למה כל מבקשי-המקלט האלה באים לכאן: למה הם בורחים מאריתריאה ?

אריתריאה (ערך ויקיפדיה בעברית; באנגלית), הממוקמת בחופה המזרחי של אפריקה, היא אחת המדינות הצעירות בעולם. במסגרת תהליכי הדה-קולוניאליזם של אפריקה, היא אוחדה עם אתיופיה באמצע המאה ה-20, ומאז התנהל מאבק לעצמאותה, שהגיע לבשלות ב-1993, בעקבות נפילת השלטון הקומוניסטי באתיופיה ומשאל עם שבו בחרו רוב תושבי החבל (כפי שהוגדר אז) בעצמאות.

למרות שחוקתה מגדירה את טבעה של המדינה כרפובליקה נשיאותית עם פרלמנט רב-מפלגתי, אריתריאה נשלטת ביד רמה על ידי 'חזית העם לדמוקרטיה וצדק', גלגולה האזרחית של החזית העממית לשחרור אריתריאה, המפלגה היחידה המותרת באריתריאה, שמנהיגה איזיאס אפוורקי הוא נשיא אריתריאה מאז היווסדה.

אז כמה כיף לחיות באריתריאה ?

• על פי ויקיפדיה, תוחלת החיים במדינה עומדת על 59.03 שנים.
• תמותת תינוקות גבוהה מאוד: 46.3 מיתות על כל אלף לידות.
• רק כשישים אחוז מהאוכלוסייה הבוגרת יודעים קרוא וכתוב.
• כפי שאפשר היה לנחש על סמך איסור ההתארגנות, אין במדינה גם חופש ביטוי. אריתריאה מדורגת במקום האחרון(!) בנוגע לחופש העיתונות על ידי ארגון עיתונאים ללא גבולות (178 מתוך 178). לא כדאי להיות עיתונאי במדינה הזו. אבל גם לא אזרח לא-מרוצה. כל מי שמביע חוסר-שביעות רצון מהמשטר צפוי לרדיפות, ממש כמו במיטב הדמוקרטיות העממיות של המאה ה-20. 
• אבל זה לא מסתכם רק בזה. מותר להימנות רק על הדתות המוכרות במדינה (הכנסיה האורתודוקסית אריתראית הטווהידית, הכנסיה הרומית-קתולית, האיסלאם הסוני); כל בני הדתות האחרות נרדפים. זה כולל גם זרמים אחרים של האיסלאם כמו השיעים וזרמים אחרים של הנצרות. מי שנתפש עובד את הדת הלא-נכונה, נאסר בתנאים מאוד לא נעימים, ותכופות סובל מאלימות. השחרור ממאסר צפוי רק אם יתחייב בכתב לחיות על פי אחת מדתות המדינה המותרות. 
• יש במדינה גיוס חובה, שסירוב להיענות לו דינו מאסר; למרות שפורמלית השירות הוא שנה וחצי הרי שבפועל השירות נמשך שנים רבות מאוד. 
• זה לא נחמד במיוחד להחשד בעבירה באריתריאה. מי שנאסר לרוע מזלו, מוצא עצמו מוחזק ללא אישום פורמלי על עבירה וללא משפט, כשתקופת מאסרו איננה קצובה מראש ומועד שחרורו אינו ידוע. 
• גם לא נחמד במיוחד להיות אסיר באריתריאה. האסירים היותר מוכרים מוחזקים בתאים תת-קרקעיים ואחרים במכולות או בתאים צפופים מאוד. 
• ועוד נקודה חשובה: לארגוני זכויות-אדם - מקומיים או בינלאומיים - אסור לפעול באריתראה. 

אתם עדיין שואלים אז למה אנשים בורחים מאריתריאה ?

• כי הם לא רוצים להתגייס לצבא כנגד רצונם; 
• כדי להיות חופשיים לקיים את אמונות הדת שלהם;
• כי הם לא מחזיקים בדעות הפוליטיות הנכונות או כי מישהו עם סמכות חושב ככה; 

לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה: הגירסה הסורית

התקשורת מדווחת על הקונצנזוס ההולך ומתגבש במועצת הביטחון של האו"ם: לקרוא להחלפתו של בשאר אל-אסאד בסגנו. במסגרת הקריאה תשולב, ככל הנראה, הקפדה על מהלך בדרכי-נועם וללא אלימות.

קשה להחליט מה מצחיק יותר ומה עצוב יותר:

• הסברה שמישהו בכלל מקשיב למועצת הביטחון כשהיא קוראת למהלכים, ולא מפעילה את כוחה המשולב של הקהילה הבינלאומית; 
• העמדת-הפנים שמועצת הביטחון בהרכבה הנוכחי מסוגלת לגבש החלטה שלא תטורפד מיידית על ידי סין או רוסיה, שתי מדינות שיודעות שכל צעד שיופעל כלפי רוסיה היום, יכול להישקל כלפיהן בעוד שנתיים-שלוש; 
• עצם האבחנה בין בשאר אל-אסאד לבין סגנו, כאילו מהלכי הדיכוי שמפעיל השלטון בסוריה אינם עניין של השלטון הנוכחי, אלא בחירה אישית של משפחת אל-אסאד. 

עם זאת, מאחר ובמצרים יש רגעים בהם נראה שהצבא אכן מנסה להאחז בכוח בשלטון ומקווה שהקרבתו של חוסני מובאראק תספק את ההמון, כשחברי מועצת השלטון הזמנית אינם מבינים שהדינמיקה של המהפכה גדולה יותר ממהלכים קטנים שישמרו את כוח השלטון הישן, אפשר להבין מדוע מישהו בעולם מקווה שגם בסוריה יילכו שולל אחרי התקווה הזו. 

אנחנו בישראל, עם כל החששות בנוגע לשלטון שיעלה ביום שאחרי, צריכים לבחור צד. נראה כי ממשל נתניהו ממשיך להמר על הסוסים של הדור הקודם, כפי שעשה כשכסאו של מובארק היטלטל. הרמיזות על משא-ומתן אפשרי עם ערב-הסעודית היום הם בחירה מוסרית שגויה ומהלך פוליטי לא-מחושב, במקרה הטוב ביותר. ליציבות המשטרים "המתונים" במפרץ הפרסי ולפופולריות שלהם בעיני עמם, לא תועיל ידידות עם ישראל בטווח הקרוב. בוודאי לא ישראל שאיננה מתקדמת במסלול המשא-ומתן עם הפלסטינים וממשיכה להיתפש על ידי העולם הערבי כמדכאת. 

אבל גם אם המשטרים האלה יבחרו, משום-מה, ללכת בדרך הזו, עד מתי יצליחו לשרוד בעת המודרנית משטרים המבוססים על דיכוי חופש-הביטוי של אזרחיהם ? וגם אם יצליחו לשרוד, האם יקפידו לשמור על יחסיהם עם ישראל בזמנים אחרים ? האם עדיף לישראל לפתח יחסים עם משטרים לא-דמוקרטיים, או לעודד את הדמוקרטיזציה של האיזור, מתוך ראיה שבאיזורים בהם הדמוקרטיה התפשטה בעולם, המתיחויות הבטחוניות ירדו מאוד ? 

מאחר ובעת הזו השאלה המוסרית היא לא תמיד ברורה, כדאי להזכיר - ישראל, עם כל הבעייתיות של יחסה לבני-האדם שאינם אזרחי-ישראל בין הנהר לים (בעייתיות שיש לקוות כי היא תיפתר בהקדם) היא עדיין מדינה דמוקרטית. בראש מעייניה של מדינה דמוקרטית אמורה לעמוד שאלה פשוטה אחת: זכותם של בני אדם לרדוף אחרי האושר כרצונם. מדינות דמוקרטיות אמורות לעודד את התפתחות הדמוקרטיה מסביבם בשל מניע אחד פשוט: מה שמגיע לנו מגיע גם לאחרים. כולנו רוצים להינות מזכויותינו כבני-אדם. זה נכון לאזרחי-ישראל, וזה נכון גם לאזרחים שמסביב. 

כתבתי את זה פעם, אז בנוגע לאכיפת איזור איסור-טיסה מעל לוב, ואני חוזר על האמירה הזו שוב בנוגע לסוריה: ישראל צריכה לבחור צד בעימותים האלה, והצד היחיד שמוסרי לבחור, הוא הצד של האנשים הנלחמים על זכותם לחירות. 

released Egyptian blogger tells of his ordeals

The Egyptian government has released Maikel Sanad Nabil, an Egyptian blogger who wrote some critical posts against the ruling Supreme Council of the Armed Forces. Nabil spent 300 days behind bars, as he refused to apologize, and the CNN story teaches that his spirit has not been broken. It is a valuable reading for anyone wishing to know more about the way the current regime in Egypt operates.

