אתמול ציינו 27 שנים מאז השתלטו 4 מחבלים, 4 נערים פלסטינים חמושים בסכינים, מחמוד קבלאן, מחמוד בראכה, מגד'י אבו-ג'אמע וסובחי אבו-ג'אמע (שני האחרונים בני-דודים) על אוטובוס בקו 300 של אגד, שהיה בדרכו מתל-אביב לאשקלון וניסו להובילו אל רצועת עזה, מתוך מטרה לנהל משא-ומתן לשחרור 500 מחבלים שהיו כלואים בישראל, תמורת 40 נוסעי האוטובוס.ההשתלטות נעשתה בעזרת מזוודה שנטען לגביה כי היא מזוודת-נפץ.
זמן קצר לאחר החטיפה שוחררה אחת הנוסעות, שהיתה בהריון, והיא הזעיקה עזרה. הדרך היתה רצופת נסיונות של כוחות הביטחון להביא את האוטובוס לעצירה, אבל רק יום לאחר מכן, עם אור השחר, השתלט כוח של סיירת מטכ"ל על האוטובוס, בפאתי מחנה הפליטים דיר אל בלאח'. בפעולת ההשתלטות נהרגה נוסעת, החיילת החובשת אירית פורטוגז, ונפצעו 5 נוסעים נוספים. מבין המחבלים נהרגו שניים, מחמוד קבלאן ומחמוד בראכה. השניים האחרים הוכו, כדי למנוע מהם להפעיל את מזוודת הנפץ, נכבלו והובלו לשדה סמוך, שם הוכו שוב בידי אנשים שונים מכוחות הבטחון שהתקבצו סביבם בנסיון לשכנע אותם להסביר כיצד מפרקים את מזוודת הנפץ. בין המכים היו ראש אגף המבצעים של השב"כ,דאז, אהוד יתום, וקצין צנחנים וחיל רגלים ראשי, דאז, יצחק מרדכי. לאחר מכן התברר שהמזוודה היתה ריקה.
משם הובלו השניים ברכב למקום חקירה, על ידי אהוד יתום וכמה מפקודיו. במקום להגיע ליעדו, סטה הרכב לפרדס, שם הורידו יתום ואנשיו את המחבלים מהרכב, והיכו אותם בראשיהם באבנים ובמוט ברזל, עד למותם. משם הביאו יתום ואנשיו את גופותיהם של בני-הדודים אבו-ג'אמע לבית-החולים, כשהם מסבירים שמצבם התדרדר בנסיעה ויש לטפל בהם. בבית החולים נקבע מותם של מג'די וסובחי אבו-ג'אמע.
לאחר מכן נמסר לציבור כי כל המחבלים מתו בהשתלטות.
הודות לתקשורת נודע כבר כמה ימים לאחר ההשתלטות כי שניים מן המחבלים שעל מותם דווח, ירדו חיים מהאוטובוס. אך נדרשו יותר משנתיים לאחר מכן, ועדת בדיקה פנימית וצוות חקירה לתחילת הבירור האמיתי של העובדות. זאת בעיקר מאחר והליכי החקירה שובשו בידי אנשי שב"כ, ביניהם יוסי גינוסר (אז ראש האגף לענייני זרים בשב"כ), שישב בועדת הבדיקה הראשונה.
שלושה אנשי שב"כ אמיצים וישרים, רפי מלכא, ראובן חזק ופלג רדאי, התעמתו עם ראש השב"כ דאז,אברהם שלום, ומשסירב ראש השב"כ לדרישתם להביא האמת לידיעת הציבור, התפטרו, והביאו הסיפור האמיתי לידיעת ליועץ המשפטי לממשלה דאז, יצחק זמיר.
כך קרה שהממשלה נדרשה לעסוק בנושא לעומקו, עיסוק שבמסגרתו מצא עצמו זמיר מוחלף ביוסף חריש. העיסוק היה בעייתי במיוחד נוכח העובדה שהיתה זו תקופת הרוטציה, והנושא בעצם העסיק הן את הממשלה ה-21 והן את הממשלה ה-22.
