח שהנהגת ישראל מודעת לעובדות הבאות: 
  • יורים מרגמות מעזה מאז ה30/1/2001.
  • הקסאם הראשון על שדרות נורה ב30/4/2001.
  • זה התחיל אצל ברק והמשיך אצל שרון והמשיך אצל אולמרט והמשיך אצל נתניהו - ואצלו זו הרי לא הקדנציה הראשונה.
  • כבר ראינו את עופרת יצוקה ב-2008 ואת עמוד ענן ב-2012.

אלברט איינשטיין כבר לימד את כולנו ש"אי־שפיות זה לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות". 
אז למה, הוי למה בחרה ישראל לתקוף כפי שהיא תקפה? מה התכלית? האומנם ישראל מצפה להצליח פתאום במיגור הירי בשימוש באותם אמצעים שכשלו? 

אם ישראל יודעת שהתקפות אוויריות לא יצליחו עם או בלי פעולה קרקעית מוגבלת (שסבירותה נמוכה לאור שגשוג מנהרות החמאס), האם יש בכוונתה  לחזור לעזה ולשלוט בה? 
אני חושב שכולנו נסכים שלא. החריג היחיד בממשלה הוא כנראה שר החוץ הישראלי, לגביו קשה להחליט, לאור העקביות שלו, האם הוא מרשה לעצמו לדבר כי הוא יודע שאין רוב לפנטזיה שלו, או שמא, יום אחד, אם יגיע לשלטון, הוא עוד יפתיע את כולנו. כל האחרים לא מבטאים תשוקה לשליטה בעזה. ההגיון הפשוט מבהיר שהכיבוש מחדש של עזה עלול להיות קשה מבחינה צבאית, אבל שהשליטה הנמשכת בעזה לאחר מכן תהיה בלתי-אפשרית מכל בחינה שהיא. כל מי שחושב אחרת, מוזמן לחזור ולעיין בכותרות העיתונים בחודשים שקדמו להתנתקות כדי להבין את המציאות הבטחונית הצפויה לחיילי צה"ל, ומוזמן להרהר בעמדה הבינלאומית הצפויה כלפי מהלך שישיב מיליוני פלסטינים לשליטה ישראלית במסגרתה אין להם זכויות-אזרחיות בסיסיות. 

אז אם ישראל יודעת שהיא לא תמגר את הירי תלול-המסלול מעזה באמצעות התקפות אוויריות, ואם אין בכוונתה של ישראל לשוב ולכבוש את עזה, מה היא מצפה שיקרה אחרי מבצע צוק איתן? 

הרי סביר להניח שהנהגת ישראל גם יודעת שהעימות הישיר הזה בין חמאס לבינה רק מחזק את התדמית של חמאס ברחוב הפלסטיני בעזה, ביהודה ושומרון ובעולם הערבי. 

אז מה קרה כאן בעצם? 

רציתי להציע אפשרות מחשבתית פשוטה: שהנהגת ישראל פועלת ביודעין לחיזוקו של החמאס. וזאת למרות המחיר של רשות פלסטינית חלשה. 

לפני שאמשיך אזכיר שהסבר פשוט אחר הוא האפשרות של מצעד של איוולת. סוג התנהלות שמשיג, ביודעין, תכלית הפוכה מהרצויה, בגלל הכרח להיכנע לאילוצים קצרי-טווח. למשל, אפשר אפילו להציע טענה קונספירטיבית - אילוצים פוליטיים שהפכו את המבצע הזה להכרחי למען שרידות הממשלה. אולי, למשל, לקראת התקציב.

אבל אני מעדיף הסבר שמייחס לבנימין נתניהו יותר רציונליות. אני סבור שאפשר להסביר את ההתנהלות הישראלית בהתחזקותם של נציגי דעאש בעזה. התחזקות שהביאה לתובנה ישראלית חדשה - בדבר החשיבות שבחיזוקו של חמאס בעזה. 