לפעמים כשאת מתנצלת, זה נשמע עוד יותר גרוע

איילה חסון התנצלה על כך שבתוכניתה נשמעה כאילו הצדיקה העברת נשים יפות מלשכתם של בעלי כוח שאינם מסוגלים להתמודד עם יצריהם. גם היא, גם הפרשן חנן קריסטל וגם יוסי לוי (יועץ התקשורת לשעבר של ראש הממשלה נתניהו) הסכימו שמדובר בצעד נבון. רק המשפטנית אורית קמיר, צדיקה בסדום הרדיופונית, הבהירה שעצם הרעיון שנשים יועברו מתפקיד בגלל שבעלי תפקיד (ממונים או נבחרים) אינם שולטים ביצריהם נוכח מראן החיצוני, הוא רעיון עוועים שבמהותו הוא הדרת-נשים.

דבריה של חסון: "כל כוונתי היתה להציף תופעה קיימת, לא הייתה שום כוונה לתמוך בתופעה הנלוזה זו ובשל רצוני לעמעם את הפרטים ייתכן והדברים לא הובהרו כראוי מבחינתי בשידור" לא התאימו לדיווחה של אורית קמיר על שנאמר בתוכנית, וטוב שיש מי שהעלה את התוכנית ליוטיוב ואיפשר לנו לשמוע מה באמת נאמר.

ומה שנאמר הוא ברור: עד שאורית קמיר הבהירה זאת, איילה חסון חשבה שזה צעד לגיטימי לגמרי, שמבהיר את ההבדל בין תאוריה לפרקטיקה.תודעה כוזבת בפעולה. חבל שבהתנצלות שלה היא חשבה שהיא מצליחה לטאטא מתחת לשטיח את טעותה, במקום להודות בה ולנצל את ההזדמנות הזו לעסוק בתודעה כוזבת דומה אצל רבים אחרים בציבור.

אל תבינו אותי לא נכון - ברור מהשיחה שכל השותפים לשיחה, למעט קמיר, סבורים שזה נכון לעשות כן במקרים עליהם הם חושבים, ולא מבינים את המהות של הכלל (השוו דבריהם על נבחרי ציבור לגביהם נכון לנקות השטח מפיתויים, לעומת משה קצב, לגביו לא היה נכון לנקות את השטח... כאילו הנשיא קצב לא היה נבחר ציבור).

אז בואו נחזור על הנקודות החשובות:

1. בלשכה בשירות הציבורי של מדינת ישראל הועברה עובדת מתפקידה על לא עוול בכפה. רק בגלל שהיתה "יפה מדי" עבור הבוס שלה. איילה חסון יודעת את זהות המעורבים. תתכבד נא, ותגלה לנו מיהם האנשים שהסירו מכשול בפני עיוור. 
2. המקרה הזה מדגים יפה את המורכבות של המאבק לקיומה של מדינה דמוקרטית-ליברלית לדורות. יש תפקידים שבהם צפויה קירבה רבה בין ממלאי-תפקידים שונים. יש זמנים של עבודה אינטנסיבית וממושכת שבעטיה נוצרת קירבה אינטימית ממושכת. בשם התקינות הפוליטית אנו תובעים מכל נבחרי הציבור שלנו להעסיק בקרבתם בני-אדם עמם קשה להם לעבוד. קשה לך ? אף אחד לא מכריח אותך להישאר בתפקיד הזה. אבל אם אתה לא מסוגל להתמודד עם הקסם של המזכירה או העוזרת שלך, כיצד תוכל להתמודד עם קסמה של עורכת-הדין או הלוביסטית שמבקשת לשכנע אותך בצדקת ההם, שמבקשים אותך להעדיף את האינטרס שלהם על פני האינטרס הציבורי ? 

a Syrian split

The Arab League and Syria have agreed to extend the monitoring mission for another month. But this extension will take place with a smaller monitoring force, as  Saudi Arabia, Kuwait, the United Arab Emirates, Qatar, Bahrain and Oman have decided to withdraw their 55 observers "because of continuing bloodshed in Syria and the government's 'lack of commitment' to adhere fully to the plan it agreed to with the Arab League."

Those states also called the U.N. Security Council "to ratchet up pressure on the regime...to support the Arab League's Syrian initiative by passing a resolution."

CNN reports that the U.N may call for international sanctions against Syrian authorities, similar to those set by the Arab League 3 months ago.  Other than that, it seems that the U.N won't be doing much more at present.

Which means that Syria shall continue to enjoy the freedom of slaughtering citizens without real disturbance. 

CNN quoted a report by a syrian citizen, describing events in Hama: 

"I have a relative who saw missiles coming into the city early morning yesterday, three tanks and one armor were seen near Bab Al Qibly neighborhood, which is still surrounded with army forces until now, bombing is heard continuously since the morning, this neighborhood is being attacked since then because mass demonstrations were held the under the protection of Free Syrian Army."

I have said it before and I say it again: it is International intervention time.

July sanctions leave a significant room for play for all sides

The European Union decided to promote further sanctions on Iran, till the country ceases its nuclear weapon development efforts: 

"The sanctions freeze the assets of Iran's central bank in European Union nations and ban the importation of Iranian oil to those countries. The measures also block European Union countries from exporting petrochemical equipment and technology to Iran, or trading diamonds and precious metals with the Middle Eastern state." 

The sanctions are not immediate, and as they are set to become effective only on July 1st, one cannot help but feel that it is another attempt to persuade Iran to be reasonable.

Even after these sanctions will become effective, Iran will probably still continue selling oil to countries that refuse to cooperate with the U.S policy aiming to prevent a nuclear Iran, like China, India and other Asian countries. Today, such sales make about a third of Iran's revenue from oil.

Iranian officials have expressed clearly in the past that if sanctions are set, Iran will block the strait of Hormuz. Communicating with this threat, a convoy made of U.S, British and French ships has "completed a regular and routine transit of the strait", shortly after the announcement of the sanctions.

Israel, another player in this intricate web, and a highly aspired target for that nuclear weapon, if developed, according to Iran's president various statements, has made it clear it has no intentions to attack Iran's nuclear facilities in the near future. Although considering past events, had I been Iranian, I wouldn't manage my affairs according to senior Israeli statesmen, One cannot feel that the declaration of the sanctions and the following discourse of actions and words, is but another step in a dialogue, which will probably continue to unfold in the coming months.

איפה הם ?

צעירה הותקפה אמש בבית-שמש על ידי כנופיית פורעים חרדית. אין דרך אחרת לתאר את זה. הצעירה תלתה מודעות פרסום והותקפה על ידי קבוצת גברים שיידו בה אבנים השליכו עליה בקבוקי אקונומיקה ופגעו ברכבה. מעריב מסכם:

"רכבה של משיח הותקף באבנים ונגרם לו נזק. החרדים ניקבו את צמיגי המכונית וגנבו ממנה את המפתחות. הצעירה עצמה נפצעה קל מפגיעת אבן בראשה. כוחות המשטרה שהועזקו למקום מצאו אותה כשהיא רועדת מפחד וממררת בבכי. "

אל תטעו. זה לא אירוע נקודתי.  מדי שבוע שומעים על אירוע שכזה (דוגמא אקראית, ועוד דוגמא, ועוד דוגמא, ועוד דוגמא אחת. באמת שלא חסר. למחפש בגוגל נדמה שהן רבות כחול אשר על שפת הים).

המשטרה כבר עצרה חשודים במעורבות באירוע האחרון. ראש העיר הורה לפקחיו להגביר הסיורים וקרא למשטרה ולרשויות להתערב. בראיון הבוקר עם רזי ברקאי שמעתיו מגנה את האירוע נחרצות, אך מצהיר שאין בידיו להושיע. הפתרון, לגרסתו, בידי המשטרה או בידי רשויות הבריאות שיאשפזו את חולי-הנפש.

בית שמש, עיר שמתחרדת, מקצינה את הלכות הצניעות באופן ששורשיו ראויים לדיון נפרד, אבל שמאפיין את הציבור החרדי ככללו. תופעת הדרת הנשים אולי איננה מאפיינת את כל הציבור החרדי, אבל הציבור הזה מקבל אותה בהסכמה שבשתיקה, ואף בתמיכה נחרצת ברגע שהדיון הופך לעימות בין חילונים לחרדים.

הדיון הזה קשור ישירות לדיונים אחרים - על לימודי הליבה ועל מעורבותם של חרדים במשק ובחברה הישראליים.

אבל אסור לטעות - זו איננה סוגיה של חילונים-חרדים. זהו חלק מהמאבק ההולך ומתפתח על אופיה של מדינת ישראל. האם היא תהיה דמוקרטיה שמושתתת על עקרונות הומניסטיים-ליברליים, או שמא היא תהיה מדינה מסוג אחר.

למאבק הזה יש מאבקים אחים שאף הם הולכים ומקצינים. דוגמא מצויינת לכך היא ההסלמה במאבקם של המתנחלים על עתיד ההתיישבות בחבלי יהודה ושומרון, המכונה בהקטנה תופעת תג המחיר.

התהליך הזה שבו הקבוצות המרכיבות את מדינת ישראל הולכות ומקצינות את עמדותיהן הוא תהליך מסוכן, וסכנתו רבה במיוחד בגלל חוסר ההבנה של הרוב החילוני עד כמה ויתורים בסוגיות הליבה משליכים על העתיד.

