28.11.2011

Now they are talking !

It took quite some time, but at last, the Arab League has decided to impose significant sanctions against the Syrian regime,  in order to persuade Syrian tyranny to stop the bloodshed of protesting citizens:
"The foreign ministers agreed to stop dealing with Syria's central bank, to ban high-profile Syrian officials from visiting Arab nations and to freeze the assets of the Syrian government... a committee would meet Saturday in Doha, Qatar, to work out details of imposing the sanctions to avoid harming Syrian citizens and neighboring countries. It was not clear how effective sanctions would be if Iraq and Lebanon -- two of Syria's largest economic partners -- do not participate."
 Now all that remains is that they actually walk the talk

Egypt votes

Egyptians are voting today, in what we all wish will be the beginning of a long and glamorous democratic tradition. But truthfully, regardless of possible future outcomes, this is a truly exciting moment.

Once again, human beings are taking part in a process through which they attempt to reign their own destiny. 

27.11.2011

הנה זה בא ?

אמיר אורן כותב בהארץ על "שני הליכים משפטיים-ציבוריים בשלבים מתקדמים אשר עתידים לזעזע בראשית 2012 את המערכת הפוליטית הישראלית":

  • במהלך דצמבר עתידים פרקליטיו של שר החוץ, אביגדור ליברמן לנסות ולנצל את השימוע לו זכאי לקוחם, כדי לשכנע את היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, לחזור בו מהכוונה להאשימו בהלבנת הון, מרמה, הפרת אמונים, קבלת דבר בנסיבות מחמירות והטרדת עד. אם יוגש כתב האישום, ייאלץ ליברמן, בדומה לאחרים בעבר , להתפטר מתפקידו. אומנם סיעתו כבר הודיעה בעבר כי לא תפרוש במקרה כזה מהקואליציה, אבל קשה שלא לראות בשיח פינוי המאחזים החדש של התנועה סימן מקדים לדרך שבה אולי תנסה ישראל ביתנו למנף את הנסיבות הבעייתיות להצלחה אלקטורלית.  
  • קרב ובא פרסומו של דו"ח מבקר המדינה בפרשת אסון השריפה בכרמל. על פי אמיר אורן הדו"ח צפוי להפתיע ולחדש בכך שייחס אחריות מיוחדת לשרי הממשלה שבהכרעותיהם ובהנהגתם תרמו לנסיבות שאפשרו את האסון. כך למשל תוטל אחריות על "שר האוצר, שלקח לעצמו רשות לעכב העברת תקציב למשרד הפנים, למרות החלטת ממשלה ובנימוקים שהמבקר פוסל; שר הפנים, שהפציר והתכתב, אך לא הפעיל את כוחו הפוליטי לאיים בפירוק הממשלה אם לא תבוא על תיקונה סוגיה שתיאר בעצמו כ'קטסטרופה'; ומעל כולם, ראש הממשלה". 
אורן מציע, לא לגמרי ברור אם בציניות או ברצינות, שנתניהו עשוי לנסות ולשנות את הדינמיקה הפוליטית בתקיפה באיראן. גם אם נקבל את הגישה המייחסת חוסר-מוסריות ברמה כה גבוהה לפוליטיקאים ומדינאים, אי-אפשר להתעלם מכך שמדובר בחרב פיפיות שעלולה להביא לתום הקריירה הפוליטית של נתניהו, אם תיכשל ההתקפה באיראן. בהתחשב בכך שנראה שבצד הפלסטיני קל יותר לאבו-מאזן ולחאלד משעל לדבר על שיתוף פעולה מאשר לבצעו (עברה כבר חצי שנה מאז חתימת הסכם שיתוף הפעולה ועדיין אין לעם הפלסטיני ממשלת אחדות), יהיה לנתניהו קל בהרבה להתחיל משא-ומתן אמיתי עם הפלסטינים ולהגיע להסכם, שעשוי להביא לחזרתו של הליכוד למרכז הפוליטי הישראלי. האם יידע נתניהו לעשות מהלך כזה או שמא הסיבות שהביאו לתום כהונתו הקודמת כראש-ממשלה יניאו אותו מהכיוון הזה ? 

21.11.2011

the rationale of my optimism

In view of the views I express regarding the Arab spring whenever I politely can (including in this blog) , a close personal friend asked me if I share the optimism expressed in the following Economist article, which has been defined by the friend as "highly optimistic".

Truth is I do. I'm probably even more optimistic.

I do not think that the U.S strength or appreciation should be judged by events in Iraq. These are definitely short term events. I believe that most assessments are based on a misinterpretation of the motivations of the Bush administration regarding Iraq. I think that the U.S policy regarding Iraq aimed at Creating a lightning rod that will attract Islamist extremists from the entire world and assist in the effort of protecting the U.S from terror, while at the same time enabling the U.S to take an active role, instead of a passive one, through which it would be able to change the trends taking place in the Arab world. However one judges U.S foreign policy, one cannot deny that thanks to the occupation of Iraq, a democratic wedge has been stuck at the heart of an undemocratic region. Despite its ramshackle state, I believe this wedge has far greater impacts on the conscience of the area's residents than is perceived by most experts, and the U.S coming departure can only assist to these impacts, wherever Iraq's democracy may go.

As to the claim that the West's power over the Arab world is in decline, I feel it is too soon to tell. No one really knows what will be the preferences of the next regime in Egypt or Libya. The first Arab state to hold full elections was Tunisia, and even though the Tunisian elections were clearly resulted with the largest party being an Islamic party, Ennahda, the very diversified new political map of Tunisia means a rather large coalition shall have to be formed, in order for the country to be governed. This, together with the amazing abundance of participating parties in the Tunisian elections, teaches of a great thirst for democracy. If Tunisia is our model, assuming everyone will keep playing by the rules of the democratic game, it is much more probable that the West will gain more power over the emerging democracies, as they will seek to learn from the rich democratic history of the west,  in regards to the constitutional setup, to state institutions and  to the construction of the economy. Later on they will find a lot of value in the West's legal precedents and the way they shed light on the future conflicts which will surely arise, as they arise in any human society. In that process,  the U.S shall probably have a leading role, as an example to learn with, considering its overwhelming success of constructing a robust democracy that can contain the internal pressures of a greatly diversified society.