בסיומה של הפרשה התפטר ראש השב"כ דאז, והתברר שהוא נתן הוראה לאהוד יתום, להרוג את המחבלים, כדי למנוע מצב שבהשתלטות על אוטובוס שמטרתה פיגוע-מיקוח או המתת כל נוסעי האוטובוס, יצאו טרוריסטים חיים.
כן התברר שהשב"כ הוביל מהלך של תיאום גירסאות בין אנשיו, שיבוש ראיות והעדת עדות שקר בפני גופי החקירה השונים, באופן שהיה בו כדי להסיט את אשמת המוות למכות שהנחית יצחק מרדכי על ראשי השניים.
אברהם שלום, אהוד יתום, יוסי גינוסר, וכמה וכמה מטובי בנינו קיבלו חנינה מנשיא המדינה חיים הרצוג, במסגרת ההסדר שגובש, בלא שנערך משפט.
רק לאחר החנינה נערכו עוד חקירת משטרה, וכן ועדת בדיקה בראשות יהודית קרפ, שבעקבותיהם התבררו העובדות כמעט במלואן. מאז חלפו שנים רבות, ניתנו ראיונות רבים לעיתונות, ולמרות שהעובדות כנראה כבר ידועות כולן, נדמה שהמשמעויות טרם עוכלו.
כשבוחנים את האירוע הזה, קשה מלהשתחרר מחשיבותו -
הבחירה להתעמק בשיטות-החקירה, ולא בערכים של השב"כ ובערכים של המדינה, היא חלק מבחירה מודעת ונוראה של מדינת-ישראל, שלא לקיים דיון ערכי-ציבורי בשאלות הקשות באמת.
27 שנים לאחר מכן, וישראל עדיין מעדיפה שאחרים ינהלו בשבילה את הדיון הערכי.
לכל המעוניין להמשיך ולקרוא, אפשר לקרוא תיאור של הפרשה בערך על הפרשה בויקיפדיה, באתר חדר המידע של חלמו, בכתבה בYNET לרגל 20 שנה לפרשת קו 300 ובכתבה על הפרשה שכוללת ראיון עם אחד המעורבים הזוטרים באתר YNET.
זמן קצר לאחר החטיפה שוחררה אחת הנוסעות, שהיתה בהריון, והיא הזעיקה עזרה. הדרך היתה רצופת נסיונות של כוחות הביטחון להביא את האוטובוס לעצירה, אבל רק יום לאחר מכן, עם אור השחר, השתלט כוח של סיירת מטכ"ל על האוטובוס, בפאתי מחנה הפליטים דיר אל בלאח'. בפעולת ההשתלטות נהרגה נוסעת, החיילת החובשת אירית פורטוגז, ונפצעו 5 נוסעים נוספים. מבין המחבלים נהרגו שניים, מחמוד קבלאן ומחמוד בראכה. השניים האחרים הוכו, כדי למנוע מהם להפעיל את מזוודת הנפץ, נכבלו והובלו לשדה סמוך, שם הוכו שוב בידי אנשים שונים מכוחות הבטחון שהתקבצו סביבם בנסיון לשכנע אותם להסביר כיצד מפרקים את מזוודת הנפץ. בין המכים היו ראש אגף המבצעים של השב"כ,דאז, אהוד יתום, וקצין צנחנים וחיל רגלים ראשי, דאז, יצחק מרדכי. לאחר מכן התברר שהמזוודה היתה ריקה.
משם הובלו השניים ברכב למקום חקירה, על ידי אהוד יתום וכמה מפקודיו. במקום להגיע ליעדו, סטה הרכב לפרדס, שם הורידו יתום ואנשיו את המחבלים מהרכב, והיכו אותם בראשיהם באבנים ובמוט ברזל, עד למותם. משם הביאו יתום ואנשיו את גופותיהם של בני-הדודים אבו-ג'אמע לבית-החולים, כשהם מסבירים שמצבם התדרדר בנסיעה ויש לטפל בהם. בבית החולים נקבע מותם של מג'די וסובחי אבו-ג'אמע.
לאחר מכן נמסר לציבור כי כל המחבלים מתו בהשתלטות.