זה לא מופרך כמו שזה אולי נשמע בהתחלה. כל מי שחושב על מצב של שלוחה דעאשית מדרומה של ישראל המשתפת פעולה עם החליפות המתהווה בעיראק וסוריה בהחלט יכול להבין מדוע מבחינה בטחונית ישראל תכריע שמדובר במצב שיש להימנע ממנו בכל מחיר.

אם זה נכון, יש כאן בעצם נסיון ישראלי לשוב ולחזור על דוקטרינת רבין שהביאה את הסכמי אוסלו. נתניהו הולך בנעלי רבין ומנסה לחזק יריב חלש כדי למנוע עלייה של יריב חזק ממנו. אז, הנסיון להשליט את אש"ף על הפלסטינים לא צלח, אלא הביא בסופו של דבר למציאות הנוכחית הקשה - של שתי ישויות פלסטיניות - האחת בעזה והאחרת בגדה.
לאן יביא אותנו הנסיון החדש הזה? 

עוד סיבה לחשוב שזה לא מופרך כמו שזה נראה, היא שאנשים כמו נפתלי בנט בוודאי יתמכו במהלך שכזה שהרי כל החלשה של הרשות הפלסטינית תאפשר את קידום התפישה הבנטית של פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. תפישה שייתכן שגם נתניהו שותף לה, לפחות לאור בחירתו הנמשכת שלא לחתור להסכם מדיני עם אבו-מאזן. 

איך נדע אם התזה הזו נכונה או מופרכת מאליה?
קל להציע שני מבחנים פשוטים:
האם ישראל ממקדת את התקפותיה על פעילי חמאס או פעילים לא-חמאסיים?
האם המבצע הזה יסתיים בהשפלת חמאס או בהסכם שיעניק לו יוקרה ועוצמה מחודשים? 



בשוליה של הפסקת אש מזדחלת (או שמא הפסיקה בטרם התחילה) - ה' - בשולי ההסדר שיהיה, כאשר יהיה

ההסלמה העזתית היא תהליך מעניין. 

נתניהו, שוב, מתגלה כמדינאי זהיר, הייתי אומר אפילו חששן. 

כמעט אין מי שמצפה ברצינות ש"צוק איתן" ינוהל עד שיביא שינויים גיאופוליטיים של ממש, מהסוג שנהוג לצפות להם במבצעים צבאיים בישראל. 

האם נופתע? כנראה שלא. 

יהיה מבצע, ואחריו, בשלב מסויים, תושג הפסקת-אש. שאחריה יהיה איזשהוא הסדר-ביניים מוזר כזה או אחר. 

שבועיים-שלושה אחרי שייחתם, שוב יספוג דרום ישראל ירי תלול-מסלול מעזה. 

שהרי עולם כמנהגו נוהג. 

אני מוטרד מהיבט שולי יחסית של ההסדר הצפוי. האם יידע נתניהו לשמר את ההישג ההרתעתי היחיד של התנהלות ישראל בעקבות רצח השלושה? אותו מעצר מחדש של משוחררי עסקת שליט? יש כאן פוטנציאל חד-פעמי ליצירת מאזן-אימה נגד חטיפות. האם יישמר המאזן הזה? 

לא צריך להיות מתנגד לעסקאות חילופי-חטופים ושבויים (ואני הייתי ועודני מהתומכים, בשם הרעות) כדי לקוות שלפחות בנקודה הספציפית הזו, נתניהו לא יתקפל. 

לקריאה נוספת

בשוליה של הפסקת אש מזדחלת (או שמא הפסיקה בטרם התחילה) - ד' - התנהלותם של מחנות

למה שמאלנים חושבים שהעדר-הפרופורציה בין התגובות לרצח השלושה לבין התגובות לרצח האחד הן מוצדקות? 
למה ימנים חושבים שהעדר-הפרופורציה בין התגובות לרצח האחד לבין התגובות לרצח השלושה הן לא-מוצדקות?

אתה עובר על קירות פייסבוק באקראי. נדמה שכל מי שעסק בענייני-דיומא בקירו (לפני שהמבצע תפש את שלו) ניתן היה לאבחנה על פי השאלה הפשוטה: האם עסק בעיקר בגורל השלושה או בגורל האחד? 