But being optimistic does not mean being blind to risks. Flourishing Democracies of the type we all wish to the citizens of the Arab countries, as well as to ourselves, require much more than elections, as the citizens of Africa have been learning in the last 50 years.
It is extremely difficult to assess whether all parties in all Arab countries will be obligated to the true requirements of the democratic state.
Thinking of history, there are examples of countries who made the pass from tyranny to democracy at one step, but there are many more examples of countries who took a step back to tyranny, and sometimes flipped between freedom and autocracy several times, before the democratic roots got deep enough to let democracy a firm stand.
While we discuss the democratic future of the Arab world, we should also remember that democracy in the developed world has been stronger in some places more than others. Can one truly talk of democracy in Russia ? Can one confidently foresee the future of democracies in eastern Europe or south America ? And for that matter, other than the truly veteran democracies (of which the most prominent are probably England, France and the United States of America), can anyone seriously claim to assess the state of democracy in the world in 200 years time ?

Two pillars support my optimism:

  1. When many states undergo a similar process, that process has a better chance of success. That is the clear lesson of the aftermath of the spring of nations. And this is what we are currently seeing in the Arab world. 
  2. We still do not really know how the information revolution will impact revolutions. Theoretically,  there might come a time when Technology may assist the suppression of democracy, as Orwell's 1984 threatens.  Some claim that social networking is the first sign for that time, when privacy shall be a memory of a lost past, and with it the ability to act against anyone who in is power. This may well happen, But currently things are different. At this time, social networks assist people in their grouping and working against tyrants. As long as people will know how to keep the positive side of technology at their side, the incredibly efficient communications technology enables will prevent the silencing of opposition. And as long as the freedom of speech will enable citizens to understand there are many others around who think and feel the same, tyrannies shall be at bay. 

20.11.2011

what is more interesting ? new news or interesting news ?

The recent changes of Facebook sharing has been criticized in many places and aspects. Some of the criticism included  privacy issues, ease of use, and the falling relevance of news feeds. But an interesting side effect may have a surprising impact on News sites: it turns out some of the most popular links Facebook has been promoting by friends sharing have been Old stories.

Old news stories with interesting or funny headlines are getting quite an attention in the social network. As web traffic equals money, and we all know that money changes the world, this may change the entire structure of news sites. So the first conclusion is simple -  another nail in the coffin of the "old" perception of journalism, as the higher-rating stories get another positive feedback from the masses, while the "important" stories are once again neglected.

But it might have another meaning, a positive one, regarding the perception of news, time and their joint importance. If people care more for interesting things that happened a decade ago than for what is happening in the here and now, the amazing energy and resources wasted by the media covering ongoing events may finally be diverted to other places. Might it be that the huge circuses the media sets up around live coverage are going to become something its time has passed ?

One can at least hope... 

17.11.2011

Russia: Syria at the brink of a civil war. ahem, ahem...

It appears that even Russia, one of the big opponents to international intervention in Syria's brutal oppression of civilian protest, is slowly realizing something will have to be done. Russia's Foreign Minister, Sergei Lavrov, has admitted that the recent attack by army defectors on an intelligence complex brought the Syrian nation closer to civil war. The guardian reported that the attack was performed by members of the 'Free Syrian Army' who fired shoulder-mounted rockets and used machine guns assaulting a compound run by Air Force Intelligence in Harasta, a suburb of the capital.

As I've stated several times before, the International community must interfere in the slaughter. At least in the format that brought Gaddafi's end in Libya. The first step toward intervention, as everybody knows, is admission.

Wake up Russia (and everyone else): There is already a civilian war in Syria. One side has tanks. The other doesn't. But as events prove, the balance is slowly changing, as well as the form of communications between protesters and government.

May freedom prevail. 

בליכוד כבר מחסלים זה את זה

חבר הכנסת כרמל שאמה-הכהן מאשים את עמיתו לסיעה, חבר הכנסת חיים כץ, כי הלז פועל לחיסולו הפוליטי ומשביע ראשי-ערים שלא יהינו לתמוך בשאמה-הכהן אחרת הוא ידאג לטפל גם בהם.

חיים כץ, כידוע, נחשב כבעל השפעה רבה בפריימריז בליכוד, עקב העובדה שמכוח תפקידו כיו"ר ועד-העובדים של התעשיה האווירית הוא פקד רבים מעובדי התעשיה לליכוד, ומקובל לחשוב שהם מצביעים על פי הנחיותיו.

מקור הסכסוך, אליבא דשאמה-הכהן, הוא הבדלי השקפות בינו לבין ח"כ כץ בנוגע לועדת ששינסקי ומסקנותיה, הבדלי השקפות ששאמה-הכהן מסביר כבר זמן רב מאוד בקירבתו של כץ לטייקוני הגז. העימות בין השניים הגיע בעבר להטחות האשמות חריפות וקריאה לבדיקות פוליגרף הדדיות.

המחזה שמעלים השניים, הקולות ממפלגת קדימה ההולכים וגואים, וההמולה שחברי-הכנסת מתאמצים להקים מתוך תקווה שאזרחי ישראל יראו בכך סימן  לתרומתם החיובית של חברי-הכנסת לרווחת אזרחי-המדינה, כולם יוצרים תמונה אחת, לעניות דעתי. גם אם יתמהמהו יותר מכפי שהערכתי בעבר, הבחירות לכנסת ה-19 הולכות וקרבות.