אי אפשר לקיים מדינה דמוקרטית-ליברלית לדורות, כשהילדים המהווים את הדורות הבאים אינם מקבלים חינוך דמוקרטי ליברלי.  לכן אי-אפשר לקבל מצב שבו ילדות אינן מקבלות חינוך אזרחי, מצב שבו ילדות וילדים אינם מחונכים לערכי הדמוקרטיה הליברלית, מצב שבו מחוץ לכתלי ביתו של אדם הוא משליט נורמות של אפליה והדרה, מצב שבו הולכות ומתפשטות נורמות שמשמעותן אחת: דיכוי זכויות אדם, שאחריו חדלה הדמוקרטיה להתקיים במהות וממשיכה להתקיים רק בשם, כמיטב הדמוקרטיות העממיות של המאה ה-20.

מנהיגי מדינת-ישראל הניצבים מנגד בשם שלמות הקואליציה, הבדלי השקפות במדיניות החוץ והבטחון, ואינטרסים אישיים אינם יכולים להמשיך ולעמוד מנגד. עתידה של ישראל כמדינה דמוקרטית-ליברלית מונח על הכף, וככל שהזמן עובר, כך הולכים וגוברים הסיכויים שבעוד 30 שנה, העתיד הזה יהיה עבר נשכח ומבוזה.

אבל לא רק מנהיגי מדינת-ישראל צריכים לקום ולקבל החלטות קשות. האנשים שהרשו לעצמם לתקוף אישה בשם הצניעות, זו שאיננה מעוגנת בשום ציווי הלכתי והיא מבוססת רק על מנהגים המשתנים מדור לדור, מחזיקים בתפישת-עולם שחוקי המדינה ונורמות החברה הכללית משניים בעיניהם לציווי ההלכתי. מבחינתם, יותר חשוב מה שאומרים מורי-ההלכה מאשר מה שאומרים שופטי המדינה.

זה הזמן שבו מורי-הדור של הציבור ההלכתי גם הם צריכים לקום ולקבל החלטות קשות:
דרכי תלמידיהם, גם אם הקיצוניים ביותר בלבד בשלב זה, אינן דרכי-נועם.
נתיבותיהם אינן נתיבות שלום.
במעשיהם הם כבר אינם יהודיים, גם אם במחשבתם הם מדמים לעצמם, כפי שדימה לו הנוצרי לפני כך וכך שנים, שהם מבקשים לקדם את היהדות.

כאשר מורי-הדור של החרדים ממלאים פיהם מיים, הם יוצרים מראית-עין של הסכמה.
הסכמה להתנהגות שההלכה היהודית לעולם לא תוכל להצדיק.
התנהגות שבמקרה הטוב ביותר תביא לכך שהמדינה החילונית תקום ותעשה את כל הנדרש כדי שהחרדים לא יוכלו להמשיך ולנהל את ענייניהם בעצמם, ותאפשר לחרדים להינצל מעצמם.
התנהגות שבמקרה הרע ביותר תביא להשתלטות של הנורמות החרדיות הקיצוניות על כל מרחב המדינה, השתלטות שאחריה במהותם, כל החרדים כבר לא יוכלו להמשיך ולהיות יהודים. 

שלום לגיוס החובה ? על הדרת חיילים מרכבות

הסיכום החדש בין רכבת ישראל לצבא-ההגנה לישראל כי חיילים לא יוכלו לנסוע עוד בחינם בין השעות 06:00 ל-09:00 בבוקר  בימי ראשון זוכה להד תקשורתי נרחב.  את הפלישה הירוקה לרכבת של ימי ראשון וחמישי מכירים כולנו. מצד אחד, ברור שבלי העומס של החיילים, חלק גדול מהנוסעים בישראל בימי ראשון וחמישי, התפקוד והשירות של הרכבת השתפר בכל הנוגע לחווייתם של הנוסעים האזרחים. מצד שני, ברור שזה פוגע מאוד בחיילים שהופכים לנוסעים סוג ב'. קשה גם להתעלם מכך שמדובר במהלך שפשוט מעביר בעיית עומס מעורק תחבורה אחד - הרכבת, לעורק תחבורה אחר - האוטובוס.

הבולט והמשעשע מהרוכבים על הרעש התקשורתי הוא לטעמי יו"ר ועדת החוץ והבטחון, שאול מופז, שנוטל לעצמו את כובע מגן החיילים, ומקווה שנשכח את העובדה שהוא שר התחבורה של הממשלה הקודמת; שיותר מכל דבר אחר - השינוי הזה מבטא את אוזלת-ידה של מערכת הרכבות הישראלית להתמודד עם העומס; ושאת המחיר שמשלמים היום החיילים למען מערכת היסע-ההמונים הישראלית הם נדרשים לשלם בגלל כשלים שלא טופלו במשך שנים רבות מאוד על ידי שרי תחבורה רבים מאוד. כשר תחבורה לשעבר, היינו מצפים ממנו שיידע גם לשאת באחריות ולא רק לתקוף אחרים. עם זאת, כאחד הבודדים בפוליטיקה הישראלית שזכו לאתרים אישיים המסבירים למה-לא-להצביע-לו  (בדומה לתאגידי ענק "אהובים" בישראל), ובהתחשב בכך שבתקופה הזו הוא מנהל את הקרב החשוב ביותר בחייו הפוליטיים - לזכות בראשות קדימה בשלהי מרץ השנה (באופן שאולי יאפשר לו להצטרף, עם שרידי המפלגה, למפלגה אחרת לפני או אחרי הבחירות הקרובות) או ללכת הביתה, אפשר להבין אותו.

לעומת זאת, את מערכת הביטחון קצת יותר קשה להבין. הסכומים הנחסכים הם אחרי-הכל כסף קטן בהתחשב בתקציב הביטחון הישראלי. והחיילים הנפגעים הם דווקא אלה שהצבא לכאורה חפץ ביקרם יותר מכל - החיילים הקרביים המשרתים בגבולות ישראל. הם אלה שבמקום שיזכו להשתמש במערכת הסעת-ההמונים הטובה ביותר שיש למדינה להציע להם, מוצאים עצמם מודרים אל אוטובוסים. כשחושבים על זה, ההסבר ההגיוני היחיד הוא שהן מבחינת הרכבת והן מבחינת מערכת הביטחון, ובעיקר - מבחינתה של מדינת ישראל - החיילים כבר לא נתפשים כנוסעים מיוחדים וחשובים שצריך לתת להם יחס עדיף, אלא כנוסעים מיוחדים מסוג אחר - כאלה המהווים נטל. המחשבה הזו מקבלת חיזוק מכיוון לא צפוי: הדיווחים בתקשורת על הדיונים על יישום על חוק טל, במסגרתם הוזכרו דבריו של שר הביטחון, אהוד ברק, הסבור ש:"יש להחליף את חוק טל בהסדר אחר שבו 'צה"ל קובע את מי הוא מגייס, וכל היתר הולכים לשנה של שירות לאומי-אזרחי. צה"ל מתגמל את אלה הנשארים בתוכו, באופן שיאפשר להם ללמוד או לרכוש מקצוע, ומכל האחרים מצופה שישתלבו בשוק העבודה' ".

במציאות שבה כבר חצי מהבנות ורבע מהבנים בגיל גיוס אינם מתגייסים, קשה לדבר על גיוס חובה לכל כנורמה מכובדת ונוהגת. ההדרה של חיילי צה"ל מן הרכבות היא אומנם צעד בולט מבחינה תקשורת, אבל רק אחד משורה של צעדים המובילה את ישראל ממדינה שצבאה הוא צבא-העם, למדינה שצבאה הוא צבא מקצועי. 

מחאה חברתית יכולה להשפיע

לפעמים מחאה חברתית יכולה להשפיע באופן מיידי.
  מחאת האינטרנט נגד חוקי הגנת הקניין הרוחני העלולים "להגן" על חופש הביטוי והשיתוף הצליחה להציג תוצאות מיידיות, כפי שמדגים היטב המיצג הבא של פרו-פבליקה, המראה כיצד השתנו עמדות חברי הקונגרס האמריקאי בעקבות המחאה מרוב תומך להתנגדות, תוך עלייה משמעותית במספר בעלי העמדה המוצהרת בנושא:

(מצוטט ברשות פרו-פבליקה)

סי-אנ-אן מאשרת שאכן חברי קונגרס שהביעו תמיכה מפורשת בחוק הבהירו שהם מסירים את תמיכתם, והודיעו שהם רואים צורך בחקיקה מאוזנת יותר.

[קרדיט נאות: נחשפתי לראשונה למיצג בבוינג-בוינג]

שני האויבים העיקריים של ישראל: הניו-יורק טיימס והארץ

סטיב לינד, עורך ראשי של הג'רוזלם פוסט, אמר בכינוס של ויצ"ו כי בנימין נתניהו, ראש הממשלה של ישראל, הסביר לו ששני האויבים הראשיים של מדינת ישראל, הם -

1. הניו-יורק טיימס. 
2. הארץ. 