ואני, אני מחפש, ומתקשה למצוא תגובות מהסוג שיזכיר לכולנו שכאן ועכשיו כולנו חיים, בארץ הזו. 

ומתנחם (בקושי) בכך שבכל זאת, לפחות צד אחד בסכסוך הזה מצליח להציג חזית מיינסטרימית אחידה בכל הנוגע לרצח האחר.

לקריאה נוספת
ובנוסף - 

בשוליה של הפסקת אש מזדחלת (או שמא הפסיקה בטרם התחילה) - ג' - התנהלותם של מפגינים והתנהלותן של רשויות

אם אני הייתי מפכ"ל משטרת ישראל לא הייתי נותן כל-כך הרבה מקום להתנהלות המפגינים במזרח-ירושלים. 

זה לא עניין של ימין ושמאל.

זה עניין של חוק וסדר. 

אוזלת-היד של המשטרה היא בסך הכל סימפטום נוסף לדרך האומללה הזו שבה מתנהלת המדינה שלנו. 

ובכל זאת, כולנו יכולים להיות אסירי-תודה על כך שבניגוד לעבר הלא-מאוד-רחוק, כשמשטרת ישראל מתמודדת עם הפגנות-המון של ערביי-ישראל, היא מקפידה מאוד שלא להגיב באופן שעלול לעלות בחיי אדם. 
זה לא מובן מאליו. 

אבל מעל המפכ"ל יש שר ומעל השר יש ראש-ממשלה. והם מעודכנים על ידי אנשי-המקצוע הכפופים להם והם מקבלים החלטות ומנווטים ומנהיגים. 

אם כן, מדוע הדברים לא נאמרו גלויות? 

מי אפשר למתח הזה להיבנות? מי "דרך" את הציבור הישראלי כאילו הוא דורך כלי-נשק? 

בשוליה של הפסקת אש מזדחלת (או שמא הפסיקה בטרם התחילה) - ב' - הרהורים על הפרעות-הסדר שהיו ועודן

העובדה שנער ערבי-ישראלי נפל קורבן למרצחים יהודיים היא לא תירוץ להרס ולונדליזם ולהתנהלות של ערביי-ישראל וערביי-השטחים.

כל מי שחושב שזה מובן או צפוי או ראוי נותן יד לחיזוק המציאות ההזויה הזו, על פיה זה בסדר כאשר ערבים מתנהגים כך, ובונה את המחר, שבו גם יהודים יתנהגו כך.

אה, רגע. המחר הזה כבר הגיע. 

לקריאה נוספת

16.7.2014

בשוליה של הפסקת אש מזדחלת - א' - הרהורים על מותו של מוחמד

חיכיתי בסבלנות עד לפרסומים כיצד פוענח רצח הנער מוחמד. פרסומים מפורטים דיים עד שאי-אפשר להתכחש עוד לעובדה שאכן יהודים הם שרצחו אותו בדרך הנוראה בה בחרו. אולי שלושתם יורשעו ואולי אחד יישלח לבית-המשוגעים בגין אי-שפיות והאחרים יורשעו רק בסיוע כזה או אחר, אבל האמת המרה, הקשה, הנוקבת, של המעשה שהם עשו, מהדהדת. 

האמת? קיוויתי שזה יהיה משהו ערבי פנימי. פיללתי. רציתי. האם סירבתי להאמין? לא. זכרתי את המחתרת היהודית. את עמי פופר. את ברוך גולדשטיין. בהחלט אפשר היה לחשוש מגידולי פרא חדשים. אבל תמיד אפשר לדמיין שלטרוריסטים "שלנו" יהיו יותר אומץ, יותר תעוזה, יותר נכונות לסיכון, מאשר התנכלות לנער עדין. 

המחשבה שאותם מפגעים יהודיים חשבו שנער בן 17 או ילד בן 9 הם מטרות ראויות, מחשבת העוועים הזו, צריכה להטריד את כולנו. גם את האזרח הפשוט שברחוב וגם את ראש-הממשלה. 

כי אלה - מקרבנו יצאו. 