15.11.2011

רווחים צונחים עקב רגולציה בשוק הסלולר ?


דה-מארקר מבשר על רווחיות צונחת של סלקום, בגלל הרגולציה.

תרשו לי להציע ניסוח אחר של הידיעה החשובה הזו: כשמדברים על צמיחה של 112% בהכנסות, על רווחיות של 100% משירותים, על רווח נקי של 199 מיליון ש"ח מהכנסות של 1.6 מיליארד ש"ח, על כוונה לחלק את רוב-רובו של הרווח הזה - 189 מיליון - כדיבידנד, הכותרת צריכה להיות על רגולציה מוצלחת, שמצליחה להפחית את השימוש בצרכן כפרה חולבת, ומאזנת - מעט - את התמונה.


זה מתחיל

כצפוי, הקמפיין להגנת הטייקונים מתחיל. ממש כאילו מדובר בחיות נכחדות או בילדים רעבים באפריקה, מתגייסים פובליציסטים ומביעים התנגדות נחרצת לכל טענה שנשמעה במחאות הצדק החברתי ואפילו לתיקונים שמציעה ועדת טרכטנברג.

"הניחו לטייקונים!" זועק מאמרו של אבי נוב בדה-מארקר. והוא מאיים וטוען מהגורן ומן היקב ומבהיל ומתריע ומסביר כי :

  • נקיטת צעדים כנגד הטייקונים תביא לכך שהם יעברו עם כספם לחו"ל וימיטו אסון על עובדים רבים מן השכבות החלשות שיאבדו את עבודתם (כאילו הטייקונים אינם משקיעים כבר כיום כספים רבים בחו"ל, וכאילו לבייב לא עזב כבר, וכאילו עצם העובדה שרבים מדי מן השכבות החלשות מועסקים אצל הטייקונים אינה סיבה למחאה); 
  • צעדים כנגדם מנוגדים לפסיקת בג"ץ ולחוזרי מס-הכנסה (כאילו הכנסת, נציגת הריבון, איננה הגורם המוסמך  לחוקק חוקים כרצונו, חוקים אליהם כפוף בג"ץ (כל עוד כללי המשפט החוקתי נשמרים והוא לא מבטלם בגלל אי-חוקתיות) ואליהם כפופה הרשות המבצעת (שעליה נמנית רשות המס);  
  • השימוש במבנה אחזקות פירמידלי איננו פוגע בתחרות וביציבות המשקית (באמת צריך להסביר למה ריכוז ושליטה בידי קונצרן אחד פוגע בתחרות ? באמת צריך להסביר כמה too big to fall מסכן את המשק ? ); 
  • השימוש בממערכת המס להשגת מטרות חיצוניות למערכת המס (כמו צדק חברתי) יוצרת קשיים רבים (כאילו הכללים אותם באים לתקן לא נועדו לעודד מטרות חיצוניות למערכת המס ? כאילו הפחתות המס האדירות שעשתה ישראל בעשורים האחרונים בשם עידוד הצמיחה הכלכלית (מטרה מיסויית טהורה, כידוע) לא יצרו קשיים רבים לכלל המערכות הציבוריות בישראל שמצאו עצמן מול משאבים ציבוריים מתדלדלים ? כאילו המטרות העצמאיות של מערכת המס חשובות מהמטרות הציבוריות שלה ? כאילו  הטבות מס נובעות מערכים ושיקולים שעומדים לכשעצמם, וקיימים רק בתוך מערכת המס; כאילו אין שום היבט של המיסוי שיש בו כדי לשקף השקפת עולם כלכלית-חברתית; כאילו כל השינויים במערכת המיסים מאז הפיכתה של מדינת ישראל לנאו-ליברלית לא נבעו מהשקפת העולם הנאו-ליברלית, שהיא כידוע איננה סוגיה טהורה של דיני מיסים ? )  
  • "...מבקשים לתקן עיוות כלכלי באמצעות עיוות נוסף, שרק מחריף את הבעיה" (למי בדיוק מחריפים את הבעיה ? )
ובאותו עיתון, שלמי צדקי מסביר לכולם את האמת על קפיטליזם במאמר "קפיטליזם, לא מה שחשבתם", כשהוא חוזר ומשנן לנו שבסך הכל הקפיטליזם מבטיח "לקחת פחות מסים מהאזרח תמורת היכולת להגביר את כוח הקניה שלו".
מסביר, ולא מגלה שאין שום קשר בין האמירה הזו, לבין קפיטליזם. זו בסך הכל הגישה הנאו-ליברלית של הקפיטליזם. כל מי שיודע משהו על הקפיטליזם הרי יודע שהוא אומר שצריך לקחת יותר מסים מהאזרח - אם השוק החופשי לא מסוגל לענות ביעילות לצורך חברתי שרק המדינה יכולה לספק. כל קפיטליסט מתחיל הרי יודע שיש שירותים שהשוק החופשי לעולם לא יוכל לייצר, כי אין אינטרס לפרטים להשקיע בו. 

ולמקרה שבכל זאת מישהו התבלבל, בואו נזכיר אמיתות יסוד פשוטות: 
1. הטענה שפחות מסים מביאים ליותר כסף בשכבות החלשות הוכחה כשגויה בעשרות השנים האחרונות: כך למשל, "בין 1947 ל-1979 פריון העבודה בארה"ב עלה ב-119%, ואילו הכנסות החמישון התחתון של האוכלוסייה זינקו ב-122%. ואולם בין 1979 ל-2009 עלה פריון העבודה ב-80%, בעוד שהכנסות החמישון התחתון ירדו ב-4%. באותה תקופה, הכנסות המאיון העליון זינקו ב-270%. " לא מאמינים לי או לבחור שכתב את המאמר שציטטתי הרגע ? תקראו מה שיש לוורן באפט להגיד בסוגיה הזו
2. הטענה שהטייקונים מועילים למשק ידועה כלא נכונה אפילו לאוצר הישראלי. תחשבו על זה: אם בכל העולם, תחת הגמוניה נאו-ליברלית, המצב שלהם נהיה יותר טוב, בזמן שהמצב של כל השאר נהיה יותר גרוע, איך אפשר לטעון שהם מועילים ? 