האויבים האלה, לדברי נתניהו קובעים את האג'נדה העויינת בתקשורת העולמית. 

לשכת ראש הממשלה הכחישה שנתניהו אמר את המיוחס לו. 

סטיב לינדה הסביר לעין השביעית שהדברים הוצאו מהקשרם: עם זאת "הוא אינו יכול לומר מה הוא ההקשר הנכון של דברי נתניהו ומה בדיוק אמר, משום שהשיחה עם ראש הממשלה היתה שלא לציטוט ואין בידיו הקלטה של חילופי הדברים."

כמה טוב שנועם שיזף מ972 הביא את ההקלטה של דברי לינד. 

מה עוד אפשר לומר ? 

קר בישראל

ישראל, כידוע, איננה מסבירה את פניה לפליט לאחרונה. אל ממשלת ישראל הצטרף גם מזג האוויר המקומי. קר מאוד בישראל בימים האחרונים, ומבקשי מקלט הנאלצים לישון בגינות ציבוריות בתל-אביב קופאים מקור.

מה עיריית תל-אביב עושה בעניין ? על פי דיווחים באינטרנט, עוזרת לקור במלחמתו במסתננים:

"כנסיה שהלינה פליטים גם אם באופן זמני, הגיעו אליה פקחי עיריה והבהירו לפסטור שלא יקבל פטור מארנונה ככנסיה. הכנסיות הללו ממוקמות באולמות תעשייה גדולים שהארנונה עליהם כבתי עסק הנה משהו שהקהילות לא יכולות לעמוד בו. בנוסף לכנסיות, העירייה גם יכולה לפתוח את המקלט הגדול שבגינת לוינסקי לפחות ללילות האכזריים הקרובים, כפי שעשתה בחורף 2008.  (סיגל רוזן מבהירה בנושא האיסור על הלנת פליטים בכנסיות)" 

יש הטוענים שאתמול, כתוצאה מהקור, פליט קפא למוות בתל-אביב  לא הצלחתי לוודא את הפרסום הזה, אבל אם זה קרה - זו לא תהיה הפעם הראשונה. חסרי-בית מתו בישראל ב-2008 וב-2009.

זה לא שאין מקלטים לדרי-רחוב בעיר הקודש תל-אביב, אבל לישראל, כידוע, יש דרי-רחוב משלה, וגם אם עניי עירך אינם קודמים פורמלית, הם היו קודם, ולמאות מבקשי-המקלט שהגיעו לת"א בחודשים האחרונים לא ניתן מענה במסגרות האלה.

תאמרו ? הם הגיעו לכאן בעצמם, אז שיקחו אחריות על גורלם !

גם את זה עיריית תל אביב לא נותנת להם לעשות. למרות שכולם יודעים -

• שמדינת ישראל מסרבת לבחון אישית את מעמדם של מבקשי-מקלט (כדי שחלילה לא תאלץ להכיר בהם כפליטים ולתת להם תושבות קבע או אזרחות, רחמנא ליצלן);
• שמדינת ישראל מתעקשת על מדיניות של מתן היתרי שהיה זמניים קבוצתיים לאנשים שמגיעים ממקומות שכל בר-דעת היה מבקש להימלט מהם ולמצוא מקלט במדינה מתוקנת; 
• שמדינת ישראל איננה נותנת  היתרי-עבודה לאנשים האלה מסיבותיה (שקשה שלא לחשוד בהן); 

החליטה עיריית תל-אביב ללכת בדרכה של סדום ולהתעמר באנשים מוכי-הגורל האלה, והורתה  לחברות הקבלן המספקות לה שירותים שלא תעסיק זרים ללא היתרי עבודה.

אז הם לא יכולים לעבוד למחייתם. אין להם איפה להישאר. והעיריה גם מקשה על מי שמבקש לתת להם מקלט במקום ציבורי, כדוגמת הכנסיות. 

כשרואים חלק מהתגובות לדיווחים על מצבם של מבקשי-המקלט, עד כמה הן מפגינות עוורון לאדם שבאחר, עד כמה הן מפגינות דה-הומניזציה של המגיבים, קשה שלא לתמוה האם גם בעיריית תל-אביב עצמה חושבים כך ? הם אלה הם פניו של הממסד הישראלי ? 

[עדכון, 27/01/2012: ניסיתי לוודא את הטענה בנוגע למותו של מבקש-מקלט מקור בראשית השבוע. לא מצאתי אימות של ממש, אך מצאתי ציטוט של מנכ"ל מד"א שאמר:

״במהלך חודשי החורף צוותי מגן דוד אדום מוזנקים לטפל במאות מקרים של דיירי רחוב הסובלים מקור, עשרות מהם אף נענים לקבלת הטיפול ומפונים לבתי החולים. רק במהלך החורף הנוכחי מצאו את מותם ארבעה בני אדם כתוצאה מהקור העז. על כן, פועלים כוחות מד"א על מנת להעניק למחוסרי הדיור לא רק טיפול רפואי, אלא גם סיוע הומניטרי שימנע פגיעות קטלניות כתוצאה מהקור העז״.

קר שם בחוץ.

ישראל 2012.]

[עדכון, פברואר 2012:
דבורית שרגל מדוווחת בולווט אנדרגראונד שיונתן יוהנס ברקאו, חסר בית ממוצא אתיופי, הוא שקפא מקור.
ברקאו נקבר בבית קברות בלוד. המחשבה על הדרך שבה מוות שכזה אינו מגיע לידיעת הציבור מצמרר. מה עוד חושבות הרשויות שעדיף שלא נדע ?]

מי בעצם המטושטש כאן ?

טשטוש תמונתה של רותי פוגל ז"ל הוא אחד המעשים המרושעים והמטופשים ביותר ששמעתי עליהם, במסגרת ההקצנות המגוחכות הנעשות תחת מסווה הצורך בצניעות.


אין דוגמה טובה יותר להדרת נשים מוחלטת מאי-הצגת פניה של אישה בשום נסיבות שהן.


אין ביהדות שום הצדקה הלכתית שהיא להסתרת פניה של אישה.

כאשר מדובר בנסיבות של הזכרת הנרצחת, חומרת המעשה היא עצומה.

מי שטשטש את פניה של רותי פוגל סייע במעשה זה לרוצחיה. הם ביקשו להעלימה מעל האדמה.

הוא מסייע בהעלמת זכרה.

עוד יאיר לפיד מצטרף והכלבים כבר נובחים

מאז הודעתו של יאיר לפיד על כוונותיו הפוליטיות, נשמעת כלפיו ביקורת מכל עבר. דוגמא עדכנית היא הפוסט "מה יש לי נגד יאיר לפיד", שעוסק בחולשותיו של האדם ובדעותיו הכלכליות-פוליטיות.

אני דווקא חושב אחרת.

כל אדם שמצטרף לפוליטיקה הישראלית הוא מבורך.

לכל אחד יש חולשות וכל אחד עשה טעויות (וזה נכון גם לגבי מי שכתב את הפוסט ההוא, וגם לגבי מי שכותב את הפוסט הזה). אז ? האם חולשותיו גדולות מאלה של רוב הפוליטיקאים המכהנים ?

הרעה החולה של הפוליטיקה המודרנית, ובמיוחד של השמאל החברתי בכל רחבי העולם, ובמיוחד בישראל, היתה ונשארה שכאשר מישהו שיש לו  קירבה רעיונית מסויימת כלפיו נראה כאילו הוא הולך להצליח בגדול, הוא עושה כל שביכולתו להפילו, במקום לנצל את ההזדמנות כדי לבנות גשרים ושיתופי-פעולה שיאפשרו קידומם של רעיונות ואידיאלים משותפים.

הצלחה של מפלגה אזרחית בהובלת לפיד מהווה הזדמנות ממשית לחיזוק הלגיטימציה של סדר יום אזרחי בפוליטיקה הישראלית. סדר יום אזרחי משמעו, למשל, תובנת חשיבותה של מדינת רווחה לחיי כלל-אזרחיה; הקצאה מחדש של משאבים בהתאם לסדרי-עדיפויות אזרחיים; ואולי אף אפשרות ליצירה של קונצנזוס ישראלי בדבר חיוניותם של חיים אזרחיים נורמליים ללא-יהודיים שגרים בין הנהר לים.

לא חייבים להסכים איתו.

בוודאי שלא חייבים להצביע לו.

אבל להתלונן על זה שעוד אדם שהצליח בגדול בקריירה לא-פוליטית מוכן להיכנס לביצה הפוליטית הישראלית ?

בנק ישראל מגלה: מחירי המזון בישראל גבוהים ממה שהם צריכים להיות

מחקר של בנק ישראל מאשר את תחושת הישראלים: מחירי המזון בישראל גבוהים ממה שהם צריכים להיות.

אפשר לקרוא דיווח על המחקר בדה-מארקר ובאתר בנק ישראל. 