הודות לתקשורת נודע כבר כמה ימים לאחר ההשתלטות כי שניים מן המחבלים שעל מותם דווח, ירדו חיים מהאוטובוס. אך נדרשו יותר משנתיים לאחר מכן, ועדת בדיקה פנימית וצוות חקירה לתחילת הבירור האמיתי של העובדות. זאת בעיקר מאחר והליכי החקירה שובשו בידי אנשי שב"כ, ביניהם יוסי גינוסר (אז ראש האגף לענייני זרים בשב"כ), שישב בועדת הבדיקה הראשונה.
שלושה אנשי שב"כ אמיצים וישרים, רפי מלכא, ראובן חזק ופלג רדאי, התעמתו עם ראש השב"כ דאז,אברהם שלום, ומשסירב ראש השב"כ לדרישתם להביא האמת לידיעת הציבור, התפטרו, והביאו הסיפור האמיתי לידיעת ליועץ המשפטי לממשלה דאז, יצחק זמיר.
כך קרה שהממשלה נדרשה לעסוק בנושא לעומקו, עיסוק שבמסגרתו מצא עצמו זמיר מוחלף ביוסף חריש. העיסוק היה בעייתי במיוחד נוכח העובדה שהיתה זו תקופת הרוטציה, והנושא בעצם העסיק הן את הממשלה ה-21 והן את הממשלה ה-22.
בסיומה של הפרשה התפטר ראש השב"כ דאז, והתברר שהוא נתן הוראה לאהוד יתום, להרוג את המחבלים, כדי למנוע מצב שבהשתלטות על אוטובוס שמטרתה פיגוע-מיקוח או המתת כל נוסעי האוטובוס, יצאו טרוריסטים חיים.
כן התברר שהשב"כ הוביל מהלך של תיאום גירסאות בין אנשיו, שיבוש ראיות והעדת עדות שקר בפני גופי החקירה השונים, באופן שהיה בו כדי להסיט את אשמת המוות למכות שהנחית יצחק מרדכי על ראשי השניים.
אברהם שלום, אהוד יתום, יוסי גינוסר, וכמה וכמה מטובי בנינו קיבלו חנינה מנשיא המדינה חיים הרצוג, במסגרת ההסדר שגובש, בלא שנערך משפט.
רק לאחר החנינה נערכו עוד חקירת משטרה, וכן ועדת בדיקה בראשות יהודית קרפ, שבעקבותיהם התבררו העובדות כמעט במלואן. מאז חלפו שנים רבות, ניתנו ראיונות רבים לעיתונות, ולמרות שהעובדות כנראה כבר ידועות כולן, נדמה שהמשמעויות טרם עוכלו.
כשבוחנים את האירוע הזה, קשה מלהשתחרר מחשיבותו -
- בנוגע להשלכותיו על דרך הפעולה של חלק מהטרוריסטים לאחר מכן (לא כולם. חלקם הקצינו קודם לכן, וללא קשר);
- בנוגע לאמת שנחשפה בנוגע לערכיו של שירות הביטחון הכללי של ישראל (וראו פרשת עיזאת נאפסו כדוגמא נוספת שהשתלשלויות קו 300 סייעו לבירורה);
- בנוגע לנחישותה של מדינת ישראל להגיע לחקר האמת;
- בנוגע לקושי של מדינת ישראל באכיפת הדין בנוגע למיטב בניה, כאשר הם נתפשו בעשייה קלוקלת (קושי שרק החריף מאז);
- בהדגימו את הקושי של מדינת ישראל להפיק לקחים ערכיים.
הבחירה להתעמק בשיטות-החקירה, ולא בערכים של השב"כ ובערכים של המדינה, היא חלק מבחירה מודעת ונוראה של מדינת-ישראל, שלא לקיים דיון ערכי-ציבורי בשאלות הקשות באמת.
27 שנים לאחר מכן, וישראל עדיין מעדיפה שאחרים ינהלו בשבילה את הדיון הערכי.
לכל המעוניין להמשיך ולקרוא, אפשר לקרוא תיאור של הפרשה בערך על הפרשה בויקיפדיה, באתר חדר המידע של חלמו, בכתבה בYNET לרגל 20 שנה לפרשת קו 300 ובכתבה על הפרשה שכוללת ראיון עם אחד המעורבים הזוטרים באתר YNET.
פוסט מאוד חשוב. לא הכרתי את הנושא.
השבמחק