בלי לחקור, קשה לקבוע אם מדובר בלוביסטים, אנשי-מקצוע הסמוכים לשולחן הטייקונים או באזרחים שזו דעתם אותה הם מביעים בנחרצות ובתום-לב. חופש הביטוי נתון כמובן לכולם.

אבל הוא נתון גם לי. וגם לכם.

אל תתנו לבעלי-המאה ולתומכים בהם לשנות את עמדות-הציבור ולהפוך לבעלי-הדעה.

10.11.2011

תודעה בתנועה

לפעמים כשאני משוחח עם ידידים ישראליים, אני מופתע לגלות שהם לא מבינים שהעולם משתנה מסביבנו. לא רואים את גודל השעה. המחאה החברתית הישראלית היא לא ייחודית לישראל. רגעים מהפכניים מקבילים בארצות שונות כבר קרו בעבר, אבל נראה שהגלובליזציה בכל זאת מביאה לתיאום גבוה יותר בין הרוח השורה במקומות השונים.

השינוי, כפי שכתבתי בעבר, אולי לא יגיע מייד, אבל השינוי התודעתי מתרחש אל מול עינינו. ברגעים אלה ממש.

הדוגמא של השבוע היא הבחירה שעשו בדה-מארקר לצטט את מאמרו של ג'ורג' מונביוט מהגרדיאן בו הוא מסביר (יש להודות בקיצוניות-מה) את האמת המרה על רובם של עשירי העולם, המאיון העליון:
  • "מרבית העשירים של היום הגיעו לשם מכיוון שהצליחו להשתלט על משרות מסוימות. השתלטות זו תלויה פחות בכישרון ובאינטליגנציה ויותר בשילוב של הניצול האכזרי של אחרים, כמו גם המקריות שבלידה, מכיוון שמשרות אלה נתפשות באופן בלתי פרופורציונלי על ידי אנשים שנולדו במקומות מסוימים ולמעמדות מסוימים. "
  • "מה שקרה ב-30 השנים האחרונות הוא ההשתלטות של קומץ אנשים על אוצר העולם כולו, בסיוע מדיניות ניאו-ליברלית שנכפתה על המדינות העשירות לראשונה על ידי מרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן. "
  • "בין 1947 ל-1979 פריון העבודה בארה"ב עלה ב-119%, ואילו הכנסות החמישון התחתון של האוכלוסייה זינקו ב-122%. ואולם בין 1979 ל-2009 עלה פריון העבודה ב-80%, בעוד שהכנסות החמישון התחתון ירדו ב-4%. באותה תקופה, הכנסות המאיון העליון זינקו ב-270%. "
  • " בבריטניה, הכנסות העשירון התחתון ירדו ב-12% בין 1999 ל-2009. הכנסות העשירון העליון גדלו באותה התקופה ב-37%."
  • "הפוקוס הוא עכשיו על העשירים שלא עשו דבר בשביל לזכות בעושר זה - וכל היתר רוצים את הכסף שלנו בחזרה. "       
אפשר לקרוא את המאמר במקור - כאן.

Euro zone to split ?

Reuters reports that senior European policy makers 'theoretically' discussed the possibility of splitting the European union to two circles:
  1. an inner, tightly integreated, Euro-zone; 
  2. an outer circle, loosely connected. 
Now that it isn't just England talking about it, chances for an EU-split are growing. It may very well be that in the coming months we shall see countries like Greece liberated from the tight control of the economic commitments of the European Treaties.

Will it do such nations any good ? Inflation is never a nice thing, but as long as it is not hyper-inflation, it sure beats sovereign default...

One thing is clear, though: Once again, the dream of economic unity has crashed on the shores of real-politics. When the next round for union-ideals rises, it had better be a union which includes all sides of government responsibility and governability: monetary control, budgetary control and regulatory control, all have to lie in the same guiding central hand.

הולך ומסתמן: המאבק הפלסטיני ייכשל במועצת-הבטחון ויעבור אל העצרת

הולך ומסתמן כי הפלסטינים לא הצליחו לשכנע את רוב חברות מועצת הבטחון שנכון יהיה לאשר את בקשתם להפוך למדינה חברה באו"ם. נראה כי השלב הבא, לאחר הדחייה הצפויה של מועצת-הבטחון, יהיה פנייה אל מליאת האו"ם.

לכל מי שסבור שזה חלק מכשלון מתגלגל, כדאי להזכיר שבעצם לפלסטינים אין כל צורך לקבל "אישור" מהאו"ם. מבחינת המשפט הבינלאומי 'מדינה' היא מי שהוכרה על ידי רוב המדינות כמדינה. המהלך של פנייה אל האו"ם נועד לקצר הליכים ולהפעיל לחץ על ישראל. כשישראל בוחרת שלא לקדם את מסלול המשא-ומתן עם הרשות הפלסטינית, היא משאירה את היוזמה בצד הפלסטיני. ירצה - יילך על מסלול המדינה הכפויה, כשהכרתן של מדינות רבות בעולם מובטחת מראש. לא ירצה - יילך על אופציית החזרת השליטה בשטחים לידי ישראל וקידום המדינה הדו-לאומית. וישראל ? היא משאירה את היוזמה המלאה לצד הפלסטיני, כאילו הזמן פועל לטובתה. כשיצחק שמיר עשה זאת, העליה מברית-המועצות אפשרה לתומכיו להראות כיצד הזמן באמת פעל לטובתה של ישראל. אבל קליטתה של אותה עלייה התאפשרה בזכותו של סיוע כלכלי מארה"ב, שהחרימה את שמיר והסכימה לתת את אותו סיוע לממשל רבין שקידם תהליך של משא-ומתן. הזמן בוודאי לא פעל לטובתה של ממשלת שמיר.