בסדרת המופת  "כן אדוני ראש-הממשלה" מלמדים שעובדי שירות המדינה הבריטי, ברצונם לאלץ את הפוליטיקאים הממונים עליהם להחליט על המדיניות הנראית לעובדי שירות המדינה כנכונה, אך תוך כך לשמור על יושרתם, מכינים מסמכים מבלבלים; אלו מסמכים שמכילים בתוכם פרטים מהאמת (למקרה שמישהו יחשוף את הבלוף), אך מנוסחים כך שהם יובילו את הקורא האומלל למסקנה הרצויה לכותב המסמך. 

אחרי עיון בקטע שפורסם יצאתי עם תחושה שזהו מסמך מהסוג הזה:

•  לא ברור האם אכן יש הוכחות ממשיות להנחה הבסיסית של המחקר: על קשר ליניארי בין רמת-הכנסה לרמת-מחירים;
• בהשוואה לאורך העשור האחרון לא ברור האם אכן פער המחירים הוא תופעה נמשכת, ומקבלים את הרושם שזוהי תופעה שבאה והולכת; 
• אצל המעיין בקפידה נוצר הרושם שהגורם המשפיע ביותר על פערי מחירים בהשוואה ישראל-OECD הוא דווקא שער המטבע:  דומה ששינויים בשערי המטבע לאורך העשור האחרון היו הגורם היחיד ששינויים בו הביאו לתקופות בהם פערי המחירים היו לטובת הישראלים; 
• אצל המעיין בקפידה נוצר גם הרושם שהגורם השני המשפיע ביותר בישראל על פערי מחירים בהשוואה ישראל-OECD הוא בכלל המע"מ. המע"מ הגבוה על מוצרי מזון הוא ייחודי לישראל, וכשעוברים על כל פערי המחירים, קל לראות שהוא המרכיב הגדול ביותר שתרומתו לפער ידועה. 
• למרות זאת, המחקר, (כפי שאפשר היה לצפות אם היינו מניחים שמטרתו להבהיר לאזרחי ישראל שהאשמה ביוקר המחיה איננה בממשלתו ובבנק המרכזי שלו אלא בגורמים אחרים במשק), תוך שהוא נוקט לשון מסורבלת שקשה שלא לחוש שהיא מכוונת, עוסק רבות בשאלות של מכסים והעדר תחרות, וקשה שלא להתרשם שיש כאן נסיון  ליצור מראית-עין שהבעיה האמיתית היא אחרת. מה שנקרא, זה לא אני אשם. 

אבל לא צריך דוקטורט בכלכלה או פרנויה ייחודית כדי להבין שהמחקר, כמו פעולות אחרות של משרד האוצר, התמ"ת והממשלה בנושאי יוקר-המחיה, הוא מונחה מדיניות שמבקשים לקדם על רקע אידיאולוגי. 

פשוט צריך לשים לעובדות הבאות, שהמחקר מזכיר אך מסתיר: 

• המחקר מזכיר מוצרי מזון טריים בישראל בהם אין פערי מחירים, למרות שאין בהם גם תחרות יוצאת דופן. מה מייחד אותם ? פטור ממע"מ בישראל (פירות וירקות);
• המחקר מצביע במפורש על יוקר מוצרי החלב בישראל, אבל מזכיר במובלע שייצור חלב מסובסד ברוב מדינות ה-OECD. האם זה לא אמור לרמוז לממשלה בישראל שיש סיבה טובה מדוע מוצרי-חלב זולים יותר שם מכאן  ?
• ובעיקר, המחקר עוסק באובסיסיביות מה בסוגיית התחרות במוצרי מזון טריים, למרות שברור לכל מי שמכיר מעט את התחום שאין אפשרות ריאלית של ייבוא למוצרים שצריכים להיצרך תוך מספר ימים קצר יחסית מרגע ייצורם, ושבגלל מאפייניה הייחודיים של ישראל, גם צריכים לעבור מעגל בקרה נוסף: הכשרות.  

עיקר העיקרים הוא: המחקר הזה לא באמת מועיל לכל מי שיודע שחברות ישראליות יודעות למכור אותם מוצרי מזון בזול מחוץ לישראל, אבל בישראל רק ביוקר. 

מספיק לדעת את העובדה הזו, כדי להבין שכל המחקרים האלה מיותרים ולא נעשים במטרה לברר את הבעיה (שנמצאת מתחת לפנס מאז יוני 2011 הודות למחאה החברתית), אלא במטרה לקדם שינויים אידיאולוגיים.

הרי ברור לכולנו שאם חברות ישראליות מסוגלות למכור מוצרים במחיר זול יותר בארצות ניכר, יש לכך אחד משני הסברים:

1. הן גובות מהצרכן הישראלי מחיר גבוה יותר כי הרגולטור הישראלי לא מפריע להן;
2. הן גובות מהצרכן הישראלי מחיר גבוה יותר כי הממשלה הישראלית מטילה עליהם מיסוי שלא קיים בארצות ניכר; 

מה שמביא אותנו לשורה התחתונה:

ממשלה שהיתה מקבלת על עצמה לשנות את דרכיה בהתאם לדרישות המחאה החברתית, היתה לוקחת על עצמה את המחוייבויות הבאות: 

1. מדיניות עיצוב שער החליפין כך שיושפע, בין השאר, גם מיוקר-המחיה בישראל. 
2. מדיניות הפחתת מיסים ישירים ועקיפים כך שתשפיע ישירות על יוקר-המחיה בישראל ותקל את הנטל על האזרחים. 
3. מדיניות הגברת הפיקוח הרגולטורי על משק המזון הישראלי, תוך בחינה מעמיקה של עקומות-הייצור, השיווק והאספקה. 

למה זה לא קורה, אתם שואלים ? כי הממשלה שלכם נאו-ליברלית. היא לא מאמינה בצעדים כאלה של התערבות בכלכלה שמטרתה דאגה לאזרח הקטן. 

מפריע לכם ? תעשו משהו. תכתבו לחברי-הכנסת. לשרים. לראשי-הממשלה. לעיתונות. דברו על זה עם כל מי שאתם מכירים.

וכשיגיעו הבחירות הבאות: תצביעו למי שמבטיח לכם להחליף דיסק, גם אצל הפוליטיקאים וגם אצל הפקידים. 

כל העמים כמהים לעברם המפואר, אך הם מפרידים בין כמיהה זו למציאות ולחוקי הפוליטיקה

ל. ברקן, חוקרת במכון ממרי מדווחת ומסכמת את הויכוח הפנים-פלסטיני על גבולות 1967:

"בטקס פתיחת המשחקים הערביים לשנת 2011 בדוחה (9.12.2011) הוצגה מפה של מדינת פלסטין, הכוללת את הגדה המערבית ורצועת עזה בלבד, משמע, גבולות 1967 ... אירוע זה עורר שיח עממי פלסטיני בנושא גבולות פלסטין ודרך ההתמודדות הרצויה מול ישראל. מאמרים וכתבות בעיתונים ובאתרי האינטרנט של הרש"פ, חמאס וגופים פלסטיניים עצמאיים, עסקו בלהט בנושא. התגובות התחלקו לשני סוגים: התקפות על קטר בהן נטען כי היא הציגה מפה מזויפת וחסרה של פלסטין, כולל האשמתה בחבירה לתוכנית מערבית נגד הערבים והמוסלמים; ומנגד, קריאה לפלסטינים להכיר בכך שאלה הם גבולות המדינה שהם עצמם דורשים. ....  הגורמים הפלסטיניים הרשמיים, הן ברש"פ והן בחמאס, נמנעו מלהיכנס לוויכוח ושמרו על שתיקה, שגרמה לכמה מהכותבים לתהות מדוע לא נשמעה מחאה רשמית מצד אש"ף והאם השתיקה היא ביטוי לוויתור של הגורמים הרשמיים על חלום פלסטין ההיסטורית. " 

חשוב שגם בצד הישראלי יכירו את הוויכוח הזה על כל הדעות והשותפים לו בקרב שכנינו. אישית, הזדהיתי עם דבריו הנכוחים של שגריר אש"ף בתימן לשעבר ובעל הטור ביומון הרש"פ אל-חיאת אל-ג'דידה, יחיא רבאח, שבזמנים אחרים ובהקשרים אחרים קל היה להחליף בינו לבין ציונים מדיניים פרגמטיים בויכוחים בין הפלגים הציוניים השונים בעשורים שקדמו להקמת מדינת ישראל. ברקן מספרת:

"רבאח טען כי המפה שקטר הציגה היא זו שהגיש עבאס לאו"ם ומוסכמת על כל הפלסטינים: 'כולנו הסכמנו למפה [הזאת] מבלי יוצא מן הכלל, מפת"ח ועד החמאס ומי שביניהן. ההסכמה לה החלה מאז תוכנית עשר הנקודות ב-1974 ופעם נוספת בהכרזת העצמאות ב-1988. אלה הגבולות שנשיאנו האמיץ, אבו מאזן, דרש מן האו"ם וממועצת הביטחון להכיר בהם. אנו, הפלסטינים, מתעקשים להמשיך להידפק על הדלתות בדרישה לחברות מלאה על בסיס [הגבולות האלה]! אז איזה דבר חדש ומזעזע קרה? מדוע אתם כועסים?'