15.7.2014

בשוליה של הפסקת אש מזדחלת - הקדמה

הפסקת האש הממשמשת ובאה (או שלא), היא מאפיין טיפוסי ליחסי ישראל-חמאס וליחסי ישראל וקבוצות טרור בכלל. הקונפליקט ידוע וישן, אבל הסלמה מתגלגלת ביוזמת אחד הצדדים (או שניהם) מגיעה לנקודת-רתיחה, ואז כשצריך לחזור לשגרה, מאחר והאינטרס הישראלי גדול מזה של הצד השני - בעיקר בגלל המשוואה הבינלאומית, אבל לא במעט גם בגלל שבכל זאת, בישראל מנהלים מדינה ויש גם שיקולים כלכליים, שלא לומר פוליטיים ולא נזכיר במילה את האפשרות של סיבוך לא מתוכנן - אז בגלל שהאינטרס הישראלי גדול מזה של הצד השני, ישראל מתנהלת במדיניות המוזרה מעט שאני אוהב לכנות לכבודו של ראש-ממשלתנו, מדיניות "יתנו-יקבלו", ושמשמעותה בהקשר הזה הוא הפוך בצורה שיהיו שיאמרו משעשעת. ישראל נותנת שקט, ואז היא מצפה לקבל שקט. לצד השני בדרך כלל לוקח עוד קצת זמן להוציא קיטור, אז עד הלום, אם נביט על העבר של התנהלות ישראל וארגוני הטרור, מגיע השקט. 

כלומר, עד הסיבוב הבא. 

אבל לפני שהתחיל הבלאגן היה שקט, לא ? זה הרושם שאפשר להבין מהדיון הציבורי שמובילים כל העיתונים. היה שקט ואז חטפו ורצחו את השלושה ואז ההם עשו ככה וככה ואז חטפו ורצחו את האחד ואז ההם עשו עוד ככה וככה וכבר לא היתה ברירה והיה צריך לצאת למבצע. ככה בערך נראה הנרטיב הישראלי. 

כמו שכתבתי לא אחת כאן, אני לא אוהב לכתוב על דברים לפני שהם מתבהרים. יש בכך כמובן חסרון גדול - הדיון הפוליטי הישראלי הוא דיון שטחי שמתאפיין, קודם כל, בהיותו דיון של "מה קורה עכשיו". אם אתה לא מגיב בזמן אמת בנושאים שעל סדר היום, כשאתה כבר מבטא את ההתייחסות שלך היא מעניינת את ציבור הקוראים בדיוק כמו אותם עיתונים מאתמול שעוטפים את הדגים שנמכרים היום. אבל יש בכך גם יתרון גדול - כי הדיון על מה שקורה עכשיו הוא דיון עם מינימום אינפורמציה ומקסימום השערה. והשערות, פעמים רבות, אינן מבוססות והינן מוטעות. גרוע מזה, לדיון של העכשיו, בעידן השידור החי והישיר, יש מאפיין נוראי נוסף - אותן ידיעות נאמרות ונדונות שוב ושוב ושוב, ובתהליך איטי של מסמור נוצרות מחשבות, תודעות ותפישות, שכל קשר בינן לבין המציאות להווייתה הוא מקרי בהחלט. ועכשיו לך תתמודד עם הפוסט-טראומה הלאומית שנוצקה שוב. 

אז עכשיו, כשהסיבוב הזה הגיע לשלב השקט שמישהו יתן ומישהו אחר יקבל, או להיפך, אני מרגיש שאפשר להתחיל להתייחס למה שקרה כאן. זה כמובן לא מושלם, כי יש הרבה מידע שנדע רק בעוד 50 או 100 שנה. יש גם כנראה הרבה מידע שאולי לא נדע אף פעם. וכולנו יודעים שעדיין מוקדם לשפוט את תוצאות והשלכות המהפכה הצרפתית. ובכל זאת, באיזון בין האמירה עם הפרספקטיבה הנכונה לבין האיזון עם אמירה שאולי עוד יש לה משמעות, אני בוחר לכתוב עכשיו.