האם הזמן פועל לטובת ממשלת נתניהו ? אני בספק. כך או אחרת, התהליכים במזרח-התיכון ובעולם הערבי מביאים לכך שישראל מוקפת במרחב שהולך ומשתנה. כשהסביבה מסביבך משתנה, אתה צריך לדעת לעבור התאמות כדי לשרוד. כך מלמדת אותנו הביולוגיה. ממשלת שמיר לא שרדה. ישראל דווקא כן. לפחות בינתיים. האם ממשלת נתניהו עושה את כל הנדרש כדי להבטיח את שרידותה של מדינת ישראל אל מול המרחב שמסביבה ? מבחינה בטחונית, כנראה שכן. מבחינה מדינית ? לא ברור. מה שברור הוא, שאת תפישת היוזמה המאפיינת את תורות הלחימה של צבאה של מדינת ישראל, לא רואים במדינאים של הממשל הנוכחי.

6.11.2011

מחאה כריצה למרחקים ארוכים

בניגוד לרושם שאולי קיבלתם, המחאה החברתית הישראלית רק הולכת ומכה שורשים. שמחתי מאוד לקבל את מכתב-חדשות-המחאה מס' 5 מאתר המחאה. אני ממליץ בחום לכל מי שמתעניין, לפחות להצטרף לעדכון השבועי בדואל. בין הנקודות המעניינות של השבוע:

  • ראיון מרתק עם אחד מפעילי המחאה הבולטים בישראל, בו אפשר ללמוד בין היתר, על תהליך הקמתו של קואופרטיב מזון כתחליף לרשתות-השיווק הגדולות.
  • הודעה על השקתו של הפורטל הישראלי לצדק חברתי. כדאי לשים לב בפורטל, בין היתר, לקמפיין ההתפקדות למפלגות השונות. לכל המפלגות. בשם ההשפעה והמעורבות של האזרחים). שווה לקרוא את ההודעה כי היא מסכמת יפה את שאיפות המחאה החברתית הישראלית - "לשוויון זכויות וחובות; לחופש המידע, חופש ההתארגנות וחופש הפעולה; לאזרחות מעורבת וּפעילה; לשינוי סדר העדיפויות הכלכלי בישראל - האזרח והחברה (ולא הממון) הם במרכז; לחקיקה השומרת על זכויות האזרחים והעובדים מפני בעלי ההון והבנקים; לזכויות יסוד בסיסיות המגיעות לכל אזרח במדינה - חינוך והשכלה ברמה גבוהה וּבחינם, שרותי בריאות מתפקדים, שרותי רווחה מתפקדים, דיור בר השגה, תחבורה ציבורית יעילה, פיקוח על מוצרי מזון וּצריכה בסיסיים; להורדת הנטל מהמעמד היצרני, הפחתת המיסוי העקיף, העלאת המיסוי על בעלי משכורות הענק ועידוד עסקים קטנים ובינוניים; להחלשת המונופולים ותאגידי הענק וּלשבירת הריכוזיות במשק וקשרי ההון והשלטון". כן כדאי להציץ בiDemos, נסיון מעניין למנוע מבוסס-אינטרנט לשינוי חברתי
  • דיווח על הטנגו המתפתח בין הכנסת לבין המחאה החברתית
וכמובן - המכתב נותן קישור נוח ללוח אירועי-המחאה של השבוע

A guide to Egypt’s coming post-revolution elections

IRIN, the United Nations Office for the coordination of Humanitarian news and analysis service, brings an excellent analysis of the coming elections in Egypt. Definitely worth taking a look for anyone interested in the Arab Spring and the political changes in Egypt.

As the report tells of many doubts and fears people raise regarding these elections, I think it is important to remember that the democratic mechanism is religion-blind.

It does not really matter who really wins these elections. What is crucial is that following these elections -
A true democratic parliament shall function. A parliament whose members enjoy true freedom of speech. A parliament whose members enjoy a true ability to form coalitions, efficiently inspect the actions of the  executive branch, and legislate laws which are truly obeyed.

As long as a true multiparty system shall operate in Egypt, and as long as the parliament shall stand to true open elections every several years, in a process that shall protect the citizens freedom of speech and right to a free and independent vote, Egypt's democracy shall be able to take the people of Egypt to a prosperous future.

Tyrants and great democratic leaders can come from all layers of society and all backgrounds. But they cannot rule alone. As long as every Egyptian citizen shall see himself as mutually responsible for the functioning of the emerging Egyptian democracy, that democracy shall live and thrive. 

בין עמימות לבירור רעיוני

זאב שטרנהל קורא במאמר בהארץ לשותפים למחאה החברתית להפסיק את העמימות. הוא סבור שהמוחים "חסרים יסוד בעל חשיבות עליונה: אחדות המטרה" והוא סבור שהגיעה הנקודה שבה מארגני המחאה צריכים לקפוץ למים הקרים של הפוליטיקה.