רבאח טען כי כל העמים כמהים לעברם המפואר, אך הם מפרידים בין כמיהה זו למציאות ולחוקי הפוליטיקה, ועל הפלסטינים לנהוג באותה הדרך: 'האירוע הזה מגלה אולי כיצד רבים מאלה שטוענים למודעות פוליטית אינם מצוידים בהכרה מינימאלית של חוקי הפוליטיקה... הם נקרעים בין כאב הכמיהה [לחלום] לבין העובדות של הפוליטיקה חסרת הרחמים... כאב הכמיהה הוא תופעה אנושית שנולדה עם האדם מאז בריאתו... האם אנו, הערבים, איננו חשים כמיהה לאנדלוסיה?... האם יש רוסי שאינו כמה לתקופת האימפריה? ומה יאמר איטלקי שבירתו, רומא, הייתה בירת העולם, או היווני שארצו הייתה [מולדת] כל האלים...? לכל האנשים יש עבר שאינו קיים עוד, תהילה שאינה קיימת עוד...
אנו, הפלסטינים, רוצים... שיכירו בקיומנו כמדינה עצמאית, ששמנו [ייקבע] שוב על האטלס העולמי ושתהיה לנו כתובת שאליה יגיעו מכתבים... מדוע אנו כועסים כאשר אנו מתקרבים להגשמת הדבר הזה וכאשר יש כאלה המסייעים לנו להגשים זאת? מדוע אנו הופכים את כאב הכמיהה, שהוא תכונה אנושית, לדבר שבאמצעותו אנו מלקים זה את זה עד זוב דם?... אני מודה לאחים בקטר האחות... שתכננו את החגיגה היפה הזאת והעבירו באמצעותה מסר רציני, שונה ומובן: יש מדינה פלסטינית קיימת, אפשרית וצודקת, שאויביה, המסרבים להגשימה בשטח, הם הטועים.'

עמדתו של רבאח רלוונטית וחשובה לשמיעה גם לישראלים מבינינו שמבלבלים בין כמיהותיהם לצרכיה הפוליטיים של מדינת ישראל. כמה חבל שעמדות מהסוג הזה נראות (לפחות בתקשורת) כאילו הן במיעוט כיום - הן בקרב הפלסטינים והן בקרב הישראלים. 

ישראל מתקרבת למציאות של דרום אפריקה

אהוד אולמרט נשא דברים בכנס של המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון ובו העלה את הנקודות החשובות הבאות:

• "הדילמה העיקרית נוסחה על ידי המלך עבדאללה בצורה שאין מדויקת ממנה.... הוא אמר שבקרוב מאוד מאוד מדינת ישראל תתמודד עם דילמה: או לפעול ברצינות... במעשים שיביאו ליישום פתרון שתי המדינות - או שאנחנו נתמודד במציאות של דרום אפריקה. אין מצב ביניים. ואם היו שואלים אותי היום למה אנחנו יותר קרובים, הייתי נאלץ לענות שאנחנו יותר קרובים למציאות של דרום אפריקה... כמדינה שבה חי מיעוט של מיליונים שלא יכול לקיים זכויות המגיעות לו. אנחנו מתקדמים לעבר מציאות כזו בקצב שמאיים על אופיה וזהותה של מדינת ישראל... "
• "...הסכם בינינו לבין הפלסטינים, גם במחיר ויתור שחורג מעל ומעבר למה שנראה היה שהוא הדבר הנכון, הוא בראש ובראשונה אינטרס ישראלי. לפלסטינים יש זמן, לנו – אין זמן."
• "הפרטנר הנוכחי הוא הטוב ביותר שיהיה לנו בקרב הפלסטינים עוד שנים רבות. הוא לא חובב ציון, שלא תהיה אי הבנה. אני אומר את זה מתוך כאב – אנחנו בימים אלה מפספסים את הסיכוי לנהל שיח רציני עם מנהיגות שרוצה לעשות שלום עם ישראל..."
• אולמרט הציע להחזיר לסדר היום את הצעתו לפלסטינים שלתפישתו יכולה להפוך להסכם שלום: "...היא מבוססת על גבולות 67, על כך שהחלקים הלא יהודיים של ירושלים יהיו חלק מהריבונות הפלסטינית, והאזורים של האגן הקדוש ינוהלו על ידי נאמנות בינלאומית שישראל תהיה חלק ממנה, על כך שאלף איש לשנה למשך חמש שנים יוכלו להגיע לישראל על בסיס הומניטרי אינדיבידואלי, על הסדרי ביטחון שסוכמו עם ארצות הברית בידיעה והסכמת הפלסטינים, כולל התחייבות פלסטינית שהמדינה שלהם תהיה ללא צבא... אבו מאזן מעולם לא אמר לא להצעה הזו... ". 

אני נמנה על אלה הסבורים שאולמרט היה מהטובים שבראשי-הממשלה של ישראל אי-פעם, וכשהפרספקטיבה ההיסטורית תיכנס לפעולה, הוא ייזכר גם בקרב בני-עמו באותו מישור יחד עם לוי אשכול, ראש-ממשלה אחר שהולך ומקבל את הכבוד הראוי לו. עכשיו רק נותרת השאלה האם דבריו יפלו על אוזניים קשובות, אם לאו. 

גם חתני פרס נובל מקשקשים לפעמים בלי לחשוב עד הסוף

פרופ' ישראל אומן, כלכלן בעל שם עולמי, חתן פרס נובל, אמר בראיון לדה-מארקר את הדברים הבאים:
"מה שאני יודע זה שברגע שמנסים להקטין את הפערים זה מוביל לסוציאליזם, וסוציאליזם זה ניסיון שנכשל. גם בקיבוצים ניסו לעשות את זה וזה נכשל. מה שצריך הוא שאדם יוכל להתקדם בעצמו, אם יש לו את היכולות לכך. ואם יש לו יכולות עצומות, אז צריך לתת לו את הכלים לכך. אז אפשר להתווכח על נוחי דנקנר, אבל צריך לתת לאנשים את ההזדמנות לעשות יותר מאחרים. אם לא תיתן להם את התמריץ הזה, הם לא ישתדלו. למה להם לעבוד למען אחרים? אם אתה מקטין את הפערים, אתה בולם את הכלכלה".

עם כל הכבוד לישראל אומן כל מי שמכיר את ההיסטוריה של המאה ה-20 יודע שאחד מגלי הצמיחה הכלכלית הגדולים ביותר בעולם המפותח - בעקבות מלחמת העולם השניה, התרחש בד-בבד עם תהליך היסטורי של הרחבת מדינת הרווחה, בארה"ב, בבריטניה וברחבי אירופה. 

אז אפשר להקטין את הפערים בלי לבלום את הכלכלה. 

כל מי שמחפש ראיונות של ישראל אומן יראה שהוא מרואיין מעניין ומורכב. נראה שמכל מאמר שלו אפשר להוציא אמירות מעוררות-מחלוקת. מהבחינה הזו, הראיון הזה על אמירותיו הסותרות (חושש מבריחת טייקונים אך בעד פירוק חברות ענק לחברות קטנות), הוא בהחלט דוגמא מייצגת. עם זאת, החשש שלי שמה שכן יזכרו, זאת הכותרת שדה-מארקר נתן: "הקטנת פערים בחברה תבלום הכלכלה; לא משנה אם לנוחי יש יאכטה". 

אז הקטנת פערים בחברה לא בהכרח בולמת הכלכלה. להיפך, קל להראות שמנגנונים של העברת עושר מהעשירון העליון לתחתון מגבירים את הביקוש למוצרי צריכה ואת הצמיחה הכלכלית (כי בעבור יאכטה של טייקון אחד אפשר לקבל הרבה מאוד עגבניות ומלפפונים; שולחנות וכסאות; ספרי-לימוד ועוד ועוד; המשמעות של דולר בעשירון התחתון גדולה בהרבה מאשר בעשירון העליון, ותעשיות שמשרתות לקוחות רבים שחוזרים כל העת הן הרבה יותר יציבות מתעשיות שמשרתות לקוחות מעטים שחוזרים רק אחת לכמה שנים). 

אז למה ישראל אומן, חתן פרס נובל, הכלכלן הנודע, אמר את מה שאמר ? מה אפשר לעשות. גם חתני פרס נובל מקשקשים לפעמים בלי לחשוב עד הסוף.

אגב, סביר להניח שזה לא נובע מפרס הנובל. משום מה, בזמן האחרון, נראה שבעית הדיבור בלי מחשבה מקדימה נפוצה מאוד אצל כלכלנים.

לפעמים הקרובים לך בדעותיהם הם המסוכנים ביותר

משעשע לראות כיצד בישראל ובארה"ב מתרחשים תהליכים דומים.

בארה"ב, מיט רומני עלול לאבד את סיכוייו לנצח במירוץ לנשיאות מול הנשיא המכהן, ברק אובמה, בגלל התעמולה שהמתמודדים מולו במפלגה הרפובליקאית עתידים לנהל, ככל שהולך ומסתמן שהוא המנצח במירוץ.

בישראל, כניסתו (הפורמלית, סוף סוף) של יאיר לפיד לזירה הפוליטית במפלגה משלו, תועיל על-פי הסקרים, בעיקר לליכוד. המרכז הפוליטי הישראלי רק יינזק מהפיצול שלפיד יביא איתו.

האם ידעו האינדיבידואלים השונים בזירות הפוליטיות השונות לשים את האינטרסים האישיים בצד ולעבוד יחד למען הערכים המשותפים ? זאת, אחרי הכל, היא ההקרבה אותה אמור לעשות כל אדם המבקש לקדם את ערכיו בחברה, לא ? אפשר ממש לשמוע את אנחת-החמלה שלכם על תמימותי. בתקופה שלנו, כולנו יודעים, פוליטיקאים כבר לא עושים את זה. 

כבר מחודש ספטמבר ?

ראש הממשלה נתניהו מבטיח: "כבר מחודש ספטמבר רבע מיליון ילדים מגיל 3-4 יהנו מחינוך חינם". אבל החלטת הממשלה היא להקצות משאבים. לא היא מי שתבנה. והרשויות המקומיות מבהירות: "אי אפשר לבנות 1,500 גני ילדים עד ספטמבר". בניה של גן, כמו כל בניה בישראל לוקחת זמן. וזאת בלי לומר מילה על הכשרת צוותים מתאימים.

אילו החלטת הממשלה היתה עוסקת בשימוש בvoucher-ים (תלושים) שהורים יוכלו למסור לגנים פרטיים, אפשר היה לדבר על מהלך מעשי.

יתרה מכך, מהלך התקצוב של יישום חינוך חינם מגיל 3 נסמך בחלקו על קיצוצים מהרשויות המקומיות שגם כך סמוכות על שולחן הממשלה. כ-200 רשויות מקומיות בישראל "מתבססות על מענקי האיזון של משרד הפנים - שנועדו לאזן רשויות שהן גירעוניות בהגדרה. מתוך אלה, כ-60 רשויות נמצאות או נמצאו בתוכניות הבראה. כ-20 רשויות נמצאות בשלב הקיצוני ביותר של תוכנית הבראה - הן מנוהלות על ידי ועדה ממונה, לאחר שמשרד הפנים בחר לפזר את מועצת הרשות הנבחרת לאור מצבה המדורדר של הרשות ... "
כן, רק כ-50 רשויות מקומיות במדינת ישראל מצליחות "להתפרנס בזכות עצמן. תל אביב היא הבולטת שבהן... 'בישראל יש 50 רשויות שיכולות לקיים את עצמן', אומר ד"ר נחום בן אליה, מומחה לתכנון אורבני, '100-150 רשויות שבקושי מחזיקות את הראש מעל המים, ו-50 שנמצאות בקריסה מתמשכת'. "
לא, זה לא משבר. "זהו המצב הקבוע של הרשויות המקומיות בישראל בעשור האחרון. מאז המשבר הגדול של 2003, בעקבות קיצוץ חריף שהיה אז במענקי האיזון, התאוששו הרשויות אך נותרו במצב שבו 80% מהן תלויות במענקי האיזון, וכנראה כ-50-60 מהן (משרד הפנים סרב למסור את הנתון המדויק) נכנסות ויוצאות מתוכניות הבראה."

המשמעות היא שיש ערים בארץ שרק לאחרונה הגיעה אליהן תחבורה ציבורית, כמו העיר הבדואית רהט (כן, דווקא בפריפריה התחבורה הציבורית מפגרת להגיע), ורהט היא רשות מקומית עם 52 אלף תושבים !
רהט היא גם "גם היישוב הבדואי היחיד שיש בו סניף בנק".
אבל המשמעות אף נוראה מכך. "בגלל הדרישה של משרד הרווחה להשתתפות של הרשות ב-25% מהתקציב...אין מעונות יום כמעט בכל היישובים הערביים בישראל. נתוני התמ"ת מלמדים על כ-30 מעונות מסובסדים, המשרתים יותר מ-400 אלף ילדים ערבים עניים."

ואל המצב הזה, בא ראש-הממשלה ומבטיח חינוך חינם כבר בספטמבר הקרוב ?

למישהו עוד יש ספק שיהיו בחירות לפני ספטמבר ?

האם יש מצור על רצועת-עזה ?

ואלה! חדשות דיווחה על הצצה שאיפשר משרד הביטחון למעבר כרם שלום. שווה מבט.

את העניין סיכמה תשובתו של אחד העובדים בצד הפלסטיני, לשאלה "האם יש מצור על רצועת עזה" ? :

"אין מצור. יש הכל ברצועת עזה. אוכל, מוצרי חשמל, פלזמות - לא חסר כלום... אנחנו לא רוצים עוד גלעד שליט. אני איש של מחמוד אבו עבאס ואנחנו רוצים שלום. רוצים שקט".

 אז מצד אחד, כנראה שכל מה ששמענו על כך שחמאס הוא זה שמגביל את כניסת המוצרים לעזה ושחיי היומיום בעזה טובים מכפי שמתארים המקטרגים על ישראל. מצד שני, היה צריך אישור של משרד הביטחון כדי לראות את זה, נכון ?

אז מצור כלכלי אולי כבר אין, וכנראה לא היה כבר ממזמן. אבל שאלת השליטה הישראלית על גבולותיה של עזה בעינה עומדת.  גם אם הצרכים הבטחוניים מצדיקים זאת, קשה שלא להרגיש שיותר משהדיווח הזה מאושש את שביעות-הרצון מהמצב הקיים, הוא מדגיש את הצורך - של שני הצדדים - להגיע להסדר בר-קיימא, שיאפשר לשני הצדדים קיום של חירות ושלום.

ובינתיים, בטורקיה....

התקשורת בארץ  ובעולם מדווחת  כי המפקד הקודם של הצבא הטורקי (2008-2010), גנרל אילקר בסבוג (Ilker Basbug), שהעיד בבית-המשפט הטורקי במסגרת הפרשיה המכונה "פרשת ארגנקון" (פרשת הפטיש בשפתנו), מצא עצמו, להפתעתו, עצור בתום עדותו, כשהוא צפוי לעמוד בפני אישומים של חברות בהתארגנות שביקשה להפיל את הממשלה המכהנת.

על פי הפרסומים, השלטון הטורקי טוען כי רבים - קציני צבא לשעבר, עיתונאים, עורכי-דין, אקדמאים ואחרים - בשר מבשרו של הממסד-הצבאי-חילוני של טורקיה, תכננו לארגן שורת פעולות בטורקיה, כדי לעורר זעקה ציבורית שתערער את השלטון ותביא לנפילת ראש הממשלה המכהן, ארדואן ומפלגתו, "מפלגת הצדק והפיתוח" האיסלאמיסטית.

עיתונאים בולטים בטורקיה, המואשמים גם הם בהשתייכות להתארגנות, טענו שזוהי רדיפה של מתנגדים פוליטיים. כשחושבים על זה, קשה שלא להרגיש שהצדק איתם. כאשר אדם מגיע להעיד בפני בית-המשפט, בלי שמועלות כנגדו האשמות, ובתום עדותו הוא מוצא עצמו עצור ובדרך להיות מואשם כחבר ההתארגנות, זה לא נראה כל-כך טוב. 

פורמלית, העמדה של השלטון הנוכחי נראית הגיונית: לא ייתכן שהצבא יעמוד מעל החוק ויחליף את השלטון בכל פעם שהוא איננו נראה למפקדיו. מעשית, צבא טורקיה, התופש עצמו כמגן החוקה הטורקית, הביא להחלפת השלטון מאז שטורקיה עברה למערכת רב-מפלגתית (ב-1945) כבר 4 פעמים: 1960, 1971, 1980, 1997. בכל אחת מהפעמים הללו הצבא פעל לעומת מה שנתפש בעיני מפקדיו כבעיות קשות בתפקוד השלטון; בכל אחת מהפעמים הללו הצבא השיב את השלטון לממשלה נבחרת, והפגין מחוייבות ודבקות בטורקיה חילונית בהתאם לחזונו ומורשתו של מייסד טורקיה המודרנית,  כמאל אטאטורק. קשה להימנע מלהעריך שמעצרו של הגנרל בסבוג יביא את המתח בין הזרמים האיסלאמיסטי והחילוני בטורקיה לשיא חדש. 

השופטים החדשים

כפי שצפיתי אתמול, הועדה למינוי שופטים אכן היתה פוריה ומינתה שופטים לבית-המשפט העליון (סוף-סוף):
כבוד השופט נעם סולברג, כבוד השופט צבי זילברטל, כבוד השופט אורי שוהם ודיקנית הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב, הפרופסורית למשפטים דפנה ברק-ארז.