אני חולק על כמה וכמה נקודות במאמרו:
  • אני לא מסכים עם הסברה שעצם הדרישה ל'צדק חברתי' היא עמומה. צדק חברתי פניו רבות, וטבעי שיהיו אנשים שירצו שהיבט מסויים יזכה לעדיפות לפני סוגיות אחרות. שאלת המפתח היא האם כולם מבינים שהם בעצם פועלים לטובת מטרה משותפת - רווחה מצרפית גדולה יותר לכלל הפרטים בחברה כשכל פרט נהנה ממנה - או שלא. לטעמי, רוב, אם לא כל מארגני המחאה החברתית מבינים זאת היטב. השאלה היא האם גם מספיק פרטים בחברה הישראלית יקבלו על עצמם את ההשקפה הזו. הדרך להסכמה שכזו, לדעתי, איננה עוברת בהכרח דרך התארגנות פוליטית או התארגנות בתנועה פורמלית. 
  • יש בי ספקות רבים כלפי הטענה כי על המתכנסים בכיכרות להחליט אם הם באמת תנועה או אוסף של יחידים. מדוע לא יכולים אינדיבידואלים להתכנס בכל פעם מחדש לטובת סוגיה אחרת ?האם לא יכולים המתכנסים בכיכרות להופיע שם על בסיס השתייכותם לאותה חברה ? לאותו עם ? האומנם דרך ההתארגנות על בסיס תנועה שאפיינה שנים קודמות עדיין הדרך הדומיננטית והיעילה ביותר גם במאה ה-21 ? מאת הרשתות החברתיות והאינטרנט ? 
  • יש בי גם ספקות רבים לגבי אמונתו הרבה באפקטיביות ובחיוניות שבהתארגנות כמפלגה. תחשבו רגע על האמירה: "תנועה עממית ספונטנית ולא מאורגנת, שאינה מצטיידת מהר בכלים פוליטיים המאיימים על השלטון, סופה לשקוע, להצטמק ולהתנוון". זאת היא אמירה מאתמול. תביטו על טוניס. תביטו על מצרים. תביטו על סוריה. יש אפשרות שאנחנו ניצבים בפני פתחו של עידן חדש. אולי יתברר ששטרנהל צודק, ובלא מעבר לארגון פוליטי אין למחאות סיכוי. אבל יכול להיות שהאינטרנט מאפשר סוג אחר לגמרי של התנהלות. סוג של השתתפות אינדיבידואלית במאבקים חברתיים שונים, שנראים בעלי טעם. סוג של התארגנות חברתית על-תנועתית. על-מפלגתית. סוג אחר של קשר בין אזרחים לבין נבחריהם. סוג אחר לגמרי של דינמיקה של דיון ציבורי והכרעות ציבוריות. אני יודע שזה נשמע מעט הזוי, אבל אם תחשבו על מידת ההשתתפות של הציבור (בישראל ובכל העולם הדמוקרטי) בבחירות ובדיונים ציבוריים, בהתפקדות למפלגות ובפעולתן השוטפת, קשה שלא להשתחרר מהמחשבה שהמפלגה היא סוג של פלטפורמה פוליטית שאיננה יעילה כבעבר. 
  • ועכשיו אתענג על אחד המשפטים התמוהים ביותר בכתבה הזו: "כוח ציבורי גדול אינו יכול להסתפק בעיסוק במאבק סקטוריאלי ובה בעת לקוות להצלחה מעבר לאיסוף פירורים". האומנם ? אני דווקא מכיר מפלגה פוליטית ותיקה למדי (רמז: שמה הוא שתי אותיות, שמזכירות באופן חשוד מונח יהודי), שבעיסוק במאבק סקטוריאלי גרידא הפכה לממליכת-המלכים של ישראל מאז 1990 (כמעט ללא הפסקה). אם תחשבו לרגע על הפוליטיקה של התנועה הזו, תגלו שלא רק שהיא סקטוריאלית, אלא שהיא ישבה בנינוחות (מפתיעה) גם בממשלות ימין וגם בממשלות שמאל. כמעט כאילו כל פוליטיקת הימין-שמאל הישראלית איננה רלוונטית, כשאתה עסוק במאבק שמטרותיו אינן מדיניות. 

אל תבינו אותי לא נכון. הרי בעצמי כתבתי שיכול להיות שלב שבו המעבר לתנועה פוליטית הוא הכרחי. אבל השלב הזה נכון כשיש לכידות רעיונית פנימית עזה. אחרת, התוצאה היא פשוטה - וראו את גורלן של כל מפלגות המרכז הישראלי לדורותיהן. לכידות רעיונית כזו לא מגבשים ברגע ולא בשבוע, ואולי אפילו לא בשנה. זה תהליך ארוך.
מפתיע שדווקא מלומד מכובד כמו פרופ' שטרנהל לא מבין זאת ולא מפגין את הסבלנות הראויה לתהליך שאולי יאפשר לשתיל קטן להפוך לשינוי של ממש.

עוד חשוב לזכור - וזה אולי חשוב יותר מכל דבר אחר - המאבק החברתי הוא לא מאבק לטווח הקצר. אביב העמים של 1848, אולי התקופה ההיסטורית שנדמית כרגע הכי דומה לתקופה הזו, נכשל במבחן הטווח הקצר. כך אולי גם יקרה לאביב הערבי, גם אם נקווה מאוד שלא. אבל בטווח הארוך רוחות האביב של 1848 הן שנושבות תחת כנפי רוב המשטרים הדמוקרטיים בעולם המערבי. המחאה החברתית של 2011 היא מחאה שמחוללת שינויים תודעתיים. יש לכך כבר עדויות. זה השינוי החשוב באמת. כפי שכבר כתבתי בעבר, הויכוח האמיתי כאן הוא לא לטובת ביבי או נגדו. זה ויכוח על תחילתה של דרך שלישית ישראלית.

2.11.2011

ישראל נערכת לפעולה צבאית באיראן, ממש בקרוב ? תמהני.