חייבים להודות שזה אחד ממקבצי מינויי-השופטים המאוזנים ביותר מבחינה ערכית שיצא לנו לראות בישראל. שאפו לראש-הממשלה. שיחק אותה.

האומנם התקפל ?

דיווחי התקשורת על התקפלותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו כשהחליט להקפיא את תיקון החוק שנועד להבטיח רוב של לא-שופטים בועדה לבחירת שופטים (שיועיל, ככל הנראה, בטווח הקצר לקואליציה השלטת). אני סבור שאין זו התקפלות אלא חלק ממשא-ומתן. אם אני צודק, ואם המשא-ומתן אכן הבשיל, הועדה המתכנסת היום תהיה פוריה מהצפוי. 

עוד סיבה למחאה ?

כאילו הסיבות הידועות לכולנו לא מספיקות, בא דה-מארקר וסיפר על דו"ח ה-OECD בעניין איכות החיים של המדינות החברות בו, דו"ח שמעלה כמה נקודות שאמורות להיות חשובות לכולנו:

בתמצית, בהשוואה לאזרחים במדינות אחרות בארגון ה-OECD,  לישראלים יש פחות זמן פנוי למשפחה ולתחביבים, בגלל העבודה. דה-מארקר מסכם ש"בדו"ח, המשקלל, בין היתר, פרמטרים כמו זמן פנוי אחרי העבודה ועבודה במשך שעות ארוכות, הגיעה לישראל למקום 31 (ציון 5 מתוך 10) ­ רביעית מהסוף ­ אחרי טורקיה מקסיקו ויפאן. מקדימות את ישראל בדירוג מדינות כמו דרום קוריאה, צ'ילה ואוסטרליה...

התחושה של ישראלים רבים כי הם עובדים הרבה ונחים מעט אינה תלושה מהמציאות: לפי הדו"ח, 22.7% מהישראלים עובדים יותר מ-50 שעות, כשרק במקסיקו ובטורקיה שיעור העובדים יותר מ-50 שעות בשבוע גבוה יותר. לעומתנו, בהולנד רק 0.62% מאוכלוסייה עובדים יותר מ‑50 שעות בשבוע, ובשוודיה רק 1.24%". בכלכלות שוק חופשי שעות עבודה ארוכות הן משהו שניתן לצפות לו, אבל מתברר שבישראל עובדים יותר שעות גם לעומת מדינות כמו ארה"ב או קנדה.

על פי הדו"ח יש לישראלי הממוצע  "15.15 שעות ביממה המוקדשות לפנאי, בדומה לממוצע OECD" (הציטוט של דה-מארקר מטעה. החברים מה-OECD לא דיברו רק על פנאי, אלא כתבו -

"People in Israel devote an estimated 63% of their day, or 15.2 hours, to personal care (eating, sleeping, etc.) and leisure(socializing with friends and family, hobbies, games, computer and television use, etc.) – close to the OECD average." 

בתרגום: "האנשים בישראל מקדישים כ-63% מיומם, או 15.2 שעות, לטיפול בעצמם (אכילה, שינה וכד') ולפנאי (בילוי זמן עם חברים ומשפחה, תחביבים, משחקים, שימוש במחשב ובטלוויזיה וכו') - קרוב לממוצע ה-OECD. " ). במבט ראשון זה נראה לא רע.  מצבנו אף טוב יותר מהיפנים (להם נותרות בממוצע רק 14.33 שעות ביום לישון ולבלות), אבל לעומתנו, חברים וחברות, לאחינו ואחיותינו ממשפחת ה-OECD, מגרמניה, דנמרק ובלגיה למשל, יש שעה נוספת ביום.

הם יכולים לישון יותר, או לבלות יותר - עם משפחה, חברים, לפתח תחביבים, ולהנות מהחיים (שעה ביום, למי שמזלזל, מסתכמת בממוצע ל-7 שעות בשבוע; 30 שעות בחודש; 365 שעות בשנה; ובהנחה שקריירה ישראלית נמשכת בין גיל 21 לגיל 67, מדובר בפער של 16,790 שעות לרעתנו. בתרגום של פער הפנאי העצום הזה, מדובר ב-699 ימים (ועוד חצי יום, אבל מי סופר?), או כמעט שנתיים מהחיים. 

לא רק ששוק העבודה הישראלי הוא תובעני מאוד, אלא שקשה לנשים-אמהות להשתלב בו. ישראל מדורגת במקום החמישי מהסוף (!) עם שיעור תעסוקת אמהות של 55%, כשאחרי ישראל ניצבות מדינות כמו יוון (52%); צ'ילה (51%); איטליה (49%); וטורקיה (24%). תעסוקת האמהות הממוצעת בארגון היא 66%. מעלינו בדירוג ניצבות מדינות כמו איסלנד הראשונה, בה כ-87% מהאמהות יוצאות לעבוד; נורווגיה מדורגת במקום השני (79%); אחריה שווייץ (79%) ודנמרק (78%); גם בארה"ב שיעור האמהות שיוצאות לעבוד גבוה יותר - 73% מהן עובדות. 

את השיעורים הגבוהים במדינות הסקנדינביות ובשוויץ קל לייחס למדיניות הרווחה בהן, המציעה לאמהות חופשת לידה של כשנה; מעונות וגנים על חשבון המדינה; שעות עבודה נוחות ושכר שוויוני.אבל ישראל היא מקום פחות טוב לחיות בו גם לעומת ארה"ב, מדינה שאינה מספקת תשתית סיוע מסובסדת משמעותית למשפחות. אפשר להאשים גם את המיעוטים בישראל בכך "שבגללם" הסטטיסטיקה מוגזמת לרעת המדדים הישראליים, אבל אי אפשר להתעלם מכך שכל זוג ישראלי חילוני-יהודי מתקשה להתמודד עם האיזון בית-עבודה. מחברי הדו"ח טרחו לציין כי "במשפחה שבה קיים איזון בית-עבודה, יורד מפלס הלחץ הלחץ של ההורים. בממוצע, 66% מהאמהות ב-OECD יוצאות לעבוד אחרי שילדיהן גדולים מספיק כדי להתחיל בית ספר, מה שמצביע על כך שהרבה משפחות מצליחות לאזן קריירה ומשפחה". לעומת זאת, אני מכיר זוגות רבים שנתקלים בקושי לאזן בין קריירה למשפחה בישראל. מחברי הדו"ח ציינו כי "מציאת איזון בין חיים פרטיים לעבודה הוא אתגר לכל העובדים הישראלים, במיוחד ההורים מביניהם. כמה זוגות היו רוצים שיהיה להם יותר זמן עם ילדיהם, אבל הם לא רואים כיצד הם יכולים להרשות לעצמם להפסיק לעבוד. יש הורים שהיו רוצים לעבוד יותר".

אבל לא הכל שחור. עיון בדו"ח המקורי מלמד על שני פרמטרים בהם  ישראל בולטת לטובה לעומת חברות ה-OECD: 

תוחלת החיים הישראלית גבוהה בשנתיים לעומת ממוצע ה-OECD ובממוצע 93% מהאזרחים מכירים מישהו שהם מאמינים שיעזור להם בשעת צרה (2% מעל ממוצע ה-OECD). אולי זו הסיבה לכך ש-72% מהנסקרים השיבו שהם מרוצים מחייהם (לעומת ממוצע ה-OECD העומד על 59%). מצד שני, כשחושבים על הדשא של חלק משכנינו ב-OECD, קשה שלא לחשוד שאולי הסיבה האמיתית היא תודעה כוזבת.

אז מה אני רוצה, אתם שואלים ? הרי חלק מהבעיה היא של החברה, לא של הממשלה, ובסה"כ אנחנו או מרוצים מחיינו באמת או מדמיינים שאנחנו מרוצים מחיינו. כך או כך, אתה מבקש לזעזע את אושרנו. למה ? מה עשינו רע ?

והתשובה פשוטה - זה יכול להיות יותר טוב. אבל כדי שהדברים ישתנו, צריך לזהות את הבעיות, ליצור קונצנזוס, לחפש פתרונות, ולשנות את המציאות.

את הבעיות אנחנו הולכים ומזהים. עכשיו צריך ליצור קונצנזוס. כאן כל אחד ואחת מאיתנו נכנסים לתמונה. 

האמת המורכבת מאחורי המשבר(ים) הכלכלי(ים) באירופה

העין השביעית, בטור מאלף, מנתחת את המצב מאחורי המשבר הכלכלי באירופה, ומצביעה על המורכבות שהתקשורת נמנעת ממנה באופן מצער (וחשוד משהו):
"לא משבר אחד באירופה, כי אם ארבעה. רק אחד מהם, ביוון, הוא בעיקרו משבר חוב ריבוני... שלושת המשברים האחרים... מקורם דווקא במשבר מאזן תשלומים של הסקטור הפרטי (פורטוגל), במשבר של המערכת הבנקאית (במקרה האירלנדי) ובמשבר של העדר צמיחה, המקשה על גלגול החוב (איטליה)."