קשה שלא לראות את הפרסומים האחרונים בנוגע להערכות ישראל לפעולה צבאית באיראן. אבל קשה גם שלא להבין מה תכליתם האמיתית. דיווחים מצטברים על גיוס תמיכה בקבינט, על תרגולים של חיל האוויר  ועל ניסויי שיגור עלומים, יחד עם ההבנה הברורה שהתקפה אמיתית באיראן מחייבת את יתרון ההפתעה, מעידים על כך שלא מדובר כאן במהלכים שתכליתם צבאית אלא מדינית. בהתחשב בויכוח הבינלאומי סביב הדו"ח הקרב של סבא"א על המימדים הצבאיים של מפעליה הגרעיניים של איראן, נראה שאין מנוס שמדובר כאן במהלך שתכליתו הגברת הלחץ על סבא"א לא להיכנע ללחצים מצד סין ורוסיה.

העובדה שיש כאן בונוס צדדי לא-רע של הסטת דעת-הקהל הישראלית מהמחאה החברתית, בוודאי לא מדירה שינה מעיניו של ראש-הממשלה. 

לזה קוראים שוויון (על ההסכם הקיבוצי בחיפה כימיקלים)


הארץ מדווח על הסכם קיבוצי שנחתם (סוף סוף) בחיפה כימיקלים, שיצמצם פערים. אבירמה גולן אף הכתירה אותו כ"מהפכה של סולידריות", וקבעה כי "ההישג החשוב ביותר של העובדים הוא השוואת תנאי השכר של עובדי דור ב' עם אלה של עובדי דור א'". גם כוח לעובדים, ארגון העובדים שזכאי במידה רבה לקרדיט לשביתה ולהסכם, יחד עם ציבור עובדי מפעל חיפה כימיקלים, הצהיר ובירך:"ב1 במאי עובדי חיפה כימיקלים פתחו בשביתה במטרה לחתום על הסכם קיבוצי שמבטל את המעמדות במפעל. ב31 באוקטובר לאחר שישה חודשים, חתמו העובדים על הסכם קיבוצי. ברכות לעובדי חיפה כימיקלים על האומץ, ההקרבה, ההתמדה והנחישות שבלעדיה לא היה נחתם הסכם היסטורי זה, ותודה לצוות המלווה שעשה לילות כימים."

קראתי ושמחתי. התגובה הראשונית לחדשות שכאלה היא כמובן חיובית אצל כל מי שזכויות אדם וזכויות עובדים חשובות בעיניו.

אבל אז ניסיתי לברר את פרטי ההסכם, ומאחר והוא טרם הוגש למשרד התמ"ת, ולא מצאתי פרסום במקום אחר, נאלצתי להסתפק בפרסומים בעיתונות.והעיתונים, לצערנו הרב, לא לגמרי מסכימים זה עם זה.

נתחיל בהארץ, שאיך נאמר, גרסתו לשוויון תמוהה מעט: "עובד דור א' הרוויח בממוצע משכורת שעמדה על 14 אלף שקל, שתעלה הדרגתית במשך חמש שנים ל-19 אלף שקל. לעומתו, עובד דור ב' הרוויח משכורת ממוצעת של 5,000 שקלים שתעלה ל-7,000 שקלים. "
נמשיך לאתר מק"י בו קראתי ש"הוסכם כי בעוד 10 שנים יבוטלו פערי השכר הנובעים מחלוקה בין הדורות". קצת מוזר, גירדתי בראשי, כשאני זוכר שמדובר בהסכם ל-5 שנים.
באתר מעריב-NRG למדתי על הודעת ההנהלה על ההסכם: "ההנהלה מברכת על ההסכם שנחתם והביא לסיום השביתה הארוכה. הסכם אינו שונה מהותית מהסכמים קודמים שנחתמו בחברה ב-20 השנים האחרונה, הוא כולל תוספות לדור א' ודור ב' ומנגנון יציאה לפנסיה מוקדמת לעובדי דור א". ההודעה, כצפוי, לא לימדה הרבה. הרי אם ההנהלה הפסידה במו"מ היא בוודאי לא תרצה להצהיר על כך בראש חוצות. גם מנהלים רוצים לשמור על משרתם. אבל לפחות בעיתון הזה ציטטו אותה. ולפחות כמידע ראשוני, היא מחייבת בירור האם ההסכם הזה שונה באמת מהסכמים קודמים, אם לאו. 

  • "לפי ההסכם, יקבלו עובדי דור ב' תוספת של 25% בחמש שנים (5% בשנה) ואילו עובדי דור א' יקבלו תוספת שכר של 7.5% בחמש שנים (1.5% בשנה)."
  • "זאת, בנוסף למנגנון עדכון השכר הקיים כיום במפעל."
  • "עובדי דור ב' יוכנסו לטבלאות השכר של עובדי דור א' ולמרות שבפועל, רוב עובדי דור א' ימשיכו לקבל שכר גבוה יותר, האבחנה החדה בין שני ה"מעמדות" במפעל תיעלם."
  • "בנוסף, יקבל כל עובד מענק חד פעמי של כ-4,500 אלף שקל."
  • "ההסכם קובע כי עובדי דור ב' יקבלו תוספות שמעתה ניתנו רק לעובדי דור א' על עבודה בזמן חירום, בשבת, בלילות, בחגים ובחופשות,ותנאים סוציאליים נוספים שעד כה יוחדו לעובדי דור א' כמו קייטנות לילדים ומימון לימודים."
  • "עוד הוסכם כי מספר העובדים המאורגנים במפעל לא יפחת וכי המפעל יעסיק 50 עובדי קבלן לכל היותר."
  • "28 מ-40 העובדים, שההנהלה ביקשה לפטר, לא יפוטרו אך יקבלו אפשרות לפרוש מרצון בתנאים מיטביים."
  • "תקופת ההמתנה לקבלת קביעות תפחת מחמש לארבע שנים."
  • "עוד הוסכם כי לוועד תהיה זכות וטו בהחלטות על פיטורי עובדים מדור ב', כפי שהיה קיים עד כה לגבי עובדי דור א' בלבד"
  • "העובדים שארגנו את השביתה יהיו חסינים מפני פיטורים בתקופה הקרובה."
קשה שלא לשים לב לסתירות בולטות בין המידע שמספקים הארץ וYNET. אז נפנה למקור שלישי - גלובס ולמה שלו יש לספר על ההסכם. גלובס מסכם:


  • "במסגרת ההסכם הושגה השוואה חלקית בלבד, הקשורה לתוספות מיוחדות שקיבלו עד כה עובדי דור א', כגון תוספות עבור משמרות צהריים ולילה ותוספות עבור קריאה מיוחדת לעבודה לאחר שעות המשמרת...."
  • "עובדי דור ב' יזכו לתוספת שכר של 19% שתיפרס על פני 5 שנים, בנוסף לתוספת ותק של 1% מדי שנה (שניתנה עד היום רק לעובדי דור א'). בסה"כ, יזכו עובדים אלה לתוספת של 24% עד סוף 2015... עובדי דור א' קיבלו תוספת של 7.5% בפריסה ל-5 שנים מעבר למנגנון זחילת השכר האוטומטי שלהם."
  • במסגרת ההסכם נקבע עוד כי עובד חדש יזכה לקביעות לאחר 4 שנים, לעומת 5 שנים כיום".
  • "כמו כן, 12 עובדים חדשים שהוגדרו 'פעילים' במאבק יזכו לקביעות מיידית, אף שחלקם בעלי ותק של שנה וחצי בלבד".
  • "העובדים הסכימו לפרישה של 28 עובדים ותיקים לפנסיה מוקדמת"
  • כן הוסכם על הגדלת "ההשתתפות בעלות ארוחת הצהריים בשקל בלבד, ל-6 שקלים בסה"כ".
אז מה היה לנו כאן בעצם ? כל עיתון מספר את גירסתו ברשומון, ועד שיפורסם ההסכם באתר משרד התמ"ת, לא נדע באמת את פרטיו. כך למשל לא נדע האם המענק הוא 2,500 ש"ח או 4,500 ש"ח ? אבל אם נניח שבמקומות בהם גלובס וYNET מסכימים קיבלנו את המידע המדוייק, ושבמקומות בהם אין סתירה, המידע של הארץ אמין, הרי שמדובר בהישגים בולטים לעובדים. גם שיפרו משמעותית את תנאי דור ב' וקירבו אותם לתנאי דור א', גם סיימו את דרגות השכר השונות לעובדים שונים, וגם הצליחו להגן על היקף העבודה המאורגנת במפעל, לפחות ב-5 השנים הקרובות.

מצד שני, איך אפשר לדבר על שוויון בין הדורות ? כשבסוף תקופת ההסכם, משכורת עובד דור ב' תעלה בממוצע ב-2000 ש"ח, ותגיע ל-7,000 ש"ח בממוצע, בעוד שמשכורת עובד דור א', כבר כיום, עומדת על כ-14,000 ש"ח בממוצע ?
לזה קוראים שוויון ? ובל נשכח, מי שוב נותר בחוץ ? עובדי הקבלן בחיפה כימיקלים. לא רק שהשביתה בוודאי פגעה בהם, אלא שהם, כרגיל וכמקובל בישראל, שקופים

אז איך זה קרה ? איך הגיעו להסכם שבכל זאת מיטיב עם העובדים, אבל שלא מביא שוויון ? ולמה משווקים אותו ככה ? 
יכול להיות שההנהלה השתכנעה מנימוקי נציגי העובדים. אולי השביתה הממושכת עשתה את זה. ואולי הליכים אחרים שחיפה כימיקלים מצאה עצמה מעורבת בהם השפיעו. קשה לדעת. סביר להניח שהעובדים אף הם מצאו עצמם מותשים בעקבות המאבק הממושך, ללא משכורת, כפי שהסביר להארץ יו"ר הועד, אלי אלבז:"היינו בלי משכורת במשך חצי שנה. העובדים לא הפעילו לחץ, אבל כמו שלא היה לנו כוח לוותר, לא היה לנו כוח להמשיך". 
ויכול להיות שהתחרות בין ההסתדרות לכוח-לעובדים, שהגיעה לשיאים חדשים במאבק הזה,  השפיעה. גלובס גורס שיש גורמים בתעשייה שלטענתם "ניתן היה להגיע להסכם דומה לפני השביתה, וכי תוספת שכר של 4.8% בשנה לא מצדיקה שביתה של חצי שנה, תוך איבוד הכנסות של כ-19 מיליון שקל לעובדים ו-40 מיליון שקל לחברה.לטענתם, התנהלות זו היא תולדה של תחרות בין ארגוני עובדים, ויהיו לה השלכות על מקומות עבודה נוספים. " 
בהתחשב בהתנהלות המדווחת של ההסתדרות במהלך המשא-ומתן, ובזהות המקובלת של הכותבים בגלובס, נדמה שלא קשה לשער מיהם ה'גורמים בתעשיה', וקל להבין שהדיווחים על ההסכם הזה מושפעים מהמאבק בין ארגוני העובדים. 

אז נסכם: מצד אחד, בהחלט הסכם לא רע. מצד שני, בואו לא ניסחף וניתן להישג הזה לעוור אותנו. ההסכם הזה עדיין לא מחק את פערי-המעמדות בחיפה כימיקלים. עדיין יש שם פערי שכר גדולים. ועדיין יש שם עובדי-קבלן. 

[עדכון: 15/11/2011 כוח לעובדים פרסם את עיקרי ההסכם. מעבר להכרעה בין גרסאות העיתונים, אין בכך חדש. באתר התמ"ת עדיין לא פורסם ההסכם. ]